נפגשנו אחרי 40 שנה. היא רצתה לספר לי על הביודנסה, אחרי שגילתה שאנחנו גרים בכפר. מסתבר שהיא באבירים כמעט 10 שנים, "הגעתי הביתה", כמו שהיא אומרת, וזה קרה לה, לכנרת גולן הוז, אחרי שנים רבות של נדודים.
הכרתי אותה ככנרת פלר, ויש מצב שהייתי מזהה אותה גם אחרי כל השנים האלה. נראה שהשנים עשו לה רק טוב. היא לא מתביישת באפור שזרק בשערה: "הפסקתי לצבוע הרבה לפני שזה נהיה אופנתי ומקובל. זה קשור לעבודה פנימית של קבלה ואהבה עצמית, אם מותר כבר להגיד מילים כאלה. אני ממש לא רוצה להיראות צעירה מכפי שאני או לחזור אחורה לשום רגע בעבר, והיו רגעים נפלאים. היו ועדיין יש לי חיים ממש לא משעממים, אבל אני תמיד עם הפנים קדימה".
• • •
הפעם האחרונה בה נתקלתי בשמה הייתה לפני שנים, ברשימת הקרדיטים בטלוויזיה כעורכת של… יאיר לפיד? "אכן, כן", היא מאשרת. "זה היה מזמן מזמן. בגלגול הקודם שלי".
היא מסבירה למה עזבה קריירה מבטיחה בטלוויזיה ("רציתי להיות חלק מהפיתרון ולא מהבעיה"); מספרת על יוזמה להקים כפר הוליסטי שנכשלה בגלל פוליטיקה, ומציינת שיעור קצר בפוליטיקה עצמה ("ב-2009 מצאתי את עצמי בראש רשימה קצת הזויה לכנסת ה-18. שיעור קצר, אבל סיפור ארוך…").
דילגנו בין הסיפורים שלי לשלה, התחברנו במכנה משותף של הקמת בית ספר (היא את "מקום לגדול" בכפר הירוק ואנחנו את "חורשה"). גם אני וגם היא ניצלנו את 2020 המטורללת כדי לעבוד באדמה. היא פתחה שביל ביער הצמוד לביתה, שביל להליכה יחפה שמגיע עד ל"קליניקת יער" ("אני מלווה נשים בתהליך שמעניק כלים לריפוי עצמי ב'שיטת האם – נשיות בדרך הטבע' של איילה אלישע, זה כנראה פחות ידבר אליך").
-טוב אז מה הסיפור עם הביודנסה?
עכשיו היא נשענת אחורה בחיוך גדול. "זוכר שרקדנו ריקודי עם?".
זה הזמן להסגיר שלמדנו יחד בריאלי בחיפה, היינו בצופים יחד וריקודי עם היו חלק מההוויה.
"אהבתי את זה ממש", היא מגלה. "רקדתי גם בלהקות, נסענו לפסטיבלים בעולם לייצג וכל זה. זה היה קל. בריקודי עם צריך להיות כמו כולם. הצעדים ברורים, יש כוריאוגרפיה. ביודנסה זה סיפור אחר. אם לא היו מכריחים אותי, לא חושבת שהיה לי האומץ לנסות".
הרמתי גבה, והיא ממשיכה: "זה היה לפני שבע שנים. נכנסתי לעבוד בארגון שעושה עבודת קודש בפריפריה עם ילדים והורים, "פותחים עתיד" מעלותרשיחא. תמיד כתבתי את זה מחובר, חשבתי שיתפוס… ושם, בכנס שנתי שהיה בניצנה, הודיעו לי שבין הסדנאות ששובצתי אליהן יש גם 'ביודנסה'. זה נשמע כמו משהו שקשור לריקוד ואני כמעט ארזתי וברחתי משם. אני? לרקוד ריקוד ספונטני? במסיבות הייתי יושבת בצד, אני לא יודעת אם אתה זוכר".
-לא זכרתי, האמת, אבל זה נהיה מעניין.
"המאפשרת (ככה זה נקרא. לא מורה, לא מדריכה. הביודנסה רק מזכירה לגופנפש מה שהוא ידע ושכח) התחילה לספר על יוצר השיטה. איש מרתק בשם רולנדו טורו ארנדה מצ'ילה, שאחרי מלחמת העולם השנייה הסתכל על האנושות ותהה מה השתבש. איך יתכן שגאונות שכלית מביאה לאסון שאין לו אח ורע בטבע. שום חיה לא הורגת את בני מינה כדי לשלוט. כבת לניצול שואה הנושא הזה תמיד ריתק אותי, אז התיישבתי קצת יותר בנוח על הכסא. ואז קמנו לרקוד. את השיטה פיתח טורו במטרה לאפשר ולחבר בין אנשים שחיים בחברה של 'הפרד ומשול'. נתתי ידיים במעגל, מוסיקה ברזילאית התחילה להתנגן, ואני התאהבתי".
• • •
"כל מפגש ביודנסה מתחיל במעגל ומסתיים במעגל", מסבירה גולן הוז. "בין מעגל למעגל יוצאים כל שבוע למסע, עם מוזיקה נפלאה והנחיות כלליות של הרעיון שעומד מאחורי כל ריקוד או תרגיל. הביטוי הוא תמיד אישי. המוזיקה היא שילוב של מוזיקת עולם מכל הזמנים. הרבה דרום אמריקאי עם קלאסי, ג'ז, רוק, ואפילו כמה שירים ישראלים כבר נכנסו לקטלוג שמכיל אלפי קטעים המשרתים מטרות שונות".
-מטרות?
"החזון הוא ענק. להפוך מחברה מפרידה שמקדשת את הצד האינטלקטואלי וההישגי לחברה אנושית שיודעת לחיות בהרמוניה בין בני האדם ובינם לבין האדמה. יש מספיק שפע לכולם, אין צורך להתחרות. כל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד, וכל אחד משמעותי. כמו חתיכות בפאזל ענק שיכולות להתחבר באמת רק אם כל חלק נוכח עם השונות והייחודיות שלו. הפאזל יהיה שלם והרמוני כשכל אחד יהיה עצמו במלואו, בלי מסכות, בלי פחדים ועם דחף ליצור עולם טוב יותר ממקום אינטגרטיבי ואותנטי, כשקדושת החיים היא ערך עליון באמת. כל החיים".
-אז יש אידיאולוגיה, אבל מה תכלס? מה אתם עושים במפגשי ביודנסה? אני מבין שיש קבוצה פעילה בכפר וגם בנהריה, בית העמק, כרמיאל…
"כן, הביודנסה הגיעה לגליל המערבי בשנה האחרונה. אני נסעתי פעם בשבוע עד יגור ובית לחם הגלילית כדי לרקוד בקבוצה של המאפשרת רחלי טורץ. מה עושים? נעים. עם המוסיקה, במעגל, עם עצמך, עם בן או בת זוג, בכל מיני הרכבים. ריקודים שהמטרה שלהם להמיס שכבות של מתח שנבנו אצל כולנו עם השנים. בהדרגה מרגישים בטוח להוריד את השריון, שפעם הגן והיום הוא חוסם. מתחברים לאני המקורי ומשחררים אותו לביטוי חפשי. יש הנחיות, יש הדרגתיות, זו שיטה. עם המון חופש ליצירתיות של כל מאפשר ושל כל מי שבא לרקוד.
"עובדים על חמישה פוטנציאלים מולדים דרך זה שמעירים את האינסטינקטים והרגש, המגע וכל החושים בעצם. לא מדברים בכלל, ואז הביקורת והשיפוטיות נעלמים וזה הופך כל מפגש לחוויה מדהימה. מפגש ביודנסה נקרא 'ויונסיה', מהמילה 'ויויר' בספרדית, שמשמעותה חיים. ביודנסה נעשית תמיד בקבוצה. היכולת לתקשר בלי מילים, שמתגלה בשיא יופיה ועצמתה, הופכת את הביודנסה לסוג של שפה חדשה בינלאומית, ואת קבוצות הביודנסה למקום של מפגש אנושי שמוציא את הטוב מכולנו. וזה אושר עילאי".
-זה לא מביך? במיוחד למי שלא מרגיש נוח עם ריקוד או תנועה.
"בקבוצה שרוקדת בכפר אין ולו 'רקדן' אחד. כולל אותי. הגוף שלנו נולד לנוע. חוסר תנועה הוא אחד הגורמים למחלות. אגב, השיטה כבר נחקרה מדעית והוכחה כמשפרת ומבריאה מצבי נפש וגוף שונים, מחזקת את מערכת החיסון, מעלה חיוניות ושמחת חיים ועוד ועוד… שמחת החיים היא זו שתפסה אותי אישית. לפני הביודנסה חיפשתי אותה בחוץ, היום היא איתי מבפנים".
-אז מי מגיע לרקוד?
"אני מאפשרת שתי קבוצות מהממות בנהריה ובכפר. כיף לנו! אנחנו רוקדים כל שבוע כבר למעלה משנה. עד שהבת שלי הצעירה עזבה לשנת שירות המנעד היה 18 עד 82. כרגע הקבוצה מבוגרת יחסית, בעיקר חמישים פלוס, ונשמח לצרף צעירים למעגל. מגיעים אנשים מהכפר ומהסביבה וכך גם בנהריה. ככל שהמעגל יותר הטרוגני, כך זה דומה יותר לחיים עצמם, ואנחנו בריקוד החיים…
"כל חיי הייתי בחיפוש אחר הדבר האינסופי שייטיב איתי ועם אחרים, שלא תהיה הפרדה בין מי שאני, מה שאני אוהבת ואיך שאני מתפרנסת. לדמיין שאזדקן תוך כדי ריקוד החיים, ממלא אותי אושר גדול. כשהגוף והלב נפתחים קורים ניסים".
