לפני כשבועיים ובתזמון מתאים במיוחד עם חודש הגאווה, הושק באופן רשמי הפודקאסט "יוצאות", המוגש על ידי הדס לבב, במקור מנהריה, ומיכל פורת מגבעתיים. ב"יוצאות" ("לא אחת עם השנייה", הן מבהירות מיד בפרק הפתיחה) מארחות השתיים להטב"ק ישראלי מוכר/ת ומראיינות אותו/ה על סיפור היציאה שלו/ה מהארון.
מיכל והדס מצטרפות לשורה של פודקאסטים (הסכתים, למי שמתעקש על המילה עברית) בנושאי הקהילה הגאה, וההתמקדות שלהן היא בגיבורי תרבות, כאלו שיכולים להוות דמות לחיקוי. מטרת השתיים היא לדון עם המפורסמים והמפורסמות על רגעים קשים, פחדים וחששות, לצד תקווה גדולה עם מסר ברור: אתם/ן לא לבד.
הפודקאסט זמין לכולם בכל הפלטפורמות, וימים ספורים בלבד לאחר שעלה לאוויר כבר הצליח לצבור אלפי האזנות ופידבקים מפרגנים. עד כה עלו לרשת פרק פתיחה קצר שהוקדש להכרות והצהרת כוונות, ושלושה פרקים מלאים. האורח הראשון היה בר אלמליח, מי שאחראי לדמותה של "הפשוטע", דמות בדיונית שהפכה לאושיית פייסבוק, עם דף של כחצי מיליון עוקבים ופוסטים מצחיקים עד מאוד מידי יום, לפעמים מידי שעה. אלמליח היה יצירתי גם באקט היציאה שלו מהארון לפני חבריו. "שמתי להם 90210 את הפרק שטדי יוצא מהארון ושיחקתי כאילו זה ברקע", סיפר בראיון. "שמתי את זה ממש שנייה לפני שהם באו והם לא הבינו למה הטלוויזיה דולקת. אמרתי 'יואו איזה מעניין בואו נראה מה קורה בסדרה הזאת' והם ראו. בסוף הפרק אמרתי להם 'אוקיי תקשיבו, גם אני גיי', ופשוט הלכתי. הם היו אצלי בבית! ואני פשוט הלכתי. אחרי זה הם באו ואמרו 'תשמע, הכל טוב, הכל בסדר', ואני הייתי כל כך מבוהל ממה תהיה התגובה שלהם".
בפרק השני התארחה נעה כ"ץ, מאיירת וקומיקסאית מכרמיאל, ובפרק האחרון נכון לכתיבת שורות אלו, שעלה ב-6 ביוני, התארח יניב וייצמן, מייסד איגי, תנועת הנוער הוותיקה של הלהט"בים.
דמות לחיקוי
הדס לבב, 26, במקור מנהריה גרה כיום בירושלים ולומדת באוניברסיטה העברית מזרח תיכון ואיסלאם. את הדס אני מכירה עוד מהתיכון. בזמן שרובנו זכרנו בקושי את החומר לבגרות, היא כבר דיקלמה שירים שלמים של יונה וולך וסיפורים מהתנ"ך. תמיד אהבה את עולמות הרוח ועסקה בכתיבה, הרחיבה ספרות, היסטוריה, קולנוע ועשתה עבודת גמר בתנ"ך. בצבא שירתה ככתבת צבאית בביטאון חיל האוויר, והמשיכה לכתוב גם לאחר השחרור. "רק כשהייתי בכיתה י"א פתחו בנהריה סניף של איגי (ארגון נוער גאה). זו הייתה ממש ההתחלה. היינו קבוצה קטנה, אני ועוד שני הומואים. היה נחמד שפתאום יש מקום שאפשר להיות בו ולדבר על להט"ביות, כי זה היה משהו שלא היה נוכח בשום מקום אחר בחיים שלי. סיפרתי להורים שאני הולכת ללמוד לבגרות בלשון, ונסעתי לפגישה באיגי. זו הייתה בעצם קריאה לעזרה, כי את הבגרות בלשון בכלל עשיתי בכיתה י'. בתיכון מול רוב האנשים הייתי בארון, והשיחות עם המדריכים באיגי עזרו לי".
גם המרואינת השנייה בפודקאסט, נעה כ"ץ, זוכרת את איגי לטובה. בשיחה איתה סיפרה: "התחילה להתגבש קבוצה מאוד קטנה, והם קבעו איזה תאריך להיפגש בקניון. באתי לצאת מהבית, ושלחו לי סמס שזה מבוטל כי אין מספיק אנשים. בסוף היה עוד תאריך והגעתי, ושם פגשתי את הבת זוג הראשונה שלי".
מיכל פורת, 30, גדלה בנס ציונה וכיום גרה בגבעתיים, נשואה לאפרת. העיסוק בכתיבה ויצירת תוכן קיים אצלה מאז ומתמיד, והתחיל עוד ביסודי. מאחוריה סדנאות כתיבה יוצרת, בלוגים ועוד. "תמיד מצאתי שכתיבה היא המפלט שלי", היא משתפת. בתיכון הייתה במגמות תקשורת ורדיו, ובצבא שירתה בגלי צה"ל. לאחר השחרור המשיכה בתחום ועבדה בטלויזיה ובתקשורת, ולאחר מכן החליטה להתמקד יותר בניהול מדיה חברתית. היא הקימה עסק, עבדה במקומות שונים ומול מפלגות, פוליטיקאים, משרד החוץ, עיריית ירושלים ועוד. בשנים האחרונות היא עובדת בהיי-טק, וכיום מנהלת את הסושיאל והקריאייטיב של חברת "סיילספורס". בנוסף מובילה מיכל את הקבוצה הלהט"בית בארגון, "אאוטפורס", הפועלת לקידום זכויות הקהילה הגאה בישראל, בפעילויות פנים אירגוניות ומחוצה לו. למיכל פודקאסטים נוספים כדוגמת "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר", אותו ערכה והגישה. יש לה תואר ראשון למזרח תיכון ויחסים בינ"ל ותואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניברסיטה העברית.
– איך הכרתן?
מיכל: "דרך חבר משותף. הייתה תקופה שחפפנו בירושלים והיינו מתראות מידי פעם, וכשעזבתי את ירושלים המשכנו לשמור על קשר. כשחשבתי עם מי אני רוצה לעשות את הפודקאסט הזה, הדס מבחינתי הייתה השותפה המושלמת. הרגשתי שיש בנו מספיק מן המשותף, אבל גם הרבה דברים שונים בשביל לתת זוויות שונות לשאלות ולשיחות".
– מאיפה הרעיון לפודקאסט?
מיכל: "הוא התגבש במשך הרבה זמן ומגיע מהחוויה האישית שלי. מאז היציאה שלי מהארון, שהייתה לפני כמעט עשר שנים, אני מסתכלת הרבה על הילדות שלי ועל גיל ההתבגרות ומנסה להבין אם היו רמזים מתרימים לעניין של היותי לסבית או ליציאה מהארון. אני חושבת שאחד הדברים שהכי היו חסרים לי אז זה ייצוגים. בעיני זה אחד הדברים שמבדילים את הדור שלי מהדור שאחריי, עם כל הרשתות החברתיות ופלטפורמות אחרות בהן ייצוגים להט"בים נמצאים בהרבה מקומות. אני לא ראיתי בשום מקום בתרבות הפופולרית מישהי שאני יכולה להגיד 'וואי, היא כמוני'. וכשאני קופצת שנים קדימה, פגשתי הרבה אנשים שהייתה להם חוויה דומה. ולא רק להם, גם להורים שלהם, למשפחות שלהם. לאף אחד או אחת לא הייתה אז את הדמות הלהט"בית שגם יצאה מהארון וגם הייתה מה שנקרא 'מצליחה'. היו פה ושם מפורסמים שיצאו מהארון, כמו עברי לידר ואחרים, אבל אני יותר מסתכלת על נשים מן הסתם בחוויה הזו. חשבתי מה אפשר לעשות כדי לאפשר גם לאנשים שנמצאים בארון, מי שבתהליכי יציאה מהארון, למשפחות או לחברים שלהם לשמוע איך זה מרגיש מבפנים ובעיקר איך התהליך הזה מסתיים, איך הוא מרגיש אחר כך".
הדס: "לי היו חוויות דומות. כשהייתי נערה, למה נחשפתי? ראיתי טלוויזיה, שמעתי מוזיקה, קראתי עיתונים, ובמקומות האלו חיפשתי מישהי שמזכירה אותי. שאני יכולה לסמן לעצמי 'אוקי, היא הצליחה, חיה את החיים שלה, גם אני יכולה'. שאבין שזה לא איזה בור שחור. ממש רציתי לראות את התקווה. כמובן שיש הרבה ערך בלראיין כל להטב"ק, לכל אחד או אחת תובנות ודברים חשובים לתרום, אבל אני חושבת שעבור ילד לשנמצא בארון, למשל, יהיה משמעותי יותר לשמוע זמר שהוא מעריץ מדבר על החוויה שלו ועל הקשיים שלו. כשאדם מפורסם מדבר על הרגעים הכל כך אישיים האלו, זה עוצמתי. נוצר חיבור מיסטי כזה, או חיבור בזמן, בין אותו זמר לבין הילד שומע אותו".
– אז המיקוד במפורסמים הוא מהמקום של דמות לחיקוי?
מיכל: "יש הרבה אנשים מוכרים שהם להט"בים ומחוץ לארון, מבוגרים וצעירים. כאלו שאנחנו יודעים שהם מחוץ לארון, אבל לא בהכרח מכירים לעומק את הסיפור האישי שלהם. ועבור אנשים שנמצאים בארון, זה יכול להוות עניין גדול. הם רוצים לשבת ולשמוע איך זה הרגיש, מה היו הצבעים בחדר, איך החוויה הזו נתפסה, וגם על הרגעים היותר קשים ומאתגרים. לכן אנחנו מפרקות יחד עם המרואיינים שלנו את החוויה. איך אמא הגיבה? איך אבא? איך הרגשת במהלך היציאה? כלהט"ביות, היינו שם וחווינו את זה בעצמנו, ויש לנו את היכולת לשאול את זה בצורה שתתקשר עם הילד או המבוגר בארון שיושב ומאזין לזה".
דוגמה לתגובה של של הורה סיפקה המרואיינת נעה כ"ץ, שהתייחסה ליחס של אביה אחרי היציאה מהארון: "הוא אף פעם לא ממש דיבר איתי על הנושא. אבל כשהייתי מבוגרת יותר ובדיוק נפרדתי מאיזו בת זוג, הוא אמר לי באוטו 'מגיעה לך מישהי טובה וחכמה ואת תמצאי אותה'. משהו כזה. זה היה נורא מרגש".
בטופ 40
עולם הפודקאסטים הולך ומתפתח בשנים האחרונות. ההאזנה לשידורים הולכת וגדלה, ובמקביל גדל מאוד גם ההיצע והתחרות, שכן ההפקה מאוד זולה אים בעיה להעלות תכנים לפלטפורמות השונות כמו ספוטיפיי ואפל מיוזיק. מיכל והדס מתגאות שכבר עתה התברגו לרשימת ארבעים הפודקאסטים במואזנים ביותר בישראל.
להדס יש הסבר להישג: "הפודקאסט הוא מאוד אישי, ואנחנו מרגישות תחושת שליחות לעשות אותו. קיבלנו תגובות מאנשים ששיתפו אותנו בכך שהם פתאום הבינו משהו, וזה כולל להט"בים וגם סטרייטים שקיבלו מושג מה זה להיות להט"ב. זה גורם לנו להמשיך ולהשקיע".
מיכל: "בניגוד להרבה פודקאסטים מוכרים, אנחנו לגמרי עצמאיות. כל מה שאנחנו עושות הוא מהמשאבים שלנו, וחשוב להגיד שגם על המרואיינים. בסופו של דבר אלו אנשים עסוקים, מוכרים, וכמו שהם מקבלים מאיתנו טלפון הם יכולים לקבל גם מאיזשהו קמפיין או סדרה. והם בוחרים לבוא, ומשקיעים את הזמן הזה בשביל אנשים אחרים. אנחנו סופר מבסוטיות מכל האנשים שכבר האזינו, זה מטורף עבורנו, ואפשר אפילו להגיד שזה כבר מניב פרי. ההישג של להיות בטופ 40 של כל הפודקאסטים בישראל ממש לא מובן מאליו.
"הייתה לנו התלבטות אם לעשות את הפודקאסט מצולם או משודר. אני מאמינה מאוד גדולה ברדיו. אני משדרת ברדיו הרבה שנים, ואני חושבת שהאינטימיות הזו שיש בשידור רדיופוני, אין לה תחליף".
-כמה הבדל יש בין המרכז לפריפריה בהיבט של יציאה מהארון?
הדס: "הבדל של שמיים וארץ. שכשאנחנו היינו בתיכון ידענו אולי על מישהו אחד שהיה בכל שכבה, וגם זה לא היה כל כך מדובר או ברור. לא הייתי אומרת שזה היה טאבו, אבל אנשים לא דיברו על זה כאופציה בכלל. גם בנהריה, ידעתי אולי על משפחה אחת של לסביות שגרה בעיר. כשהתחלתי לשרת בתל אביב ושירתו איתי עוד אנשים שגדלו בתל אביב ובסביבה, הורגש שהנושא הרבה יותר נוכח, גם אם לא הייתה איזו פתיחות שיא. יותר אנשים היו מחוץ לארון, ובכלל זה היה משהו שמדובר. זה לא היה איזה זוג לסביות אחד שגר בכל העיר. היו ילדים של להט"בים, וזה היה פחות 'נדיר' בנוף. וזה לא בגלל שסטטיסטית יש יותר להט"בים במרכז".
– מה יהיה "הגול" מבחינתכן?
מיכל: "היינו רוצות שאנשים ישתמשו בפודקאסט הזה ככלי הסברתי חינוכי, שישלחו אותו להורים שלהם, לאחים שלהם, שיאזינו בעצמם, בין אם הם בתהליכי יציאה מהארון או כבר הרבה אחרי זה. אנחנו באמת מנסות להביא את הרגעים האלה שגם מדברים על הקושי אבל גם מייצרים הרבה תקווה".
הדס: "בשורה התחתונה, מה שעלה מהמרואיינים האחרונים שלנו זה שהכל בסדר. שברגעים מסוימים אולי מרגישים שזה סוף העולם או שלא נוכל לחיות את החיים שלנו בחופשיות, אבל דברים משתפרים. אנחנו יכולים לחיות חיים טובים ומלאים. וכל האימהות המודאגות – יהיו לנו נכדים. בסופו של יום הכל בסדר".
—
חפשו "יוצאות" באפליקציות הפודקאסטים, או סרקו
[ברקוד]
