הקמתי לעצמי מרכז שיקום

לפני הסיפור הבא, מסייג לזרוף: "אתה יכול לחשוב שזה קשור או לא קשור, אבל מה שתשמע עכשיו זה פשוט עובדה. יש לי אח שהפך לחרדי וגם בן דוד חרדי. באחד הימים יצא ששניהם בילו במחיצת רבנים. אחי היה במירון עם רב שהכיר גם אותי כדי לעסוק ביחד בהכנת מצות שמורות, כלומר לקיים מצווה, וסיפר לו על מצבי. בן דודי היה אצל הרב דוד אבוחצירא מנהריה, וגם הוא סיפר לו על מה שעברתי. הרב אבוחצירא הבטיח לבן דודי: 'אבי יחיה, ולא רק שיחיה, בפסח שני הוא יהיה בבית'. זה קרה שבועיים לפני פסח, ונשמע מאוד מאוד לא הגיוני".
הגיוני או לא, בדיוק באותו זמן ששני הקרובים שוהים במחיצת רבנים, שטף הדם הפנימי פסק. "עשו לי בדיקות CT כמה פעמים ביום, והבדיקה הזו הראתה שהדימום הפנימי נעצר. אני לא יודע לומר באחוזים, אבל זה נדיר מאוד. שבועיים לאחר מכן, כשהתחלתי לתקשר, כבר הגיעו למיטתי קבוצה גדולה של רופאים וממש התנצלו בפני עירית על כך שאמרו שאין סיכוי".
מאותי יום החל אבי תהליך של שיקום. השיקום הראשוני היה ברמב"ם, ובהמשך עבר שיקום משולב ברמב"ם ובמכון השיקום של בית החולים בני ציון בחיפה. השלב הבא היה בשלוחה של מכון שפיצר בתפן, והשלב האחרון היה אותו מרכז שיקום שהקים לעצמו, בחווה החקלאית ליד ראש פינה.
ההכרות האישית שלי עם אבי לזרוף עד לראיון היא שטחית מאוד, בעיקר על רקע עסקי. אבל הכרתי אותו הרבה לפני האירוע, ולאחרונה נפגשנו שוב כשביקרתי עם בני משפחתי בחווה שהקים. לי היה מאוד קשה להבחין שמדובר באדם שעבר אירוע מוחי כה קשה. דיבורו קולח, ובתפקודו הפיזי אין שום לקות בולטת לעין. כשאני חולק איתו את האבחנה הזו שלי הוא מחייך. "בטח שנותרו השפעות. השיקום שלי אולי מרשים, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא אותו אבי. יש לי לקות בדיבור, בעיות ריכוז, קוצר רוח ועוד. אבל אני מסכים שזה הרע במיעוטו, ולשמחתי אני מקבל כל מה שמגיע לי, כולל בהכרה של הצבא באחריות שלו לאירוע".

דיברתי אל העצים

בשנת 2005, כמה שנים לפני האירוע, רכש לזרוף שטח חקלאי באזור ראש פינה. "נודע לי שיש שם מאבק על הקרקע. מדובר באדמות חקלאיות שפדה רוטשילד עבור חקלאי המושבה, ועד היום הן מוגדרות בטאבו כאדמות בבעלות פרטית מלאה. יש עוד מקומות ספורים במדינה בהן האדמות אינן אדמות מינהל. כאדם פרטי וציוני, ששילם מחיר יקר בהגנה על הארץ, לא נראה לי שהאדמות האלו יעברו לידיים לא יהודיות. רכשתי חלקה ראשונה, אבל בהסכם דאגתי שהאדמות הסמוכות לא יימכרו לאף אחד אחר – אלא לי. ותוך כמה שנים השלמתי רכישה של 20 דונם".
רוב השטח היה מטע אגסים, גידול מניב המתאים לאזור, אלא שבאותן שנים הוא סבל ממזיקים ומחלות רבות. כמו חקלאים אחרים בסביבה לזרוף עקר את מטע האגסים, והחל לרקום את חזונות לחווה חקלאית בעלת מאפיינים מיוחדים. "בשנים הראשונות, כשעוד ניהלתי במקביל את חברת האבטחה, בעיקר שיחקתי שם", הוא נזכר. "אחרי האירוע, כשהבנתי שהשיקום הממסדי עשה את שלו חזרתי לשטח במטרה להגשים את חזון החווה ולהמשיך באמצעותה את השיקום האישי שלי".
אני שואל מה לאיש צבא שכל חייו הבוגרים עסק בביטחון ולחווה, ולזרוף מפרט בנימה כמעט נוסטלגית את הקשר העמוק שלו לחקלאות: "אמנם גדלתי בנהריה, אבל הבית שלנו היה ממש על גבול מושב טרומפלדור, ומצד שני היה את קיבוץ סער. ובסביבה היו גם מושב רסקו ומושב בן עמי. כל הילדות והנעורים עבדנו בחקלאות, אז אני מכיר את ההוייה של שתילה, הריח של האדמה, לגור ברפת עם הפרות, עבודה בחממות, נהיגה בטרקטורים, זה חלק ממחזור הדם שלי".
עם החקלאות והנחישות התמסר לזרוף לחווה שלו, שקיבלה את השם "בוסתן עברי". חברת האבטחה נמכרה, ומשנת 2012 הפך הבוסתן לעיסוק שלו ולמקור הפרנסה. "עניין הפרנסה היה חלק מהחזון שאותו הצלחתי להגשים, אבל ברור שלא את כל המחשבות והחלומות שלי יכולתי לממש. יש גם מגבלות של ועדות תכנון ובנייה, הגדרת ייעוד של השטח והמון בירוקרטיה. אחד הרעיונות המרכזיים שהצלחתי להגשים רק באופן חלקי הייתה הפיכת המקום לחווה לימודית. אבל בזכות העקשנות שלי הצלחתי לשכנע את אנשי הוועדות שאין לי כוונה לפתוח צימרים במקום, וכך הצלחתי לקבל היתר לעריכת סיורים במקום, ולהשיג אישורים לבנייה של רמפה להדרכה, סלילת שבילים שהפכו את החווה לנגישה גם לבעלי מוגבלויות, שילוט, גדרות, שערים ועוד".
בתקופה הראשונה בני המשפחה הסיעו אותו יום יום לחווה, ובהמשך כבר נהג בעצמו. החזון היה התבססות על חקלאות ישראלית עם דגש על שבעת המינים. חמישה מתוכם מצאו מקום של כבוד בחווה (חיטה ושעורה לא גידלתי, מעיר לזרוף, כמעט בהתנצלות). הגפן והזית הפכו לציר המרכזי, והחווה משווקת שמן זית וארבעה סוגי יין שיוצרו ביקב קטן שהוקם בתוך החווה. אבל עד שהגיעו התוצרים, הייתה הרבה עבודה, שאת רובה עשה לזרוף במו ידיו, חלק גדול בעזרת בני המשפחה שנשאבו לפרויקט ושמחו להצטרף לעשייה, וחלק אחר באמצעות אנשי מקצוע, בעיקר בפרויקטים גדולים יותר כמו הדליה לגפנים.
אחד מאותם אנשי מקצוע היה קבלן מתכת מטובא זנגריה. כשראה את כרם הזיתים הציע כי הוא ובני משפחתו יתגייסו למסיק, תמורת חלק מהיבול. לזרוף הסכים, ובין המשפחות התפתח קשר אמיץ וחברי שכלל ביקורים הדדיים, השתתפות בשמחות (חלק מהאירועים המשפחתיים התקיימו בחווה) והווי משותף.
-תיארת מהלך של בניית עסק חקלאי. זה באמת מרשים ואפילו קצת רומנטי, אבל מה מבדל את זה כתהליך שיקומי לעומת כל עשייה יצירתית אחרת?
"היה כאן תהליך חקלאי שהתחיל מקרקע בתולה לאחר עקירת מטע האגסים. על הקרקע הזאת שתלתי שתילים שהפכו לעצים ענקיים. כל עץ וכל גפן קיבלו ממני טיפול אישי. זה ברמה שאתה יכול להתמזג עם עץ הזית, למשל. יש מערכת יחסים. אתה רוצה את היבול, ובתמורה מספק לצמח כל מה שהוא צריך. אם זה הדליה לגפנים, גיזום נכון לעצי הזית, השקיה במידה ועוד. בשורה התחתונה שמן הזית שהופק מהזיתים שלי נחשב למעולה, וכך גם היינות. בשנים האחרונות מכרנו את התוצרת לאנשים פרטיים בלבד, והכל הוזמן עוד לפני הקטיף".