אשרי הדברים המקריים

הטיול לפריז נולד ונבנה סביב הופעה של ברוס ספרינגסטין באיצטדיון "לה דפנס ארנה". ומכיוון  שחו"ל זה עדיין עניין די גדול אצלנו, השקענו לא מעט בתכנון של השבוע.

עיקר ההשקעה, בהשראת מיכל, היה במחשבה על מה לוותר, במטרה ליצור לוח זמנים מאוורר עם חלונות זמן גדולים המיועדים לשוטטות לא מתוכננת. סוג של מרווחים בהם פשוט ניתן לדברים לקרות. בנוסף חיפשנו כמה בילויים באתרי תיירות פחות קלאסיים. וכך, מבלי לגרוע במאום מגדולתם של האתרים הקלאסיים, ארבעה משיאי הטיול שלנו היו דווקא באותם מרווחים או אתרים פחות פופולריים.

סיפור מסגרת

באחד משיטוטינו ברובע המארה הבחינה מיכל בחנות מסגרות. ולא המסגרות צדו את עינה, אלא אוספים של ציורים והדפסים בתוך החנות. קיצורו של סיפור, בילינו במקום קרוב לשעה וחצי, גלגלנו שיחה עם העובד היחיד במקום פלורו. למדנו כי בעל המקום הוא אספן אמנות, והמסגרות המיוצרות במקום הן בסגנון עתיק, דומות למסגרות שיוצרו במאות ה-17 וה-18. האספן פשוט לא הצליח למצוא כאלה, אז הוא החליט לייצר אותן, מצא את פלורו המוכשר שהתמחה בנושא והמקום הצנוע הוא אחד הבודדים המייצר מסגרות שכאלה.

הציורים וההדפסים מגיעים ממקורות שונים: עזבונות, שווקי פשפשים, ספרי אמנות ישנים, ספרי אמן ועוד. אפשר למצוא שם הדפסים שהוחלט להשאיר מחוץ לספרי אמנות, תיקי עבודות של סטודנטים בסורבון, עבודות של ציירים מקצועיים וחובבים, פורמטים גדולים וקטנים, עבודות מרשימות ומרשימות פחות.

פשפוש בעבודות כאלו וצ'אט אמנותי עם פריזאי יפה תואר, זה הכי קרוב ללונה פארק מבחינת מיכל. ככה התחדשנו לנו בכמה הדפסים נאים ומרחיבי לב במחיר מציאה של כמה עשרות יורו; ובעיקר התעשרנו בחוויה לא מתוכננת ומיוחדת.

בגן של האמן

חוויה משובבת נפש נוספת הייתה לנו במוזיאון דלקרואה. מיכל כמובן היא זו שבחרה בו, וזו הייתה בחירה מוצלחת. ייחודו האחד של המוזיאון הוא מיקומו: ביתו של האמן בלב שכונת מגורים שקטה וליד כיכר קטנה וסולידית.

אז'ן דלקרואה נולד ב-1798 ונפטר ב-1863. הוא מחשובי הציירים הרומנטיים, ונודע בעיקר בזכות ציורי ענקיים המתארים סצינות ציד קשות או קרבות עקובים מדם. התצוגה בתוך בית מגורים מאפשרת, לצד הצגה רטרו ספקטיבית של עבודות האמן, להביא קצת ניחוחות של רוח התקופה. בין השאר, מוצגים אוספים שונים של האמן (סכינים למשל), צילומים ישנים, דיוקנאו של חברים, וכמובן – רבות מעבודותיו הענקיות באולם תצוגה ייעודי.

ולא פחות מהאמנות המרשימה, נהננו מגינתו של האמן, פיסת ירוק שלווה לצד הבית העתיק, מוקפת בספסלים שמאפשרים לשבת, לנוח, לנשום אוויר פריזאי ולדמיין שאתה בן אצולה חובב אמנות מהמאה ה-19. 

ד"ש אירני מתל אביב

עוד הרפתקה חביבה הייתה לנו בשוק הפשפשים סנט אואן. זה כלל ארוחה שהצריכה הרבה תעוזה והתבררה כזולה, טרייה וטעימה (שיפודי סופלקי בצד שלה, סרדינים מטוגנים בצלחת שלי, לצד צ'יפס אמיתי מתפוחי אדמה, סלט ירקות ענק – 22 יורו חשבון), הרבה שמעטס, וגם מפגש אחד עם אירנית צעירה.

באזור של חנויות טקסטיל, בין אלפי פריטים, ראתה מיכל שלוש חתיכות בד קטנות. משהו כמו 20 ס"מ גובה על 10 ס"מ רוחב, מתוחות על מסגרת פשוטה ומונחות על מדף עמוק בתוך החנות. הן נפלאות, אמרה, בוא נבדוק כמה הן עולות.

בדקנו. 800 יורו. כל אחת. ושתבינו, הבית שלנו מורכב מפריטים שאנשים אחרים זרקו ומיכל אספה ושיפצה, היא מוגדרת כלקוחת זהב של חנות יד 2 בכפר, ובאופן מובנה היא מתרחקת ממותגים, מעצבי על ומוצרי יוקרה.

עד שזה מגיע לאמנות. מתברר שאותן שלוש חתיכות בד הן רקמה סינית מיוחדת ועתיקה, עבודת יד מיוחדת ממשי יקר, חומר לאספנים בעלי ממון. את הממון שלנו שמרנו לעניינים אחרים, אבל המוכרת החביבה הובילה אותנו לחנות אחרת שלה, עממית יותר, ותוך כדי טיול משותף זיהתה את מוצאנו וסיפרה לנו על עצמה. היא אירנית במקור, גרה כבר המון שנים בפריז, ודואגת לחבריה מתנגדי המשטר. יש לה שלוש חנויות בשוק וגם הרבה חברים בתל אביב. החלפנו פרטים, היא הבטיחה ליצור קשר בביקור הבא שלה בישראל, ויצאנו עם אריג טקסטיל רקום שעלה 20 יורו.