"לאחר שהקמנו משפחה גרנו ברחובות בבניין עם 44 משפחות וריבוע דשא קטן. בתקופת הקורונה חשתי מחנק גדול, ואמרתי 'עד כאן!'. תוך חודש ברחנו מרחובות והגענו לכפר ורדים. זה היה לפני שלוש שנים, וזאת הייתה גם יריית הפתיחה לחזרה שלי לאמנות".
ליה שניידר לוי, בת 45 ואם לשלושה ילדים, עוסקת במדיה מעורבת ובתקשורת, ולאמנות חזרה רק לאחרונה, עם המעבר לגליל. "נולדתי, למדתי וילדתי ברחובות. התחתנתי בגיל 28 ובגיל 30 ילדתי את הבכור שלי. גם בן זוגי למד אמנות אבל עשה הסבה ולא עוסק בתחום".
היא למדה במדרשה לאמנות ליד הוד השרון. תואר ראשון – חינוך לאמנויות במגמת מצוינים להוראה. למדה גם וידאו ארט וקולונוע. ״רציתי ללמוד בבצלאל, אבל כשביקרתי שם נחרדתי מאווירת המתח והתחרותיות ששררה בין הסטודנטים. החלטתי שאני לא רוצה את זה".
תואר שני עשתה בבריאות הציבור, עם התמחות בקידום בריאות נפשית. היא השתלמה בתחומים מגוונים, מלימוד מדיטציה ככלי להגברת הרווחה הנפשית ועד הוראה, כולל קורסים בווינגייט והכשרות ולימודי תעודה בתחום עבודת הגוף.
ברחובות לא נגעה כמעט באמנות פלסטית: ״התעסקי בעיקר בוידאו ארט, המון צילום. הייתי מתיישבת עם אנשים לקראת אירוע, מוציאה מהם איזה רגשות הם רוצים להביע, כותבת את התסריט או את השיר, מביימת ומפיקה סרט לאירוע. זו לא אמנות, זה לא גלריה, אבל זה קרוב".
בנוסף עבדה בהוראה וכן במרכזי יום לקשישים. הייתה גם פעילה סביבתית: ״הייתי אקטיביסטית סביבתית במשך חמש שנים. חוויה. השתתפתי ביוזמות של קיימות עם עיריות ומוסדות ונתקלתי באטימות, חוסר מודעות וחוסר עניין". כאשר תוכנית בנייה שנאבקה בה אושרה לבסוף, נשברה. ״לא יכולה להמשיך להיאבק. לקח לי שנתיים להתאושש. גם היום זה פצע פתוח".
בכפר ורדים תיעלה את האנרגיות לתחום האמנות: מיקסד מדיה, עירוב ומיחזור של חומרים טבעיים. היא גם כותבת ויש לה פודקאסט שבועי שהיא גאה בו, ׳מדיטציה בכל עת׳, עם 30 אלף עוקבים.
במסגרת הבתים הפתוחים של הקיץ שעבר, הכינה בביתה את תערוכתה הראשונה ׳האדומה׳ בנושא איכות סביבה ואינדיאנים. ״אחרי 20 שנה הרמתי תערוכה, מדהים! זה קרה כי הגעתי לאזור הזה, הגליל המערבי. לא ראיתי אף פעם מקום כזה. לא ידעתי עד כמה חזק הקשר שלי לאדמה. זה איפשר לי ליצור כי חזרתי לאמנות ממקור של חיבור, ולא של מאבק".
קהילת כפר ורדים חיבקה אותה: ״כשהגעתי לכפר שאבו אותי להקמת ׳מועדון הלובי׳ לאזרחים ותיקים ולאנשים בודדים. נמניתי עם המייסדות: שלוש פעמים בשבוע, משמונה בבוקר עד הצהריים, עם ארוחת בוקר. הלובי מציע סדנאות אמנות, קיימות, גינון ויצירה של טבע. משתתפים כ-50 איש ואישה, הרוב נשים. זהו מוסד מבורך, עוגן חברתי". לפני כחודשיים עזבה את מועדון הלובי. היא מורה ליוגה ולפילטיס ומנחה סדנאות בריאות, כגון טיפול בהפרעות שינה.
אני שואלת אותה על הקשר שלה לדיוקנאות ולסמלים אינדיאניים בעבודותיה. מסתבר שאביה הקדיש את השנים האחרונות לחייו בארה״ב לצילום הילידים. המורשת הזאת ממשיכה להשפיע. גם הביקור במוזיאון האינדיאנים בוושינגטון מהווה מקור השראה עד היום. ״תוך כדי למידת השואה האינדיאנית, גיליתי שואות אחרות. לא לימדו אותנו כלום על שואות אחרות. ׳שואה שלה, שואה שלנו׳. לדעתי אסור להפריד ביניהן. אני בן אדם שמח ואופטימי, אבל באמנות אני נותנת מקום לרגשות הקשים. אנחנו מכחידים את עצמנו, מכחידים את הטבע, וזה משתקף באמנות: 'האינדיאנים' הם ביטוי לכך. עסקתי גם בשואה של הילידים בברזיל. יש לי עניין בשואות, זה מטריד אותי מאוד וזה גם קשור לשואה בטבע".
ליה שניידר לוי ומקבץ מעבודותיה
