דקלה גרציאני הייתה ילדה נמרצת מאוד. כשהילדים בגן היו ישנים את שנת הצהריים הייתה חומקת החוצה לפינה צדדית, פינת הטבע שלה. ״הייתי מתבוננת בחרקים, טועמת צמחים, שרה להם. ממש חיה, נושמת, טועמת טבע".
היא נולדה בקיבוץ מנרה בשנת 1966. "אני זוכרת המון חורש טבעי והמון טיולים בסביבה, גם בגן וגם בכיתות הבוגרות. לילדים היה חופש מוחלט. בחורף היה הרבה שלג. בכיתה ה׳ הייתה לי מורה לאמנות שהנגישה לנו כמעט את כל החומרים שאפשר להביא לתלמידים. תמיד נמשכתי לבנייה, תמיד תלת מימד, פחות ציור. לימים הכרתי את החימר, הלישה, גם בחוג מלאכה וגם בבית הספר האזורי בקיבוץ דפנה".
אחרי השירות הצבאי נשארה בקיבוץ שנה ואז יצאה לשנת חופשה. היא לא חזרה. לדבריה ׳התגלגלה׳ לקרמיקה, למדה את הטכניקה של עבודה על אובניים. בבית ברל למדה טכנולוגיה של הקרמיקה, סוד הגלזורות והצבעים. השתתפה בירידים, מכרה כלים, בין השאר בגלריה ידועה בעין כרם בירושלים.
בחולון הכירה את שמוליק, בעלה לעתיד, מראשון לציון במקור, ׳קוסם מחשבים'. כאשר החליטו למסד את הקשר, עשו זאת בדרך שלהם: בלי טקס, בלי רב, רק מלאו טפסים שנשלחו אחרי אישור לרבנות. אלה היו ׳נישואי פראגוואי׳, נישואים בהתכתבות. יום אחד אמרה לשמוליק: ״אני לא יכולה להמשיך לגור בעיר, אין מצב״. היא הייתה אז בחודש החמישי להריונה, עם בתם הראשונה. השניים יצאו לבדוק כל מיני יישובים, עד שהגיעו לכפר ורדים. ״בשנת 2000 קנינו מהאמנית מרים שטרן את הבית בו אנחנו גרים. יחד עם הבית, קיבלו ממרים גם את חבריה האמנים. לדקלה שלוש בנות. שבתה האמצעית אובחנה בהפרעה על הספקטרום, ובזכותה הוקמה כיתת התקשורת בבית ספר קשת.
אורלי מנדל, שהייתה פעם תושבת הכפר, הורישה לה את תפקיד השאלת ספרי הלימוד ב'קשת'. משם דילגה לתפקיד מורה לקיימות. היא בנתה תוכנית קיימות ומלמדת את המקצוע בכיתות א-ג. דקלה גם אחראית על הטיולים בסביבה, ומעבירה שיעורי קיימות גם במסגרת מועדון קפה בוקר ובמועדון הלובי.
כל העת המשיכה לעסוק בקרמיקה. היה לה סטודיו עם אובניים והיא השתתפה בפסטיבלי קרמיקה שהתקיימו בכפר. ״קראו לי הגברת עם הפעמונים, כי עיצבתי בעיקר פעמונים". אלא שעידן החימר נקטע. ״נחשפתי לסרט תיעודי בערוץ שמונה. נדהמתי לגלות שהחומר שמגיע ממפעלי הקרמיקה, אחרי כריית החימר, מנופה ומנוקה והמפעל שופך את הזיבורית לנחלים וגורם לזיהום הסביבה, בעלי החיים והצמחים. כשמדובר באיכות סביבה או בפגיעה בערכי טבע, אני מגיבה מייד ובעוצמה".
כתחליף פנתה לאפיק מקיים, הגרוטאות: ״יום אחד, אחרי פינוי השוק בתרשיחא, ראיתי פיסת נייר עדינה מרחפת ברוח. אספתי את הנייר וגיליתי שיש שם עוד. אפילו לא ידעתי מה אעשה בהם. התחלתי לקפל ולשחק עם הנייר. גיליתי עוד דברים, שקיות ישנות, ניירות אריזה. הטבע כל כך יקר ללבי, שחשבתי שאולי הוא מסמן לי ליצור משהו. לכל נייר אופי משלו, התנהלות אחרת. אני מוסיפה דבק פלסטי, צבעי מים וקצת גירים". כל העבודות עשויות מניירות משומשים וחומרים שהטבע השיל בסביבה.
״העבודה הראשונה נוצרה כאשר שיחקתי בבית עם כל מיני קישוטים וניירות. אחר כך בכפר מסריק ניסו למגר את השיטה הכחלחלה. מייד עשיתי עבודה על השיח הזה. אחר כך ראיתי סרטי טבע על תהליך המוות של שוניות האלמוגים, ויצרתי את "יצורי הים האבודים".
במקביל ליצירתה משמשת דקלה יו"ר ועד האמנים בכפר. לקראת סוף כהונתו של ראש המועצה סיון יחיאלי, אמנים החלו לעזוב את הצריף הירוק והייתה תחושה שזה סוף הניסיון להציג שם. ואז מרים שטרן והציעה לאצור תערוכות מתחלפות בצריף הירוק. התערוכה הראשונה הייתה בתקופת הקורונה. נכנסתי כדי לעזור למרים ובהמשך החלפתי אותה. זה לא תפקיד פשוט. הוא כולל עבודה מול המועצה והמתנ״ס, מול ציבור האמנים, ניהול יוזמות אמנותיות עם חברי הוועד, יחסי ציבור ועוד״.
מאז נכנסה לתפקידה, קיבל תחום האמנות בכפר דחיפה עצומה, בין השאר בזכות המרץ הבלתי נדלה שלה, ויש לה חזון לעתיד: ״לכפר דרוש מבנה, מרכז אמנות, שישמש להפעלת סדנאות וחוגים בכל תחומי האמנות. האוכלוסיה בכפר גדלה וצמאה לפעילויות כאלה. אני חולמת על חיבורים עם תיאטרון ומוזיקה, ושואפת להקים כאן מסגרת מסודרת יותר. זה יתרום לתושבי הכפר וגם לתיירים שמגיעים לכאן.
"בשנה שעברה, בעזרת המועצה והמתנ״ס, קיימנו בתים פתוחים. התגובות היו מצויינות. דרוש גם עיתון שיפנה לקהלים מעורבים וימסור מידע על חידושים והמצאות בתחום האמנות בכפר ובעולם. ראש המועצה קשוב לצורכי האמנים, אבל החזון שלי עוד לא חדר לתודעה של מקבלי ההחלטות. למרות זאת, אני אופטימית".
התערוכה של דקלה גרציאני, קל וחומר, מוצגת בגלריית הספרייה, בימים א׳, ד׳, ה׳, בשעות 14:30-19:00.
יצירות של דקלה גרציאני :
