ליצנות ללא מילים

הדבר העגול הזה – הצגה לכל המשפחה מבית תיאטרון הליצנות דוואי, תעלה בהיכל התרבות מעלות תרשיחא בשבת 9.9 בשעה 11:00.

ההצגה היא מופע ליצנות ללא מילים על צמד ליצנים שהפילו את השמש לים. המופע הוצג מעל 300 פעמים בישראל, רוסיה, אוקראינה, גרמניה, אנגליה, טורקיה ואזרבייג'ן. תיאטרון דוואי הישראלי יוצר ומקדם מופעים תיאטרליים ללא מילים למבוגרים ולכל המשפחה, והוא מוכר ונתמך על ידי משרד התרבות. משך ההצגה כשעה.

.

לרוב אנו מקטרים על גובה הארנונה, על כך שאיננו מבינים לאן הולכים כל הכספים שאנו משלמים, ועוד כהנה וכהנה טענות ומענות.

לשמחתי אני רואה לאן הולכים הכספים שאני משלמת אחת לחודשיים למועצה המקומית בדמות ארנונה. רחובות הכפר נקיים, עצים נשתלים, פרחים פורחים ואפילו כיסאות מוצבים על המדרכות לקישוט, אם כי קישוט מוזר לטעמי.

השימוש בכיסאות מוטל בספק כמעודד שיח. בחורף גשם ובקיץ החמה יוקדת; אבל אם ראש המועצה מאמין בכוחם, נמחל לו. כי ראש המועצה הזה, חוץ מכל האמור לעיל, יודע להתייצב בזמן אמת ולסייע בצורה מעוררת התרגשות כפי שתקראו להלן.

התאריך 9 באוגוסט 2023, לפני מספר שבועות, פרצה שריפה בביתנו. כוחות ההצלה שהגיעו להגיש עזרה תבעו שנתפנה מן הבית, שהיה אפוף עשן. עם כוחות ההצלה ובסמוך להגעתם, הגיעו גם ראש המועצה אייל שמואלי והאחראית על הביטחון תושיה סוחריאנו. השנים תמכו והרגיעו ונתנו מענה מידי לבעיית הפינוי מהבית. שמואלי אישר לנו פינוי לאסיינדה עד שתאושר חזרתנו לביתנו. זאת ועוד, הוצב שומר ללילה לשמור על ביתנו הפרוץ והספוג עשן.

מחמם את הלב ונותן תחושה "שעוד לא אבדה תקוותנו", דווקא בימים אלה של כאוס וקרע מאיים בעם. התנהלותם הרגישה והיעילה של שמואלי ותושיה שפכה אור ברגע של חושך ועשן.  תודה!

שרה ושלמה שמן

לא קל להיות ראש הרשות המקומית בכפר ורדים. התושבים אולי "עשירים", אשכול 9 מתוך 10 אולם הרשות עצמה ענייה. רשות ש-90% מהכנסותיה מגיעים מארנונה, אין לה זכות קיום כלכלית. למרות זאת כפר ורדים חי ובועט כרשות מקומית ועצמאית מאז 1994 כאשר מ-1984 הוא התקיים כיישוב בלתי מוגדר שנוהל על ידי "ועד מקומי".

ראש הרשות המקומית בכפר ורדים מתמרן בתוך מציאות מאוד קשה מבחינה כלכלית ובתוך תקציב קטן מאוד עם יכולת תמרון כספית הדוקה ודלה, כאשר מולו עומדים ו"תובעים" תושבים דעתנים ואכפתיים.

כמי שהיה עובד מועצה בכיר (שנתיים מבקר פנים ושנתיים נוספות מזכיר המועצה) ועבד עם שלושה ראשי מועצה שונים, אני יכול להעיד על הקשיים ויכולת התמרון המצומצמת מכלי ראשון.

אין בכוונתי במאמר קצר זה לסקור ולהעריך את תפקודו של ראש המועצה הנוכחי, שכאמור במציאות כספית מאוד קשה הצליח לשמור על הספינה שתמשיך לשוט בבטחה יחסית במים הסוערים. לדעתי בנושא אחד מרכזי ראש המועצה הנוכחי נחל מפלה מוחצת שפוגעת קשות בכיס של כל משפחה עובדת שחייה בכפר ורדים. כוונתי להנחות במס הכנסה שבוטלו לחלוטין בתקופת כהונתו.

להלן בקיצור סיפור תולדות הטבות המס לכפר ורדים. בשנת 1988, בתום מאבק בין מספר שנים, הצליחה "אגודת משתכני כפר ורדים" (אז עוד טרם היינו מועצה מקומית) לאחר מאבק נחוש ועקשני לזכות בערכאות בהכרה שתושבי כפר ורדים זכאים להנחות במס הכנסה כמו תושבי מעלות והסביבה (בג"צ 678/88).

תודות על כך מגיעות ל"חברי הוועד המנהל" בראשות אריה ברן שניהלו בהתנדבות מלאה את הישוב עד שנת 1994. תוך כדי מאבק משפטי נחוש ועיקש הצליחה "אגודת משתכני כפר ורדים" בבג"צ הנ"ל לזכות את תושבי כפר ורדים בהנחות ממס.

מאז השכילו כל ראשי המועצה הבאים – מוטי דביר, אריה ברן, רון מוסקוביץ וסיוון יחיאלי להילחם ולשמור על ההנחות במס הכנסה לתושבי הכפר.

הטבת המס ניתנת לכמאתיים ישובים והיא נעה בין 10 ל-17 אחוז עד להכנסה שנתית של 160-200 אלף שקל. הקריטריונים לא תמיד ברורים והרוב תלוי בנחישות ובקשרים של ראשי הרשויות. והנה, ביולי 2023, לקראת סוף הקדנציה של ראש המועצה הנוכחי, בוטלה הנחת המס של כפר ורדים. ראש המועצה נרדם בשמירה? לא שם לב? אני לא יודע ולא מעניין אותי. אדוני ראש המועצה, במבחן התוצאה בנושא הנחות המס לתושבי כפר ורדים נכשלת בגדול לעומת קודמיך בתפקיד. הדבר מתבטא בנזק של אלפי שקלים בשנה לכל משפחה עובדת שגרה בכפר.

אומנם תלוי ועומד בג"צ בנושא שמספרו 8042/22 מתאריך 23.4.23 שבו נקבע "שהתיק יועבר לדיון בפני הרכב". מתי ישובץ התיק לדיון בלו"ז הצפוף של הבג"צים הרבים? רק אלוהי המשפט יודע. בכל מקרה הנזק הכספי הכבד לתושבי הכפר העובדים כבר נגרם והוא מתמשך. 

אדוני ראש המועצה הנוכחית, האם לפי זה תושבי כפר ורדים יתנו או לא יתנו לך את המנדט להמשיך ולעמוד בראשם? אינני יודע. אבל ראוי שהעובדות יעמדו בפניהם.

אני מאחל לך ולשאר המתמודדים לתפקיד הקשה והמאתגר הזה הצלחה.

יורם לוי

מאות זיכרונות מציפים אותי כשאני חושב על אהרון כהן, ואני חושב הרבה על אהרון. הזיכרונות הם משתי תקופות – מבית הספר ואחריו. שלושים וחמישה סתווים עברו מאז נעמד מולנו מהנדס צעיר, שהוסב למורה, והתברר בהדרגה שהוא ההגון והמשפיע ביותר מבין המורים שדרכם עברתי, והיה לאחת הדמויות האהובות ובעלות הנוכחות היציבה בחיי.
עוצמתו נבעה, כמובן, מאנושיות ללא מצרים ושפע הידע התאורטי והטכני שהעתיר עלינו. דיבור שקט, מבט נינוח ומרוכז, עברית ייחודית, מובחנת ועשירה, הקולחת כשם שהיא ארכאית; שפה חודרת ומדויקת, מסגירה חום וטוב לב וגם היסטוריה ישראלית ואף מעמס המצב האנושי.
השפעתו עמוקה כל כך, שגם היום, כשאני עומד מול תלמידים ומנסה להעביר הלאה מקצת ממה שלמדתי ממנו לפני יותר משליש מאה, אפשר לשמוע אותו מתוך נבכי התודעה, בעובי הקורה המחשבתית-הפיזיקלית שלי עצמי.

בתיכון היינו קבוצה קטנה ונשארנו שניים-שלושה, ששמרנו על קשר רציף איתו. ביקורים לא תכופים, אבל מעולם לא עלה בדעתנו, או בדעתו, להפסיק. כל פעם ערב שלם של ישיבה יחד, והחיים ממשיכים להם וסוחפים את כולנו דרך אירועים ומרחק הולך וגדל. אבל תמיד, הביקור המשותף אצל אהרון הוא אחד הדברים האלה, החוזרים לעולם, המשמשים קבוע פיזיקלי ביקום משתנה. פעם אהרון כהן, תמיד אהרון כהן.

אווילי לנסות לסכם את אהרון במשפט, או בפסקה, או בסיפור. אפשר אולי לשלוף מנבכי הזיכרון כמה אפיזודות נקודתיות. הזיכרון עמוק ועשיר ואישי וגם זה נראה חסר טעם. למשל, אהרון שוחה איתנו בים סוף בטיול השנתי האחרון; עובד בגינה כשעדיין גר בכפר, מנסה לייעץ לי מה ללמוד באקדמיה; היתה הפעם שבה ניסינו, הוא כמורה ואני כמשגיח, לעזור לתלמיד שנגמר לו הזמן בבגרות; הביקור בבי׳׳ח אחרי הניתוח הראשון במאבק שתוצאתו הסופית תגיע רק בעוד שלושה עשורים; אנחנו יושבים אצלו בסלון בערב בחירות באמצע שנות התשעים; ישיבה אחרת בסלון, בליל חורף, עשר שנים אחר כך, מתווכחים על מחלוקת פוליטית שלא ניתנת לגישור; ישיבה במרפסת בקיץ, באיזו שנה אקראית, על אבטיח ופיצוחים; סיפור חובלים, מתוך מאגר בלתי נדלה, על פגישה שהייתה לו פעם עם הצי האמריקאי; הילדים של אחד מאיתנו פוגשים אותו בפעם הראשונה (והיחידה); מבקש שלא נבוא לבקר אותו בזמן מלחמה; פוגש את אמא במרכז יום אחד ושואל עלינו; משחק סנוקר עם חוקי הטבע אחרי סיור מקיף שעשה לנו בממלכה האחרונה שעליה יחלוש; נפרד מאיתנו בלובי, עד לפעם הבאה, לתמיד.

זיכרון רודף זיכרון ובכולם אהרון כהן נוכח לעיתים, אבל נמצא תמיד. שטף כמו מגנטי של תקופות ורגעים. ואהרון, הולך בדרכם של כל הזיכרונות.

כבר במוצג השני או השלישי שמתי לב שמוזיאון המייסדים במעלות הוא מוזיאון עם אג'נדה. כשעה לאחר מכן, במהלך השיחה עם מנהל המוזיאון בצלאל דהן, הכתה בי ההכרה: כל מוזיאון היסטורי הוא בעצם מוזיאון עם אג'נדה. רק שכל יתר המוזיאונים המוקדשים לנושא ההתיישבות בישראל דבקים באותו נרטיב של "יפי הבלורית והתואר" שיישבו את הארץ. "המוזיאון במעלות הוא היחידי שמעלה על נס גם את מפעל ההתיישבות המפואר של יהודי צפון אפריקה, מקרית שמונה שבצפון ועד אילת", מסביר דהן.
דהן הוא ההוגה, המייסד, המנהל והרוח החיה במוזיאון. הוא גם זה שמגייס את הכספים, ומדובר בלא מעט. בסך הכל, הוא אומר, הושקעו במוזיאון יותר משישה מיליון וחצי שקלים, כולל החלק החדש שנחנך לפני שנה.