ביום חמישי ה-24.6 בשעה 20:30 יערך טיול לאור ירח מאבטליון לכנרת לזכרו של סמ"ר עוז מנדלוביץ' ז"ל שנפל במלחמת "צוק איתן".

נקודת המפגש במגרש הכדורגל של הישוב אבטליון ומשם לכיוןן הכנרת במסלול שעוזי אהב, דרך בקעת בית נטופה ונחל ארבל. המסלול יסתיים לפנות בוקר בחוף מגדלנה בכנרת שם אפשר להשתכשך במים, לאכול ולשוב לאבטליון ב-6:30.

אורך המסלול כ-25 ק"מ ומיועד למיטיבי לכת ולבעלי כושר גופני גבוה. ציוד מומלץ: 3 ליטר מים, ביגוד ונעלים נוחים להליכה, פנס ראש, בגד ים ומגבת.
להיערכות להסעות הירשמו בדוא"ל: bambi0505878278@gmail.com או בהודעת מסרון לעופר: 050-5878278

על האמנית חוה מחותן שהלכה לעולמה בגיל 96

הפסלת חוה מחותן הלכה לעולמה ביום חמישי אחרון (10.6.2021) בלילה. בת 96 הייתה במותה.

בשנת 2011 הציגה חוה מחותן תערוכה בגלריה טל, "זיכרונות ילדות", בעקבות אירועים מילדותה שהפכו אותה לאמנית. במהלך העבודה על התערוכה והקטלוג, למדתי להכיר את אישיותה הכובשת, מלאת ידיעות והבנה עמוקה בתולדות האמנות.

חוה נזכרה באירועים מכוננים מילדותה ועד להיותה נערה בוגרת, שעזבה משפחה חמה וסביבה מבוססת בפילדלפיה של שנות הארבעים. היא החליטה לעזוב בעקבות תמונות קשות שהתפרסמו בעיתונות המקומית אודות גורלה המר של יהדות אירופה, ועלתה לארץ בעקבות בן זוגה, אשר פישמן, פעיל ציוני שהכירה במסגרת תא של השומר הצעיר.

בארץ הגיעה לנגב, לקיבוץ חצור. מפילדלפיה שוקקת חיי תרבות ואמנות, הגיעה לסביבה חשופה של המדבר, לנופים שבהמשך שימשו לה מקור השראה. חוה יצרה יצירות פיסול ופיסול סביבתי שהיו פורצות דרך לזמנן. בקטלוג התערוכה כתבתי אז: "ההשראה שמצאה במרחבים של מדבר הנגב התמזגה עם השפעות האמנות שספגה בילדותה מהסביבה התרבותית של פילדלפיה, מההתבוננות הממוקדת בפיסול בתרבויות הקדומות, מאמנות ימי הביניים ועד המזרח הרחוק".

מבודדת מסצינת האמנות בירושלים ובתל אביב, יצרה מחותן עבודות בסגנונות שונים: מפיגורטיביות בתחילת דרכה  ליצירות מופשטות בהמשך. כאמנית מושגית, האמינה ברעיון המוביל ומימושו בדרכים שונות. מחותן היא מחלוצות האמנות הישראלית. יצירתה חדשנית לזמנה, ובעבודות המיצב והפיסול שלה השפיעה על דורות של אמנים. גוף יצירתה כולל פרויקטים בפורמטים גדולים, פסלים סביבתיים, סדרות על נושאים חברתיים, ובתקופה אחרונה גם נושאים פוליטיים. מחותן לימדה במשך השנים בבאר שבע ובירושלים אמנות ופיסול, והחל משנת 1997 התגוררה בכרמיאל, שם יצרה בסטודיו באיזור התעשייה.

בתערוכה "טבע שביר" שתיפתח בגלריה טל ביוני 2021, תוצג עבודה של חוה מחותן מתוך נושא "עמק לאקואנה", פרויקט שיצרה והציגה במספר תערוכות בתחילת שנות השמונים בארץ (מוזיאון חיפה לאמנות חדשה) ובחו"ל. העמק הוא אזור בפנסילבניה, ובעבודה מביעה האמנית את כאבה על ההרס שזרע שם האדם באמצעות כרייה בלתי מבוקרת של פחם.

במקביל יוצגו עבודותיה בתערוכה לרגל 70 שנה למוזיאון חיפה, וכן בתערוכה שתוצג במוזיאון ארצות המקרא בירושלים.

בשנת 2015 פורסם קטלוג מקיף של עבודותיה בעריכת בתה לאה פישמן דרום.

הסוסים הגדולים של הילדה הקטנה

מיכל אשל מציירת, מפסלת ויוצרת כלים, הרבה בזכות קפיצה נועזת מהילדות

אישי וקריירה

מיכל אשל נולדה ב-1952 בפוריה עילית, להורים ממייסדי היישוב. בגיל שלוש התייתמה מאביה, וכשהייתה בת ארבע המשפחה החלה לנדוד. היא התגוררה בטבריה, רמת גן, קיבוץ פלמחים ותל אביב. לימודי תיכון עשתה בכפר הירוק עם השלמת בגרות אקסטרנית בתל אביב.

את הצבא עשתה בנח"ל, בגרעין שהקים את קיבוץ אפיק. שימשה מש"קית תרבות ומרכזת קן הנוער העובד והלומד בנוף-ים.

לימודים גבוהים: אוניברסיטת חיפה, היסטוריה כללית וארכיאולוגיה של ארץ ישראל; אוניברסיטת טוליין בלואיזיאנה ארה"ב, לימודי אמנות פלסטית במשך שש שנים, עם התמחות בהדפס ופיסול ביציקה.

נשואה לדורון ואם לאמיתי (34) וגילעד (32).

היא מציירת, מכדרת ומפסלת. בעבר עבדה כמורה, והיום מלמדת אנגלית בשיטת הלן-דורון.

הסיפור

אחרי עשר שנים מעבר לים, היא שבה לארץ, התחתנה עם דורון והשניים הקימו בית בקיבוץ סער. בהמשך עברו לכפר ורדים וכאן הכירה את נורית ואורי רוטשילד. בהדרכתם נחשפה לעולם הכדרות שסחף אותה.

היום היא בעלת סטודיו משל עצמה ויוצרת כדרות שימושית ופיסולית בשלל טכניקות, ובהן רקו, פורצלן ועוד. היא מציירת ומפסלת, ועבודותיה כוללות פסלים ומגוון של כלים מקמרמיקה. פגשתי את מיכל בסטודיו שלה, כשהיא עובדת על האובניים, ואת השיחה ניהלנו בחצר, בצל עצי פרי, בין בור השריפה לעצי החורש שמעבר לגדר. "תמיד ציירתי", היא אומרת. "היום אני מציירת בשמן בבית ופעמיים בשבוע אני הולכת לצייר אצל אתי צ'כנובר".

בין ציוריה בולטת הסידרה "מה היה קורה אילו – הילדה עם המעיל האדום". בסדרה זו מופיעה ילדה במעיל אדום, כשבכל ציור היא מצויירת ומודבקת על רקע אחר. הרפרנס הוא הילדה מהסרט "רשימת שינדלר", שאילמלא נספתה בשואה, יכולה הייתה להיות באמת בכל אותם נופים המשמשים כרקע בציורים. "בניתי בציורים אלו מציאות מטאפורית, בה יש לי יכולת להשפיע על תהליכים", סיפרה מיכל בעבר. "אלו מחשבות שמעסיקות אותי מילדות, לאור הזיכרונות וסיפורים על שלוש הילדות הקטנות של ברוך שיינברג, האח של סבא שלי, שנספו באושוויץ".

זיכרון שמלווה את מיכל הוא מימי הילדות בקיבוץ פלמחים. מיכל הייתה קטנת גוף, ובקיבוץ היה תיש גדול ומאיים עם קרניים גדולות. הוא שכן בבית בתוך מתחם מגודר. חברתה של מיכל שידלה אותה למעשה קונדס: להיכנס יחד למתחם הגדר מבלי שהתיש ירגיש, ולטפס על ביתו. "הסכמתי", נזכרת מיכל בחיוך, "אבל כשנכנסתי החברה נשארה בחוץ, התיש הרגיש בי וברגע האחרון עליתי על גג הבית. בינתיים התאספו כל הילדים סביב הגדר, מחכים לראות איך תתפתח הסיטואציה. ידעתי שאסור לי לבייש את עצמי. קפצתי 'על החיים ועל המוות' מעל התיש והגדר, והמשכתי בדרכי כאילו כלום. ככה אני בחיים, אוזרת אומץ, ומבצעת את הקפיצה הגדולה שלי".

היצירה

בין ציוריה של מיכל בולטים גם ציורים גדולים במיוחד של סוסים ריאליסטים. בעלי חיים מופיעים גם בפסליה, ובהם עיזים, תיישים וינשופים.

הכלים שלה הם רבים ומגוונים והם מתאפיינים בגוונים מיוחדים הודות לגלזורות המיוחדות ותהליך השריפה המיוחד.

 

תערוכות בולטות:

1984 תערוכה ארצית בניו אורלינס.

2018 שתי תערוכות יחיד במבשלה בכפר גלעדי.

2020 תערוכה קבוצתית של "אגודת אמני ישראל" במוסקבה. הוצגו שלושה ציורים מהסידרה "הילדה עם המעיל האדום", והן זכו לתהודה תקשורתית גדולה.

 

איך נפגשים

לתיאום פגישה: 053-4877267.

הסיפור הפחות מוכר של מבצר שוני והפסטיבל הפגאני מיומאס

לנוסעים  בכביש 652 מבנימינה לזיכרון יעקב, על גבעה בצד שמאל, מתגלה בניין גדול מהתקופה העות'מאנית. האתר נקרא היום פארק ז'בוטינסקי – שוני, והבניין הוא חלק מקומפלקס המכיל מוזיאון לפיסול ישראלי, מוזיאון ארכיאולוגי ואת מוזיאון ארגון האצ"ל.

הסיפור של האתר מתגלה בשנת 1987, כאשר קק"ל החליטה לבצע במקום חפירה ארכיאולוגית שמטרתה להציל את המבנה הגדול מהתקופה העות'מאנית. למבנה היסטוריה מעניינת העוסקת בתקופה שמתחילה בסוף המאה ה-18 ומגיעה עד מלחמת השחרור. הממצאים של החפירה היו מרשימים ביותר. ראשית נחשף במקום תיאטרון מהתקופה הרומית ביזנטית שיכול היה להכיל  1,000-1,500 איש. השאלה הראשונה של החופרים הייתה מהו ההיגיון להקים תיאטרון במרחק חמישה ק"מ מקיסריה, שם קיים תיאטרון גדול?

ככל שהחפירה התקדמה, נחשפה שורה של מבנים, אשר שפכו אור על אופיו של המקום  שפעל במשך כ-350 שנים, מתוכן 250 בתקופה הביזנטית, כאשר הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה.

דרומית לתיאטרון התגלתה מערכת בריכות מים מדורגות סביב וילה מרשימה. ריצפת הבריכות עשויה פסיפסים צבעוניים מרהיבים ביופיים. נחשפה גם אמת מים שהובילה את מימי מעין עין צור לתיאטרון ולבריכות שסביבו. מול התיאטרון, ולמעשה כחלק ממנו, התגלתה בריכת מים בגודל 1,300 מ"ר. הבריכה יחד עם התיאטרון יצרו קומפלקס בעל צורה אליפטית.

בחלק המזרחי של האתר, שם עוברת אמת המים, התגלה מבנה מתומן גדול ומקורה אשר שימש כשוק, ולידו אכסנייה ומחסנים, קרדו, מזרקת מים ונמפאון (מקדש לפולחן הנימפות). הממצאים העידו באופן חד משמעי שהמקום שימש כאתר פולחני, בו נחוג פסטיבל המים או בשמו היווני-רומי "פסטיבל מיומאס".

המילה מיומאס היא הלניזציה של המילה השמית מים. מיומאס הוא פסטיבל פגאני סורי הנחגג מדי שנה בחודש מאי ונמשך ימים רבים. בארץ ישראל היו לפחות חמישה אתרים מסוג זה. למשל מיומאס עזה ומיומאס אשקלון. המשותף לכל האתרים הוא הימצאותם ליד מקורות מים כגון נחלים ומעיינות, כיוון שהמים נחשבו כבעלי סגולות מיוחדות. נשים שרצו להתעבר טבלו למשל במעיין עין צור, אשר סיפק מים לברכות האתר.

הפולחן הדתי בחגיגות מיומאס היה לכבוד שני אלים: דיוניסוס אל היין, והאקסטזה ואפרודיטה, אלת האהבה והפיריון. הפסטיבל התקיים בלילה לאור לפידים ומדורות, והוא כלל הצגות תיאטרון שעסקו בנושאי הפולחן והוצגו על ידי שחקנים מקצועיים מקיסריה הסמוכה. החלק השני של החגיגות כלל שעשועים בבריכות המים, שם המשתתפים משני המינים שחו עירומים. החגיגה כללה שתיית יין בכמויות, ובעקבותיה טשטוש חושים ואורגיות פרועות.

במהלך החגיגות נישאה על כתפי החוגגים ברחבי האתר רפליקה ענקית של איבר המין הזכרי, אשר ייצג את דיוניסוס. המילה פריצות מבטאת בצורה הנאמנה ביותר את אשר התרחש בפסטיבל מיואמס. הפסטיבל נחגג עד השליש האחרון של המאה השישית. קיסרי האימפריה הביזנטית וראשי הכנסייה הנוצרית ניהלו מאבקים מרים נגד קיומו, מכיוון ששעמד בניגוד גמור לעקרונות הנצרות.

המטיילים באתר שוני כיום יכולים לראות שפע של שרידי מבנים, שנותרו כמצבה דוממת לימי ההוללות מלפני כ-1,500 שנים.

הקיץ ממש מתדפק על דלתנו, חודש תמוז. בשבוע הבא, ב-21 ביוני, יחל באופן רשמי. הימים ארוכים והלילות קצרים, החמסינים המאפיינים את עונת המעבר מאחורינו וימי הקיץ החמים לפנינו.

לפני שבועיים קראנו בתורה את פרשת שלח. הפרשה מספרת את סיפור המרגלים הנשלחים לתור את הארץ: "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען. ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם היושב עליה החזק הוא ברפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה היא אם רעה" (במדבר י"ג, י"ז-י"ט).

המשך הסיפור ידוע. המרגלים תרים בארץ ארבעים יום וחוזרים ומספרים למשה ולעם את התרשמותם. מלבד כלב בן יפנה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, שאר נציגי השבטים מתרשמים לרעה מהארץ ומגיעים למסקנה שאין שום סיכוי להתנחל בה: "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמור, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים, בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר י"ג, ל"א-ל"ג).

העם נבהל מהתיאורים של המרגלים וכל הניסיונות של יהושע וכלב לאזן את התמונה עולים בתוהו. העם מתכוון לרגום אותם באבנים, וקולות נשמעים בעם שיש לחזור למצרים. בנקודה זו עומדת מנהיגותו של משה למבחן, ובעזרת האל הוא מצליח להוביל את בני ישראל למקום הנכון, להחדיר אמונה בעצמם ולהתגבר על הפחד שדוחף אותם למסקנות לא נכונות ומקומות לא ראויים.

משה חסר לנו מאוד היום. גם אנו עומדים בפני החלטות הרות גורל, ונראה שחסר לנו כעם האומץ וחסרה לנו ההנהגה שתוביל אותנו לכיוונים הנכונים.                                                                                                            השבוע נפתח גם חג הספר העברי. בהקשר זה אני מבקש להפנות זרקור לספר מופלא, המתקשר גם לדבריי בקשר לפרשת שלח, אלטנוילנד – הספר שנתן את השם לעיר ללא הפסקה תל אביב. הספר הוא למעשה רומן אוטופי שכתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, סיפור פילוסופי עם מוסר השכל. בעמוד הפותח של הספר מופיעה האמרה הידועה "אם תרצו אין זו אגדה", ובאחרית הדבר נכתב "החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום". אני מאד ממליץ לקרוא בספר. יש בו עוד רעיונות רבים והוא מרתק לקריאה.

בתחילת השבוע הושבעה ממשלה חדשה, ממשלת אחדות, ממשלת שינוי. אני תקווה ואמונה שהכיוון החדש שממשלה זו מסמנת יוביל אותנו כעם וכמדינה למקום נכון וטוב יותר, שנצליח לממש הן את חזון המרגלים ומשה והן את חזונו של הרצל כפי שמתבטא בספרו אלטנוילנד.

אסיים בשירה של נעמי שמר "תלבשי לבן" ובתפילה שנחלום הרבה, נאהב, נבחר נכון ונגשים.

קריאה נעימה.

 

תלבשי לבן / נעמי שמר

בקיץ הזה תלבשי לבן 
תחשבי מחשבות בהירות 
אולי תקבלי מכתב אהבה 
אולי נעשה בחירות.

אני אבחר בך ואת בי תבחרי 
וביחד נהיה לרוב 
אם בקיץ הזה תלבשי לבן 
ותתפללי לטוב.

בקיץ הזה תלבשי לבן 
וככה תצאי לבלות 
בקיץ הזה נעשה חתונה 
ויהי חלקך עם הכלות.

אני אבחר בך…

נצא מן הדעת בקיץ הזה 
ואחר כך נדע שלווה 
יקרה לנו נס בקיץ הזה 
אם רק תלבשי לבן.

אני אבחר בך…

"סבא יוסף דיבר איתי עם העיניים שלו. אני ראיתי בפנים שלו שני יהלומים. הבנתי שזה המקום בשבילי". הדובר הוא עמית דיסניאקה, עובד זר מסרילנקה, שמתאר את פגישתו הראשונה עם יוסף קפל ז"ל, ניצול שואה מכפר ורדים.

עמית התגורר עם יוסף במשך שש שנים וחצי, עד למותו בחודש מאי האחרון בגיל 95. בין השניים נרקם קשר מיוחד במינו, ולאחר מותו של יוסף קעקע עמית על זרועו את המספר שהוטבע ביוסף כשהיה כלוא במחנה בירקנאו.

 

***

 

עמית (פירוש שמו: מקסימום, מיטבי) הגיע לארץ בשנת 2012 ועד לשנת 2014 ליווה את "סבתא ברוריה" מכפר גדעון. "הייתי כמו נכד שלה", הוא מספר. לפני שהלכה לעולמה הבטיחה לו ברוריה: "אני אעזור לך מלמעלה למצוא עבודה עם אדם שמתאים בדיוק עבורך!". מתברר, שלקח לה קצת זמן. לאחר פטירתה חיפש עמית עבודה בכל רחבי הארץ, ואף התחיל לעבוד כמה ימים, אבל הרגיש שזה לא מתאים.

יוסף קפל היה ניצול שואה שהתגורר בכפר ורדים. ליוסף ארבעה ילדים בוגרים – אלון, ענת ניצן ואורנה, כולם מתגוררים מחוץ לכפר. בתחילת שנת 2015 קיבל עמית טלפון מטלי, אשתו של אלון קפל, שקיבלה את הפרטים מביתה של סבתא ברוריה. "טלי הזמינה אותי לפגוש את יוסף. אמרו לי שהוא מתאים לי וגר בכפר ורדים. חשבתי שזה רחוק, כמעט בלבנון, סוף העולם. וקר מאוד שם…".

עמית הגיע בכל זאת למפגש, והקליק היה מיידי. עוד באותו לילה, בחודש ינואר 2015, התחיל הקשר החברי האמיץ שבין עמית לסבא יוסף. "סבא היה אומר לי: יש לך פה גדול. לפעמים הוא היה כועס על סבתא ברוריה, 'איזה בנדיט היא שלחה אלי'", עמית מחייך, בעברית המרשימה שלו.

עמית עשה את כל מה שנדרש למען רווחתו ובריאותו של יוסף. שום דבר לא היה קשה עבורו: בישל אוכל בריא, הלך איתו לבדיקות ולרופאים, חקר ודאג למיצוי זכויות מקסימלי. "אהבתי אותו. זה סבא ראשון שלי. הוא עבר חיים קשים, היה לי הכי חשוב שלא יכאב לו".

הקשר בין השניים לא התמצה בכך, והתפתח למקומות עמוקים יותר. "היינו שני משוגעים. לא יכולים להיות בבית. טיילנו בכל הארץ, חופשיים כמו שני ציפורים. ראינו גם הרבה סרטים בקולנוע. לפעמים הגיעו המשפחה, הייתי אומר 'עכשיו יהיה לי קצת שקט', וסבא קורא לי כל הזמן: 'עמית, עמית'. לא יכול לבד. היה לי חוזה (העסקה ס.ש.), אבל אני עובד מהלב. לא עשיתי חשבון. לא עבדתי עם סבא, גרתי איתו".

 

***

 

עמית ידע שיוסף הוא ניצול שואה, אבל לא לגמרי הבין מה זה אומר. בעקבות סרט על השואה ששודר בערוץ 12, התוודע עמית לחייו של יוסף. ביחד עם המשפחה הם נסעו לטיול שורשים בפולין.

בזמנו, כשהיה אסיר במחנות, סייע יוסף לבחור צ'כי, יארוש שמו, שבתורו פרש על יוסף את חסותו. במשפחה מספרים שבמלחמת העצמאות שלחו הצ'כים מטוסי קרב לישראל בזכותו של יארוש, שהיה אז בעמדת מפתח וזכר את החסד שעשה איתו יוסף.

עמית התעניין מאוד, חקר ובדק לעומק, ונסע עוד כחמש פעמים לאירופה להתחקות על עקבותיו של יוסף במלחמה. "אני כותב ספר על החיים של סבא", הוא מגלה.

הקורונה אמנם עצרה את הטיולים והבילויים של השניים, אבל לא אדם כעמית ירים ידיים: הוא רכש מחשב והוריד אליו המון סרטים בנושא מלחמת העולם השנייה.

הבן אלון מספר שבזכות עמית היה יוסף נייד ונגיש יותר והקשר המשפחתי אף התהדק: ארוחות משותפות, אירועים משפחתיים, תמיד ביחד עם עמית, שהפך לחלק משפחה. "שניהם אינטליגנטים וסקרנים, וכיבדו מאוד אחד את השני", מעיד אלון.

בתחילת חודש מאי האחרון אושפז יוסף, עבר ניתוח והתקשה להתאושש. הילדים ועמית עשו משמרות בבית החולים. "חשבתי: הוא בן אדם חזק. היה במחנות, הוא יכול להתגבר. הייתי מבקש מההורים בתמונה בבית (תמונה משפחתית של הוריו ואחיו של יוסף, שנפטרו בשואה ס.ש.) 'תעזרו לי שסבא יחזור הביתה. אני רוצה את סבא'".

באחד הימים יצא עמית הביתה לישון, יודע שמוקדם בבוקר ישוב כדי להחליף את אלון. כשהגיע, גילה בכאב גדול שיוסף נפטר. "נגעתי בגוף שלו והוא היה עוד חם. ביקשתי מהאחות: תחברי אותו שוב, נצליח, בבקשה, בואי ננסה'. בכיתי, עד שאלון אמר לי: 'עמית, זה נגמר'".

-אולי סבא יוסף כבר רצה ללכת?

"סבא רצה? לא. אני הייתי מפריע לו. עכשיו הוא גם אמר לי: 'עמית אל תדאג, אני שומר עליך, אני לוקח אותך למקום טוב'. אני מרגיש שאני אדם בלי רגליים, בלי ידיים. אפילו עכשיו אני לא מאמין שסבא נפטר", הוא אומר בכאב. "באותו יום אחרי בית החולים נסעתי לנהריה וביקשתי שיעשו לי קעקוע על היד עם המספר שהיה ליוסף מהשואה, ממחנה אושוויץ-בירקנאו. B2324. ככה אני מרגיש שהוא עוד איתי".

-שלום אייל שמואלי, ראש מועצת כפר ורדים. אנחנו מסכמים עכשיו חצי קדנציה שלך, שנתיים וחצי מתוך חמש. נתחיל מנושא שקרוב לליבנו: תקשורת. איך אתה מתייחס לכל מה שקורה בשיח הפייסבוקי אצלך ובקבוצות של כפר ורדים?

"אני שחקן פייסבוק, וזו פלטפורמה טובה וחזקה אם מנצלים אותה נכון. אני משתמש בה לצורכי שיווק כפר ורדים באמצעות מסרים כאלו ואחרים. דברים מסוימים אנחנו גם מפיצים במייל לתושבים או דרך התקשורת. אני גם רואה את השיח הציבורי ברשתות ולא חי בנעימות עם הסגנון והאלימות המילולית כלפיי אישית, כלפי המועצה וגם התושבים בינם לבין עצמם. צריך לזכור שלכולנו יש גם משפחות וילדים".

-זה מובן. מעניין אותנו איך אתה מרגיש עם אלו שמכנים אותך "אלוף", "מספר 1" וכדומה?

"גם עם זה אני לא מרגיש טוב, וזז קצת בחוסר נוחות בכיסא. אני עושה את עבודתי מתוך שליחות ולא לצורך מחמאות מהסוג הזה. הרבה יותר נחמד שכותבים לי 'יישר כח' או 'כל הכבוד'. זה מראה שמעריכים את העבודה בלי יותר מדי סופרלטיבים פייסבוקיים".

-אבל אתה משתמש הרבה בשפה פייסבוקית כמו "מוש" כקיצור של מושלם, או אימוג'יס בכמויות. זה בדיוק מזמין את השיח הילדותי של "אלוף" ו"אין עליך".

"כן, כי זו השפה של הפייסבוק. שימו לב שאני לא מעודד את ביטויי ה'אלוף' ובהחלט מעדיף תגובות יותר סולידיות. בצבא יש מספיק אלופים. בכל מקרה אני כמעט ולא מגיב. מבחינתי זו תקשורת שיווקית וחד כיוונית. אחרת היא עלולה להפוך לרעש, התלהמות והסחת דעת".

משווק, לא בר שיח

אייל שמואלי סיים בימים אלה שנתיים וחצי בתפקיד ראש מועצת כפר ורדים. אחרי חצי קדנציה בתפקיד, אפשר לקבוע שהפייסבוק הוא אמצעי הקשר המרכזי שלו עם תושבי הכפר. נפגשנו איתו לראיון משותף של אתר "כפרניק" ועיתון "א-לה כפר" כדי לדבר איתו על הנושא הזה, וגם על נושאים נוספים העומדים במרכז סדר היום של הכפר. בעניין הפייסבוק והתקשורת אנחנו מנסים לברר עוד כמה עניינים, כמו למשל תושבים שמשתמשים בפייסבוק לצורך ביקורת או דיווחים על מפגעים ותקלות.

-הם מתייגים אותך ואתה לא עונה להם. למה?

"רוב הפוסטים האלו הם בנושאים שלא היו לפני זה בשיח עם המועצה. אני פחות אוהב את זה, משום שהמועצה פתוחה. יש לי שעות קבלה והטלפון שלי ושל עובדי המועצה זמין. יש לנו גם אפליקציה מצוינת, ולכן אני מתעלם".

-אבל זו דרך מאוד נוחה וזמינה, מי כמוך יודע. הציבור רואה אותך כאושיית פייסבוק ולכן מתנהל באותו אופן. אפשר גם לקבל קצת חוכמת המונים. למשל, בתלונות על כריתת עצים התפתח דיון מרתק.

"חלק גדול מהדיונים ברשת מאוד מפוזרים, מתלהמים ורעילים, ולכן אני בוחר כל פרסום עם פינצטה באופן שיווקי בלבד. לשאר המטרות יש ערוצים הרבה יותר נכונים ומתאימים. אני לא בר שיח בפייסבוק. נקודה.

"אני כן קורא חלק מהדיונים, אבל לא מגיב. בנוגע לעניין כריתת העצים שהעלתה תמי ריטוב, היא דווקא כן פנתה אליי קודם, קיבלה תשובות ולא אהבה אותן. לכן ניסתה לפתח שיח בפייסבוק. זה בהחלט לגיטימי".

-היו לאחרונה מקרים נוספים בהם תושבים דווקא פנו למועצה, אבל לדבריהם קיבלו תשובות מתנשאות ולא מספקות, לכן פרסמו בפייסבוק. למשל, אבנר רביב בנושא פחי האשפה ברחובות הכפר, והלל גלזמן לגבי בורות בשלב ג'.

"כל בוקר אני עושה סיבוב בכפר ורדים, ומכיר היטב את הרחובות והמפגעים. בנושא הפחים, זה עניין מורכב שעלול להוליך אותנו אחורה ולגרום לנזק גדול. המועצה החליטה להיכנס חזק לכל התחום של מיחזור, הפרדת פסולת, קומפוסטרים וכל הקשור בכך, והורידה יום בשבוע לפינוי האשפה. מהלך מבורך זה, עוד בקדנציה הקודמת, תרם לאיכות הסביבה והקטין את הוצאות המועצה על פינוי אשפה.

"ישנן משפחות שלא יודעות או לא רוצות למחזר, והמועצה הציעה להן להכפיל את הפח. אלא שהמסתור שנבנה לפני 20-30 שנה, בעיקר בשלב א', לא מספיק לפח גדול או לשני פחים. האפשרויות הן להגדיל את המסתור או להצניע את הפח הנוסף. רוב התושבים אכן משתדלים לעשות כן, וזו גם התשובה שקיבל אבנר רביב. הבטחנו גם לבדוק לעומק, אלא שלא היתה לו סבלנות. הוא פנה לעיתון 'א-לה כפר', שלא ביקש תגובה מהמועצה, ואחר כך זה התגלגל בפוסט לפייסבוק. אני מעריך את התקשורת המקומית, אבל מן הראוי לבקש תגובה".

-והבורות בשלב ג'?

"הלל פנה וקיבל תגובה, ואם הוא לא מרוצה זכותו לפרסם בפייסבוק וב'כפרניק'. לעצם העניין, שלב ג' ככולו מוגדר כאתר בניה, כולל דרכי המעבר. אבל פנינו לקבלן בבקשה שיסתום את הבורות".

-מה הבעיה של המועצה לסתום שני בורות? לא עדיף להיות חכם ושירותי, מאשר צודק?

"אסור לנו. זה שטח באחריות הקבלן בלבד".

-ומותר לחגוג ל"ג בעומר בשלב ג'?

"לא רואה שום בעיה".

-ישנה תקשורת ברשתות שאינך מעורב בה, אבל מהווה פגיעה קשה בכל נורמות התנהגות אנושית, כולל בקבוצות של הכפר. אולי אתה יכול לרסן את השיח?

"ניסיתי לפנות בכל מיני דרכים, ללא הועיל. דווקא לאחרונה היתה לי פגישה, יחד עם חבר המועצה איתן היימן, עם איציק שבתאי ותמי ריטוב שהיתה להם ביקורת מתמשכת וחריפה על המועצה בעיקר על חזות הכפר. אני חושב שהפגישה היתה טובה.

"יש ברשתות כל מיני גורמים, חלקם גם לא מהכפר, שבוחשים בלי סוף, מתוך צרות עין או מניעים שלא ברורים לי. אני לא שותף לשיח המתלהם ולא רוצה להיות חלק מזה".

-כל התקשורת של המועצה מנוהלת ישירות על ידך. ויתרת על כלים ממוסדים כמו הודעות לתקשורת וכו'. הפייסבוק של המועצה מנוהל דרך הפרופיל האישי שלך, דבר שהבטחת לשנות.

"העובדות נכונות. מי שניהל את התקשורת בעבר היתה ענת מינסטר, מנהלת הלשכה שעשתה זאת היטב. ניסינו עם מנהלת הלשכה החדשה מספר פעמים, אבל היא כנראה פחות מנוסה ומתאימה לעבודה מול התקשורת.

"כבר בתחילת הקדנציה הקמנו דף פייסבוק של המועצה דרך הפרופיל שלי. זו היתה טעות, דבר אסור, והורדנו אותו. בינתיים גם היתה קורונה והיינו עסוקים בדברים אחרים. כרגע יש לנו כבר דף תקין של המועצה וניתן למצוא אותו בקלות. עד עכשיו הוא שימש את הקמפיין של ימים פתוחים בניהול משרד הפרסום לם-מרגלית-שפי. בימים הקרובים נתחיל להשתמש בדף בשוטף.

"אכן, יש לי חוסר נוחות מהשימוש בדף הפרטי שלי, אבל מכיוון שיש לו עוקבים רבים והוא משרת את הכפר, אמשיך לעשות בו שימוש במקביל לדף הרשמי של המועצה. יש עוד צינור תקשורת מאוד יעיל והוא הדיווחים מישיבות ממועצה, בעיקר בכפרניק. הישיבות גם פתוחות לתושבים והם בהחלט מאוד מוזמנים. ועם זאת זה תחום הדורש בחינה".

קשיים משפטיים בהחלפת השטחים

-היכן עומד עניין הטבות המס? יש תחושה שאנחנו על זמן שאול.

"אנחנו פועלים כרגע בשני מישורים. החלפת השטחים עם מעלות-תרשיחא ובחוק עצמו, שם נדרש תיקון העיוות שממשלת ישראל יצרה כלפיי כפר ורדים. הדיון בחקיקה צריך לעבור בוועדת הכספים, ונמתין עד שהוועדה תתמנה. אנחנו עובדים בכנסת עם חברת לובינג גורן-עמיר, עוד מימי קודמי בתפקיד סיון יחיאלי.

"במקביל סיימנו מהלך מהיר מאוד, ותוך שנה הוועדה הגיאוגרפית גליל מערבי המליצה פה אחד על החלפת השטחים של כפר ורדים עם מעלות תרשיחא בשני מתחמים: במדרשה במעלות אנחנו אמורים לקבל שטח, ובמקביל למסור שטחים באזור התעשיה המשותף. אלא שלשר הפנים בממשלת מעבר אסור היה לחתום על ההמלצה. לאחר שהוקמה ממשלת נתניהו-גנץ, לפני קצת יותר משנה, ודרעי כבר יכול היה לחתום, התגלו 'קשיים משפטיים'. איזה? אנחנו לא יודעים. ניסינו מספר פעמים לברר וטרם קיבלנו תשובה מוסמכת. הבנו בין השורות כי הקושי הוא העברת השטח ממעלות לכפר, משום שמדובר ב'הטבות מס'. זה מדהים, הרי הדבר היה ידוע לוועדה, מעולם לא הוסתר והוא בבסיס ההסכם. ביקשנו חוות דעת משפטית בנושא. לא קיבלנו, והנושא הוחזר לדיון בוועדה הגיאוגרפית. גם שם ביקשנו את חוות הדעת. הבטיחו להעביר, ומושכים אותנו כבר מספר חודשים.

"לאחרונה שכרנו את שירותו של ד"ר מתן גוטמן, ממשרד מוביל בתחום. כך שכרגע הפעילות היא עם הלובינג בערוץ הפוליטי ועם ד"ר גוטמן בערוץ המשפטי".

-איך אתה מסכם את התמיכה בגדעון סער ובתקווה חדשה?

"מהלך נכון וחכם ואני מאוד שלם איתו. אמנם לא באתי מבית ימני ובדעותיי אני במרכז, אבל תמכתי בסער כי ברשימה חברים אנשים שבמשך שנתיים וחצי תמכו בנו. יועז הנדל כשר התקשרות ביצע רפורמה שבזכותה כפר ורדים יהיה בחודש אוגוסט הישוב הראשון בישראל שמחובר במאה אחוז בסיבים אופטיים. הילה שי ואזן, שהיתה חברת כנסת מכחול לבן כשפניתי אליה, ופעלה בצורה פרלמנטרית מבריקה בוועדת הכספים ביחד עם מיכל שיר, לשעבר בליכוד והיום בתקווה חדשה. גדעון סער עצמו, שתמך בחוק ההטבות לעכו שבעזרתו נכנסנו גם למגרש. וכמובן יפעת שאשא ביטון, שהיתה מנהלת מחלקת חינוך בכפר ורדים, תמכה בכל המהלכים ויש לנו קשר מצוין איתה. לכן הרגשתי חובה מוסרית לתת את קולי ואת תמיכתי לתקווה חדשה, ולא טעיתי".

-כיצד פעלת בימים המתוחים בין יהודים לערבים, ומדוע מחקת פוסט הנוגע לדו-קיום?

"בכפר ורדים ובאזור כולו חיים בדו-קיום ובאינטרסים משותפים. לא ראיתי בעיה בערעור המצב. לכן גם לא נכנסתי לזירה הזו, גם בשעה שכל מיני גורמים ניסו להתסיס, בעיקר בפייסבוק. דווקא השיח הזה עלול להלהיט את האווירה, ואני מכיר מה קרה במקומות אחרים. זה גם מה שאמרתי לבעלי עסקים בתרשיחא שביקשו ממני לכתוב במטרה להרגיע את הרוחות.

"יום אחרי האירועים בעכו הגיעו אלי פניות על חשש מהפגנה בתרשיחא. בתשע בערב ירדתי למקום עם הקב"טית. היו 20 צעירים שישבו ושרו שירים, והמשטרה היתה בסמוך. הוצאנו מסרון לתושבים ש'הכל בסדר'. לא כתבנו שהייתה בעיה, משום שבאמת לא הייתה שום בעיה או סכנה. לאחר מכן גם העליתי פוסט שמדבר על דו קיום. לצערי, אחרי כמה דקות ראיתי שהוא משמש כל מיני גורמים להלהיט את האווירה, ומתוך אחריות מחקתי אותו".

-יכולת פשוט לחסום לתגובות. יש חשיבות ציבורית לאמירה שלך.

"יכול להיות, לא הכרתי את הפיצ'ר הזה".

-מודי סעד יצא לחלק עוגיות למען הדו קיום, ארקדי פומרנץ פרסם פוסט עם הסגנים מתרשיחא ועם הרב, הכומר והאימאם וקראו להרגעת הרוחות. ואתה היית מהאו"ם.

"אני אומר ברחל בתך הקטנה. ראש רשות שנכנס לטריטוריה הזו בשעה שאין בעיה, רק יעורר בעיה. אין צורך בהתערבויות מעבר למה שפרסמנו".

-ואגב, אתה ער לכך שהמואזין עדיין מרעיש ומפריע.

"לצערי הממשלה והכנסת לא חוקקו את חוק המואזין. כך שניתן לפעול באכיפה רק על-פי חוק הרעש, וזה באחריות משטרת ישראל. אנחנו בשיח צמוד עם המשטרה שאכן פועלת. בנוסף פניתי להנהגה בתרשיחא ולחמד נעים, סגן ראש עיריית מעלות-תרשיחא, שניתק את אחד הרמקולים והיטה אחר כלפיי מטה".

-בכלל, מה היחסים עם עיריית מעלות-תרשיחא?

"הרשויות משתפות פעולה בתחומים רבים. לצערי, על רקע חילוקי דעות בנושא החלפת שטחים, יש לי יחסים קרירים עם ארקדי שפועל לבדו מול משרד הפנים, ללא תאום איתנו. הבהרתי לו שככה לא עושים".

זה טעם וריח, והרוב תומך

-בימים אלו יש קמפיין שיווקי לכפר, אבל מסתבר שאין בתים למכירה. למה זה טוב?

"זה אולי פאול, אבל תלוי מהיכן מסתכלים. קמפיין הבחירות שלי התייחס בחלקו הגדול למחירי הבתים בכפר ורדים ולהיצע הגדול שהוריד את המחירים, כאשר היו 75 בתים למכירה. אמרתי שכפר ורדים לא משווק מספיק טוב. מייד כשנכנסתי לתפקיד פעלתי בנושא. לשמחתי בתוך שנתיים וחצי המחירים בכפר עלו ב-27 אחוז על-פי אתר מדל"ן, בהשוואה ל-6 אחוז ארצי באותה תקופה. כיום כמעט אין בתים למכירה בכפר".

-אז למה השיווק האגרסיבי?

"עדיין יש שכונות בבנייה ובשיווק, ובקרוב תתחיל הקמת שכונה חדשה של הקבלן חדיף בשלב ג', וגם שכונה שיקים הקבלן בובליל מתחת רחוב חצב. יש גם מספר מגרשים נוספים לשיווק, ולצערי הקצב של רמ"י קצת איטי. העיתוי של הפעילות השיווקית, בעיקר 'הימים הפתוחים' שהיו הצלחה גדולה, נגזר מתקציב ייעודי לנושא שקיבלנו ממשרד נגב-גליל, והיינו חייבים לממש אותו עד יוני 2021".

-לא מזמן התייחסת בתקשורת לנושא חזות הכפר, ואמרת שחלק גדול מההחלטות נובעות מטעמך האישי. למה בעצם לא להיעזר באנשי מקצוע?

"לא הכל תלוי בטעמי האישי. אני נעזר מאוד בגורמי מקצוע ובעיקר ביואב ניצב וטוביה ארז מרשימת הירוקים, ובקרן דרוקמן אדיב יו"ר הוועדה לאיכות הסביבה. סביר להניח שטעמי האישי אכן דומיננטי. אני שומע את הביקורות ויודע לווסת את האהדה והביקורות, ומעריך שמעל 90 אחוז כן אוהבים את מה שנעשה במרחב הציבורי. במערכת הבחירות עלו טענות על הזנחה. היום כל מי שנכנס לכפר ורדים אומר 'וואוו', וזו עדות ממאות תושבים. נכון שמדובר על טעם וריח, אבל הרוב המכריע תומך ובגדול.

"אני מאוד מתחבר לעולם האקולוגי, אחרי שבעבר לא הייתי ממש בעניין. לומד המון מיואב וטוביה. לקחנו החלטה אמיצה שלא לרסס בראונדאפ, וחלק מהפריחה הנפלאה נובעת מכך. יש גם יותר ציפורים ופרפרים בכפר. כפר ורדים הוא הישוב הראשון בארץ שברחוב שלו יש אשפתונים להפרדת פסולת. אנחנו גם בהקמה של פרויקט ענק להקמת פארק אקולוגי".

– ובינתיים לא משמרים את הקיים. הוואדי הקסום ממש מוזנח.

"אכן מוזנח, אבל הוא יהיה במסגרת הפארק האקולוגי וישוקם. אגב, כבר העתקנו כרם זיתים לחלק העליון של הואדי, מתחת כיכר 7".

-איך התקבלה ההחלטה על תליית דגלי "איי לאב כפר ורדים" ביום העצמאות?

"היה דיון ועלה רעיון של אחת מעובדות המועצה לשנות את הדגלים. זה התכתב עם המדבקות על הרכב, ואמרנו קדימה".

-נוצר מצב שהלוגו של הכפר, ונראה שעליו יש הסכמה רחבה, כמעט נעדר מקישוטי החג.

"מותר לשנות וצריך לשנות. לא צריך להיות מקובעים לשמרנות שמה שהיה הוא שיהיה. זה דבר הפיך. עולה למספר שבועות ואחר כך מורידים. לא קרה שום דבר. פרופורציות".

-קצת שכחנו את גבעת האורנים. מה קורה שם? יש טענה שההסכם לא מקוים.

"חבל שאתם מעלים טענות לא בדוקות. זה לא מקצועי. המועצה מעורבת בשטח ובקשר עם עיריית מעלות-תרשיחא בכל הנוגע לגבעת האורנים. אין חריגות מההסכם. היו גם דברים שביקשנו לשנות והתקבלו, כמו הזזת מגרש הכדורסל וגן המשחקים. נכון שהקמת השכונה פגעה מאוד באיכות החיים של תושבי כפר ורדים, אבל הנושא נדון שנים בכל מני ערכאות ובסוף נחתם הסכם הפשרה".

-אבל היו חריגות בגובה הבנייה.

"המשפחות שנפגעו פוצו".

שכחנו שהייתה קורונה?

– יש בהחלט שיפור בפעילו התרבותית, אולם נראה שחסר היצע לגילאי הביניים, 40-60.

"בגילאים האלו לא אוהבים את דני סנדרסון?".

-זו פעילות נקודתית. מה בנוגע לפעילות קבועה ומתמשכת?

"אתם מכירים את הפעילות שיש בקתדרה של המרכז הקהילתי?

-לא כל-כך שומעים על הפעילות.

"תיכנסו לאתר או לפייסבוק של המרכז הקהילתי. יש להם דף, אפילו ממומן. למועדון הזהב יש פעילות שמתאימה גם לגילאים יותר צעירים. צריך להכיר במגבלות. למרות שאין לנו אולם הופעות, שכרנו את האולם במעלות למופע של קטורזה, בלעדי ומסובסד לתושבי כפר ורדים. קטורזה מתאים לכל הגילאים? הפעילות התרבותית קיבלה עוצמה מטורפת, בהתחשב בקורונה. ומה, זהו? שכחנו שהייתה קורונה?

"המותג 'דה סטייג" שפתחנו יקבל בקיץ נפח אדיר. בעבר הקיץ בכפר היה מאופיין בנסיעות לחו"ל, דבר שכרגע מאוד הצטמצם. ערכנו סקר אמנים בין התושבים ונקיים מסיבת רחוב עם ירון אשבל והרכבים מקומיים, והופעות של דני סנדרסון, עידן עמדי, יום בריכה עם הופעה של מני ממטרה ואתניקס ועוד".

-איך הכפר ייראה עוד שנתיים וחצי, בסיום הקדנציה?

"נמשיך בהעשרת התרבות, נפעל להרחבת מועדון הזהב, ועל הפרק הקמת פארק אקולוגי בשלב ב' והמשך פיתוח שלב ג'. בחינוך אנחנו נכנסים לשלוש שנים של תכנית חינוכית חברתית בשיטת SBL, שלדעת כולנו הכרחית ומשמעותית לשיפור המערכת החינוכית. וכמובן, המשך טיפול בקיבוע הטבות המס".

-אתה מרוצה מהתפקיד? איך ההרגשה?

"זו חוויה גדולה לעמוד בראש רשות כמו כפר ורדים ולשרת 24/7, בטח כשהפעילות זוכה לפרגון. אבל מחוץ לשטח הכחול של הכפר זה לא כזה כיף. הבירוקרטיה מאוד קשה, בייחוד לאחד כמוני, שמגיע מניהול בעולם העסקי הפרטי. זה מאכזב".

-ומה מאכזב במישור הפנימי?

"הטיפול בפעוטונים. זה גיל מאוד משמעותי שלא קיבל את המענה הראוי. אנחנו עובדים על זה. עשינו שינוי ניהולי וקלטנו לאחרונה את ענת אבוחצירה, בעלת ניסיון בחינוך קיבוצי".

איך נסיים את הראיון?

"בסך הכל אני מסכם שנתיים וחצי מאוד מאתגרות בתפקיד, בעיקר בסביבה שהממשל לא יציב, דבר המשליך על כל התנהלות הרשות והתושבים. ובמקביל עברנו תקופת קורונה. נקווה שהרע מאחורינו והטוב מצפה לנו".