ביוגרפיה משותפת

רפאלה פוקס צינר מציירת את ההיסטוריה של עצמה ושל בעלה צבי ז"ל

אישי וקריירה

רפאלה נולדה ב-1943 בישראל, שנקראה אז פלשתינה. היא אלמנתו של צבי, אם לשלושה ילדים וסבתא לתשעה נכדים. למדה ארבע שנים בבצלאל גרפיקה שימושית. לימודים והכשרות נוספות: הדפס באוניברסיטת חיפה, מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב (אצל פרופ' מוטי עומר ז"ל), והכשרות רבות נוספות.

הסיפור שלי

אביה של רפאלה עלה ארצה ב-1935 מקישינב, ואמה עלתה מצ'רנוביץ' ב-1936. השניים נישאו, חברו לקבוצה בית"ריסטית בשוני והפכו לחברי אצ"ל. אביה הגיע לארץ עם תיק ציורים, וחלם ללמוד בבצלאל. הוא מצא עצמו עובד בקטיף בבנימינה, ולא זכה ללמוד בירושלים.

ב-1943 חלה אביה והגיע לבית החולים הדסה הר הצופים במצב אנוש. אמה היתה בהריון באותה עת, וכשהבת נולדה הגיעה הודעה מבית החולים שחלה הרעה במצבו של האב. לאחר כמה שבועות הגיעה הודעה נוספת מבית החולים: חל נס, והאב מתאושש. לאור הבשורה הוחלט לקרוא לתינוקת רפאלה, כי הייתה השליחה של המלאך רפאל. "אני מאוד גאה בשמי", מצהירה רפאלה.

כשהייתה בת ארבע עבר המשפחה להתגורר עם כל הקבוצה בנחלת ז'בוטינסקי. בגיל 18, ללא כל רקע בלימודי אמנות, התקבלה רפאלה ללימודים בבצלאל. לאחר לימודיה נישאה לצבי, ועברה איתו להתגורר בנהריה.

האמנית הצעירה התבקשה לפתוח חוג ציור בתיכון ולשמש כממלאת מקומו של המורה לציור. בהמשך השלימה לימודי הוראה והפכה למורה מן המניין. במשך 33 שנה לימדה ובנוסף עסקה בהנחיית מורים ובהכנת תכניות לימודים. לאחר פרישתה העבירה חוגים לציור, רישום ואמנות בכל אזור נהריה והסביבה, והדריכה סיורים מונחים בתערוכות. בכפר ורדים הקימה רפאלה את גלריית הספרייה.

כשנכנסים לביתה של רפאלה מבחינים מיד בתמונה גדולה של צבי ז"ל במרכז הסלון. הוא נפטר רק לפני שנה. אני עוד זכיתי להשתתף באירוע "זיכרון בסלון" בו סיפר את סיפור הישרדותו בתיווכה של רפאלה.

צבי נולד ב-1937 כבן יחיד. בהיותו בן שנתיים וחצי נלקח אביו כשהלך ברחוב, ולא שב. הוא היה בן למשפחה אמידה, שבבעלותה היה בית חרושת למוצרי קמח. הנאצים השתלטו על המפעל ודרשו מהאם לעבוד בו עבור הצבא הגרמני. כשנודע לאם שהם נמצאים ברשימת משלוח ההשמדה סיפרה על כך לאחותה, וגיסה היערן בנה עבורם בונקר במעבה היער. האם ובנה נמלטו לשם, ושני פועלים נאמנים דאגו להם למזון. האם ובנה כינו את האזור "גן העדן הסלובקי". הסביבה הייתה מלאה במפלים, עצים וטבע. לימים ביקרו בני הזוג יחד בסלובקיה (פעמים רבות), ונוף היער עם פלגי המים מצא את מקומו בציורים רבים של רפאלה.

האם ובנה שהו בבונקר שמונה חדשים, עד לסיום המלחמה. כאשר שבו לביתם נדרשו לשוב ולהפעיל את המפעל, הפעם עבור רוסיה. האם טענה שהרוסים גרועים אפילו מהנאצים, והחליטה לעלות ארצה לבד עם בנה. בארץ הכירה את בעלה שהפך לאביו המאמץ של צבי והתחילה חיים חדשים. רפאלה רואה בסיפור חייו של בעלה חלק אורגני מהביוגרפיה שלה עצמה. לצבי היה אוסף מיוחד של בובות פרווה, וגם הן נוכחות בציורים.

רפאלה רושמת רישומים מהירים של דיו וציפורן וכן הרבה רישומי ידיים. היא מציירת באקו-ליין, צבע עם נגיעות מלח, ציורי אקריליק על בד, וציורי שמן. עבודותיה הוצגו בבית ליברמן בנהריה, בגלריית הספרייה בכפר ורדים, במועדון 50+ בכפר ובתערוכות קבוצתיות בכל רחבי הארץ. יצירה שלה נבחרה בתערוכה גדולה בירושלים כאחת מחמש העבודות הנבחרות.

ניתן לבקר אותה בביתה שברחוב מירון 47. לתיאום: 052-3327285.

סימני אזהרה שכל הורה צריך לשים לב אליהם, ודרך מיוחדת להחזרת נערים לתלם. לגזור ולשמור

בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט, משפחות רבות בישראל חוות קשיים עם בני הנוער הנמצאים בגיל ההתבגרות.

גיל ההתבגרות (12-18) והמעבר מילד לנער טומן בחובו שינויים פיזיים וחברתיים. זוהי תקופה שבה רבים מהנערים מתחילים לפתח עצמאות, לבדוק גבולות, להתנסות ולחפש חוויות חדשות. הרשתות החברתיות תורמות למצב בדרכים שונות.  

מדובר בתקופה מבלבלת ביותר, בה העומס ההורמונלי והלחץ החברתי עלולים לגרום לקושי נפשי, אשר יגרור אחריו בעיות התנהגות או לחילופין להעצים קושי קיים (בעיות קשב, התנהגות, דימוי עצמי נמוך ועוד). לשינויים אלו ניתן להוסיף תנאים נסיבתיים כגון שעות עבודה רבות של ההורים, קיצוצים תקציביים במערכות החינוך והרווחה, כיתות גדולות בבתי הספר הציבוריים ללא יחס אישי ותשומת לב מתאימה, גירושין, יוקר המחיה ועוד.

כל זאת ועוד גורמים לאיבוד של נורמות וערכים אצל המתבגרים בכל שכבות החברה הישראלית. מדובר כמובן גם במשפחות נורמטיביות לגמרי. לעתים קרובות, למרות הליברליות והפתיחות השוררת בין בני המשפחה, מתקשים ההורים למצוא שפה משותפת עם הנער המתבגר, ולייצר איתו שיח אמיתי ובונה.

דרך מוכחת ואפקטיבית למצב שכזה היא פנייה לכיוון של אימון. לנער מתבגר דווקא יש רצון לשוחח ולהתייעץ עם מבוגר משמעותי ואובייקטיבי, שאינו בן משפחה ואינו גורם רפואי.

בדיוק כאן אני נכנס לתמונה.

שמי ירון תדמור, בעל תואר שני בקרימינולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית, ועוסק מורשה עצמאי בתחום של חונכות פרטית לנוער ב-15 השנים האחרונות. אני עובד עם בני נוער מכל שכבות האוכלוסייה בגילאי 12-18. עד היום עבדתי באופן פרטני עם למעלה מ-250 נערים מכל האוכלוסיות, חילוניים, דתיים וגם חרדים. מדובר בנערים עם בעיות התנהגות בבית הספר, דימוי עצמי נמוך, ראש לא פנוי ללמידה, בעיות רגשיות, בנים להורים גרושים, בעיות עם ההורים, אלימות, בדידות חברתית, תיקים במשטרה ועוד, לעיתים שילוב של יותר מאחת הבעיות הללו.

כיצד מתבצע האימון? אני נפגש עם הנער המתבגר אחת לשבוע, ביום ובשעה קבועים. כך נוצרת התחייבות הדדית. אני מגיע לסביבה הטבעית של הנער, לומד על חייו, על החברה והסביבה בה הוא חי, על החברים, בית הספר ובמידת הצורך מגשר בין הנער להורים.

זה לא טיפול! אני מייעץ, מכוון ומכין לחיים. אני מלמד את הנערים שיטות להירגע, מפנה אותם לספורט, עוזר להם להתמודד עם מצבי לחץ וקשיים שונים של החיים כולל קשב, התארגנות וסדר יום. המטרה שלי היא לשנות את שיטת החשיבה שלהם ולהעלות את המוטיבציה ללימודים ולצבא. מדובר באימון שבונה מחדש את הדימוי העצמי של הנער, ואת האמון שלו בעצמו.

 

אתר:  www.yaron-tadmor.co.il. טלפון: 052-6623296.

אני משתדל להיות זמין בכל שעה, כולל בשעות לא שגרתיות.

 

 

 

בוקסה

 

נורות אדומות

 

ארבעה סימנים המעידים שהמתבגר שלכם זקוק לעזרה מקצועית

 

• אם המתבגר שלכם צמוד למסך כל היום, מתבודד בחדר, לא יוצא לפעילויות או בסופ"ש, מנותק וללא חברים.
• אם המתבגר שלכם חוזר בשעות לא שגרתיות, לא אומר לאן הוא הולך ועם מי בילה, ואתם לא יודעים עם מי הוא מסתובב.
• אם המתבגר שלכם לא הולך לבית ספר, מבריז מימים שלמים או הולך אבל לא נכנס לשיעורים.
• אם למתבגר שלכם יש התפרצויות זעם, הוא מתנהג באלימות מילולית או פיזית, צועק וטורק דלתות.

כל אלה צריכים להדליק לכם, כהורים, נורה אדומה. אם אתם לא מצליחים לתקשר איתו, זה הזמן לפנות לעזרה מקצועית.  

"נסעתי ברכבת מההורים בחזרה למרכז, וביוטיוב נתקלתי במקרה בסרטון מהמחזמר Be More Chill. מצאתי את עצמי מקשיבה, נקרעת מצחוק וממש נהנית מהשירים. ביקשתי מאסף, חבר טוב שלומד איתי, שנתרגם יחד את אחד השירים, כדי שיהיה לי להשתמש במלגות ובשיעורים. בחופש שבין שנה א' ל-ב' עבדנו יחד בבקרים במאפייה, ומיד לאחר העבודה היינו נפגשים לתרגם. כך מצאנו את עצמנו מתרגמים את כל השירים ואת כל הסצינות".

עמית מינסטר, בת 26 מכפר ורדים, תלמידת שנה ג' בבית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" ברמת גן, נזכרת השבוע בהתחלה של מה שהפך להפקה מושקעת וגדולה, בטח במונחים של הצגת שנה שלישית בבית ספר לתיאטרון.

המחזה Be More Chill, שעמית ואסף תרגמו ל"תרגיע", נכתב בניו ג'רזי וזכה להצלחה ולבאז תקשורתי, בעיקר ברשתות החברתיות. בשיאו הוא הגיע לאוף ברודווי ולברודווי. המחזמר מוצג בימים אלה בהפקתה של מינסטר, והצגות עולות מידי ערב עד אמצע מאי (האחרונה ב-15.5). גם בארץ זוכה המחזה המתורגם להצלחה. הוא מעורר עניין בקרב אנשי מקצוע, וקהל רב, צעיר ברובו, מגיע לראות אותו. עמית ושותפיה, כמו גם בהנהלת בית הספר, מקווים שההצגה תרוץ גם כהפקה מסחרית.

הדבר הגדול הזה

"כשהתחלנו לעבוד לא ידענו בדיוק לאן זה יתקדם", ממשיכה מינסטר. "פשוט רצינו להתנסות בתרגום כזה". אבל בסיומו של הניסיון גילו מינסטר וידידה אסף לוי שיש להם ביד מחזה מתורגם כמעט במלואו. "החלטנו לגשת להנהלת בית צבי, ולהציע את החומרים כתרגיל להפקה. רכזת הסטודנטים שובל בכר התלהבה מהרעיון, וקבעה לנו פגישה עם המנהל האומנותי ארתור קוגן. הוא הרגיע את ההתלהבות שלנו וביקש שנשלח את החומרים כדי שיוכל להעביר ללקטורים (אנשים שקוראים מחזות ונותנים דעה מקצועית ס.ש.). במשך תקופה ארוכה לא חזרו לדבר איתנו, וחשבנו שהעניין נשכח. רק בדיעבד הבנו כמה עבודה ובירוקרטיה נדרשה מאחורי הקלעים על מנת לאפשר את ההצגה".

בשלב הזה נכנסה הקורונה לחיים של כולם. כשהסטודנטים חזרו מהסגר ללימודים נורמליים, זה היה לשלב תרגילי סוף שנה. על התרגילים האלו מבוססת לבסוף ההצגה של שנה שלישית. "היינו חלק מקבוצה של עשרה חבר'ה, ועבדנו עם הבמאי אבישי בן גל", מספרת מינסטר. "בשיעור הראשון הוא עשה לנו מעין משחק ניחושים מה יהיה הפרויקט עליו נעבוד. זרקנו כל מיני שאלות, ובשלב כלשהו שאלתי: רגע, זה לא Be More Chill, נכון? ואבישי אמר ,דווקא כן. זה Be More Chill. זה היה וואו. אסף ואני לא האמנו שבית צבי ייקחו חסות על המחזמר. הדבר הראשון שתרגמנו הפך לדבר הגדול הזה. העלינו את התרגיל, וכולם אהבו אותו, גם המנהל האומנותי, הכוריאוגרפית, המנהל המוזיקלי, כולם אנשי מקצוע ותיקים ומנוסים בתיאטרון.

"בסוף הסגר השני קיבלנו כבר תאריכים להצגות בפני קהל והתחלנו בחזרות. עכשיו אנחנו מציגים את ההצגה כל ערב באולם הגדול של בית צבי. אני משחקת בשלושה תפקידים: אמו של ג'רמי, מורה בחוג דרמה וסוחר. כל הדמויות במחזה הם גם של מקהלה, כולם עושים הכל, וזה מרגש בטירוף".

כולם רוצים אהבה

גיבור המחזמר הוא ג'רמי, נער אמריקאי שחי את חייו הלא פופולאריים בתיכון, מנסה מאוד להשתלב חברתית ללא הצלחה. ההצגה עוסקת במערכות היחסים שלו ושל אחרים, ובמחיר שהגיבור מוכן לשלם על מנת להיות פופולרי. זה אולי נשמע קצת דידקטי מידי, אבל מינסטר לא נבהלת: "ההצגה קצבית ויש בה הרבה נוכחות לרשתות החברתיות, ככה שצעירים מתחברים בקלות. למשל יש שיר שנקרא 'שעת הסמרטפון', והמחזה מדבר הרבה על ההשפעה של הטכנולוגיה על החיים שלנו. בני הנוער חיים היום ברשתות, ויש מצב שזה בא על חשבון מי שאנחנו, על חשבון האהובים עלינו. האם אני רוצה שהקשרים החברתיים שלי יגדירו אותי, או מעדיף קודם להיות מי שאני ולאסוף אלי את האנשים שיעריכו אותי בזכות מי שאני? זה שונה מאוד ממה שרואים בתיאטרון בדרך כלל". 

-את חושבת שיוצאים מההצגה עם השאלה הזו?

"לדעתי בעיקר יוצאים עם ההבנה שזה ממש בסדר להיות מי שאנחנו. בסוף כולנו רוצים אהבה וחום, ולהיות מקובלים. השאלה על מה אנחנו מוותרים בדרך והאם צריך בכלל לוותר".

-הפורמט הוא מחזמר. קצת מיושן.

"להפך. המחזה הספציפי הזה, שהוא אמריקאי במקור, נכתב בשנת 2004, והופיע לראשונה באוף ברודווי ב-2015. זה נדיר מאוד שמעלים בארץ הצגות חדשות. לרוב עושים מחזות קלאסיים. בית צבי לקחו עלינו ריזיקה: לתת לסטודנטים כזה מקום ליצירה אישית, ליוזמה. זו הזדמנות מדהימה עבורנו".

-איפה את רואה את סוד הקסם של "תרגיע"?

"הוא מושך קהל שבדרך כלל לא שש לראות מיוזיקל. כי בסוף זה סיפור פשוט בתקופה המורכבת הזו, סיפור על מערכות יחסים, על התבגרות. הסיפור יוצר הזדהות, וכולם, גם מבוגרים, יכולים למצוא בו את עצמם. השפה יומיומית ולא תיאטרלית. המוסיקה קצבית, קצת רוקיסטית. יש היענות מדהימה גם של קהל צעיר. אנשים מגיעים בהמוניהם, יש ביקורות טובות. מדברים על זה ברשתות החברתיות ויש גם שיח חיובי של אנשי מקצוע מתחום התיאטרון".

 

קודם כל שחקנית

בניגוד לאחרים, עמית היא לא "שחקנית מלידה", והחיבור לעולם התיאטרון הגיע בהדרגה. היא נולדה בנהריה לענת ושי מינסטר, וכשהייתה בת שנה עברה המשפחה לכפר ורדים, אותו היא מגדירה היום כבית. רק לקראת סיום היסודי נחשף העולם ליכולות המשחק שלה. "הפעם הראשונה ששיחקתי הייתה בכיתה ו' בהצגת פורים בבית ספר", היא נזכרת. "זה היה מהנה מאוד. בתיכון למדתי במגמת תיאטרון ומאוד נהניתי. התחום מאוד מגוון ומאפשר לי להיות כל מה שבא לי. אבל עדיין לא חשבתי שזה 'הדבר'. רק אחרי הצבא, כשנסעתי לטייל בהודו, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים: משהו שאני נהנית ממנו, ושנותן משמעות".

–מהודו עולם התיאטרון באמת נראה כמו חופש ליצור ולהופיע, אבל בעולם האמיתי יש המון כבלים.

"נכון, בסוף זה מקצוע מאוד תובעני, שדורש המון מקצועיות. הקהל שילם כרטיס ואת צריכה לספק את הסחורה. המקצוע הזה דורש גם הרבה יזמות, כלום לא נופל לך מהשמיים. את חייבת ליצור ולעשות כל הזמן. אבל זה משהו שאני מאוד אוהבת. אני בהחלט רואה את עצמי בסיום הלימודים ובעוד כמה שנים ממשיכה במשחק וגם מופיעה עם חומרים שאני כותבת בעצמי. זה לגמרי הכיוון".

-מה אומרים בבית?

"ההורים שלי מדהימים, מושלמים. הם מאפשרים ותומכים, כל מה שהייתי יכולה לבקש. יש לי אחות שגדולה ממני בשלוש שנים, ליאור, ואחות תאומה, דנה, וכל אחת מאיתנו עושה משהו שונה לגמרי. אבל כולם מגיעים להצגות ומפרגנים מאוד".

-איך את מסכמת את לימודי המשחק?

"הלימודים בבית צבי היו מאתגרים במיוחד. עברתי תהליך ארוך של אודישנים וראיון אישי. התקבלתי, אבל לא ידעתי באמת מה זה ללמוד משחק. וזה היה קשה. לומדים מתשע בבוקר עד אחת עשרה בלילה, כל יום. יש נפילות מתח, יש משברים, ואת שואלת את עצמך שוב אם זה באמת מה שאת רוצה לעשות, והאם את בכלל טובה בזה. אבל הלימודים הקנו לי הרבה מאוד כלים מקצועיים וגם חברים טובים. שנה ג' היא השנה האחרונה ללימודים, והיא קצת דומה לסטאז' בלימודים אחרים. כל השנה אנחנו משחקים ועושים הצגות. הסך הכל הוא חוויה מדהימה".

-איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"אני מאוד מקווה שאהיה שחקנית בתיאטרון רפרטוארי, ושגם אכתוב חומרים לעצמי, ואולי אמשיך לתרגם דברים. בגדול, עוסקת בתחום".

-יותר כשחקנית או יותר מהצד של כתיבה, הפקה ויזמות?

"הייתי רוצה לשלב בין כל העולמות הללו, אבל האהבה הגדולה שלי היא משחק. להופיע ולהיות על במה".

איך הפכה המחלה הקשה ליתרון צבאי, והסיפור הפחות מוכר על מסדר לזרוס והמלך המצורע

התקופה הצלבנית בארץ ישראל הביאה לעולם לא מעט תופעות ייחודיות, שלא היו קיימות קודם לכן. דוגמה בולטת הם המסדרים הנזיריים-צבאיים כגון ההוספיטלרים, הטמפלרים והטאוטונים. כולם נוסדו בארץ והם די מוכרים לקהל הרחב. מסדר נזירי-צבאי נוסף שנוסד בארץ, מוכר הרבה פחות – מסדר "לזרוס הקדוש".

המסדר החל את דרכו כחלק מהמסדר ההוספיטלרי. אנשיו טיפלו באוכלוסייה ייחודית: חולי הצרעת. המחלה הייתה נפוצה בימי הביניים, אמנם בעיקר באירופה, אך גם במזרח התיכון. בשנת 1120 התפצל מסדר "לזרוס הקדוש" מהמסדר ההוספיטלרי והפך למסדר עצמאי. לזרוס נבחר כקדוש המגן (הפטרון) של המסדר.

בין חברי המסדר היו אבירים ממסדרים צבאיים אחרים שלקו בצרעת והועברו לבית החולים של מסדר "לזרוס הקדוש" . הם אימנו את חברי המסדר באומנויות הלחימה ועמדו בראש גוף חדש שנוצר: מסדר צבאי של אבירים מצורעים. האזכור הראשון  של החלק הצבאי במקורות הוא משנת 1159.

הלוחמים המצורעים של המסדר השתתפו בלחימה כחלק מצבא הממלכה הצלבנית. בגלל מספרם הקטן יחסית, לוחמי המסדר כמעט נכחדו לחלוטין לפחות פעמיים לאורך ההיסטוריה שלהם בארץ ישראל.

לוחמי המסדר לחמו ללא מגיני פנים בכוונה כדי להפחיד את חיילי האויב. הם תמיד היו בחזית הכוח הלוחם. הכוח המניע שלהם, בנוסף להיותם נוצרים אדוקים, היה תוחלת החיים הקצרה בגלל הצרעת. הם העדיפו למות בשדה הקרב ממוות בייסורים קשים מהמחלה.

הצרעת היא דלקת בקטריאלית כרונית הפוגעת בקצות העצבים באף, בעור, בעיניים ובמערות הנשימה. חיילי האויב היו אחוזי אימה בראותם את פצעי הצרעת של הכוח הצלבני.

מקום מיוחד שמור למסדר האבירים המצורעים בהיותו יוצא דופן ביחסו וביחס החברה הצלבנית כלפי המצורעים, וזאת בניגוד לחברה הנוצרית באירופה שבה נשללו הזכויות והנכסים של המצורע.

ייחוד נוסף של מסדר "לזרוס הקדוש" היה בכך שהיה מורכב ממצורעים ומאנשים בריאים, שמילאו תפקידים דתיים וצבאיים. בראשם עמד "מגיסטר", שגם הוא היה מצורע. מסדר דתי-צבאי הנוטל חלק פעיל בפעילות המדינה שכם אל שכם עם האוכלוסייה הבריאה, היא תופעה שלא היה לה אח ורע באירופה של אותה תקופה. בשאר היבשת מצורע חי במוסד סגור ולא יכול היה למלא תפקיד כלשהו, ודאי שלא תפקיד ממלכתי.

המצורע המפורסם ביותר בממלכה הצלבנית היה לא אחר מאשר המלך בולדווין הרביעי, שנודע בשם המלך המצורע. המחלה התגלתה אצלו כאשר היה בן 9. בגיל 13 הומלך, אך היה בפיקוח עוצר. בגיל 16 יצא לעצמאות. אביו, המלך אמורי הראשון, זימן לירושלים בירת הממלכה את טובי הרופאים של המזרח התיכון, אך דבר לא עזר והמחלה המשיכה להתפשט.

על אף המחלה הקשה, החל מגיל 16 הוביל בולדווין את צבא הממלכה לשורה של קרבות ופשיטות לשטח האויב. פניו, אשר נפגעו קשות מהמחלה, היו מכוסים במסיכה. בגיל 20 הוא נראה כמת מהלך. הוא התעוור ולא היה מסוגל לעלות על סוס. רגע השיא שלו כמלך היה ניצחון על צלאח א-דין בקרב מונט ג'יסר. הוא נפטר בגיל 24.

לזרוס הוא דמות חשובה במסורת הנוצרית. הוא הוקם לתחייה על ידי ישו והנס הזה נחשב לאחד הניסים הגדולים ביותר בברית החדשה. נגזרות מהשם לזרוס הם "בתי לזר", מוסדות באירופה בהם חיו וטופלו חולי צרעת. "לזרט" הוא שמן של מרפאות ובתי חולים שדה בתקופת מלחמה. שמו העברי של לזרוס הוא אלעזר.

חסימת ידע כללי מילדים ונוער והדרת נשים מתפקידים ציבוריים הם שני נושאים שקשה לי לקבל בחברה החרדית. בדרך לגשר שכולם מדברים עליו, צריך לחשוב גם על זה

 

האסון הטרגי במירון חידד את הדיון על הקשר המורכב בין החברה החרדית למוסדות המדינה ולחברה הכללית, והציפה את האנומליה הקיצונית שבקשר הזה.

למורכבות הזו אבות רבים וסיבות רבות, אך דומני שבליבה שני מרכיבי יסוד. האחד הוא קיומם של שני ציבורים שונים מהותית בתפיסת עולמם, שמתקשים להבין זה את אורח חייו של זה, לא כל שכן לקבל אותו. אלו רואים באלו מתפקרים חסרי אמונה וערכים, חוטאים המתכחשים למוצאם, מוציאים את ילדיהם לתרבות רעה ומסכנים את עצם קיומו של עמם; והללו רואים בציבור השני אנשים מוזרים, שנתקעו אי שם בעבר, אמונתם מביאה אותם להליכה עיוורת אחרי רבנים בשר ודם ומנהגיהם פוגעים לעתים בערכי יסוד של חירות האדם.

המרכיב הבסיסי השני הוא האוטונטמיה ממנה נהנית החברה החרדית על זרמיה וחצרותיה, תולדה של משחקי כוח פוליטים מראשית הציונות ועד היום. האוטונומיה הזו עובדת במקביל לעובדה שרבים בציבור החרדי ומנהיגיו מסרבים להכיר במוסדות המדינה, להתנהג כאזרחים שומרי חוק, שלא לדבר על לתרום לה בשירות לאומי או צבאי כלשהו, אך בד בבד סמוכים אל שולחנה ונהנים ממשאביה. יש האומרים כי הם נהנים ממשאביה באופן יחסי גדול יותר מאשר הציבור הכללי.

 

***

 

הקורונה חידדה את המורכבות והבעייתיות של הקשר הזה. האסון במירון, לצד הזעזוע והצער על אובדן חיים, המחיש עד כמה מדובר בקשר חולה, רקוב ומסוכן, שחייב להשתנות מהיסוד.

את הצורך בשינוי מבינים בשני הצדדים. בצד הכללי הקולות המרכזיים הם לחקר יסודי ומעמיק של מה שקרה וקורה במתחם הר מירון, ולצדו קולות להעמקת המעורבות של מוסדות המדינה במקומות שצריכים להיות ממלכתיים. בצד החרדי ישנם קולות רבים ל"חשבון נפש", שעיקרו במהות הקשר בינם לבין המדינה ושינוי בהנהגה המעשית שלהם. ככל שעקבתי בתקשורת, הקולות לערעור על ההנהגה הרוחנית הם רפים עד בלתי קיימים.

בשני הציבורים יש קולות רבים מאוד ל"גשר", הבנה, קבלה ואפילו אהבה. "הרי אחים אנחנו", אומרים רבים.

אני לגמרי בעד גשר שכזה, רק שבעיניי הוא לא יכול להסתכם בשינויים מבניים והצהרות אהבה וקבלה. גם אם אחים אנחנו, הרי שהתרחקנו זה מזה עד מאוד. לגשר צריכים להיות יסודות איתנים משני צדדיו, אחרת הוא יקרוס. ולי, הקטן, נראה שדווקא בחברה החרדית מתקשים אפילו להבין את ערכי היסוד שלי, שהם ערכיה של החברה הכללית.

נכון, ערכים אלו לא ניתנו בהר סיני והם אינם מפי הגבורה. אלו ערכים שהתגבשו במשך מאות שנים, בתהליכים איטיים של הגות ומחשבה על ידי עשרות פילוסופים, הוגי דעות, מנהיגים כריזמטיים וענקי רוח, כולם בשר ודם, רבים מהם אתאיסטיים גמורים. אבל האמונה שלי באותם ערכים יוקדת לא פחות מהאמונה שלכם, וההתעקשות שלי עליהם חשובה. ואגב, בזכות אותה התעקשות על ערכים אלו, אני גוזר על עצמי לאפשר לכם את אורחות חייכם המוזרים והמופרכים בעיניי. כי אני מבין שלא הכל אני יכול להבין, ובטח שלא להסכים, אבל עליי לאפשר לכל אדם וקהילה להתנהל על פי אמונתם, גם אם חלק ממנהגיהם נראים לי כעוול של ממש.

 

***

 

כחומר למחשבה, אמנה שתי נקודות מהותיות בחברה החרדית, שבעיניי נראות כחטא בל יכופר, קודם כל כלפיי הציבור שלכם. חטאים שאינם ברי השוואה בכלל לחילול שבת או אכילת שרצים למשל.

הנקודה הראשונה היא הסתרת מידע וחסימתו מילדים ובני נוער. זה לא רק לימודי הליבה הכל כך חשובים שדיברו עליהם פעם עד שהתייאשו. זו גם ההתנזרות ממכשירים כמו טלוויזיה, מחשבים וטלפונים חכמים, מספרות מדעית ועוד. אני מכיר את הטענה שבישיבות ובכוללים מפתחים כישורי למידה, ועובדה שישנם חרדים המשתלבים בסופו של דבר בעולם האקדמי והמדעי, כמו גם בעולמות מקצועיים הדורשים לימוד רב. אלא שעל פי מחקרים, מדובר במעטים שבכלל מנסים, וגם מכלל אלו שפונים לכיוונים הללו שיעור הנשירה והכישלונות גבוה מאוד. אני רואה בסרבנות שלכם לפתוח את עולמם של ילדיכם לתחומי דעת ומדע נוספים, כעוול כבד כלפיהם, חטא שלא ניתן לתקן בעתיד. אני בטוח שאם באמת תרצו, תוכלו לפתח מערכת חינוך שהיא אמונית למהדרין, ובמקביל משלבת יותר לימודי מדעים ותרבויות, כדי לפתוח בפני ילדיכם אפשרויות רחבות יותר בהגיעם לבגרות, ולהעניק להם את זכות הבחירה החופשית, מהרעיונות היסודיים של היהדות.

הנקודה השנייה היא מעמדן של הנשים. בעיקר אני מדבר על שלילת הזכות שלהן לבחירה חופשית, וחסימת תפקידי מפתח בפניהן. כל עוד אישה לא יכולה לכהן כחברת מועצת עיר, חברת כנסת או שרה, גם אם היא מאוד רוצה בכך – מבחינתי זהו עוול נוראי כלפיי מחצית מהאוכלוסייה שלכם. על פי תפיסתי אישה יכולה להוות גם סמכות רוחנית, אלא שכאן ברור לי שלא אזכה בחיי לראות רבה העומדת בראש אחת החצרות. אבל תפקידים ציבוריים אחרים? מה ההבדל בין זה לבין נשים שמנהלות עסק או מכהנות כמנכ"ליות בחברות מסחריות? הלא התופעה המעודדת הזו הולכת ומתרחבת בחברה החרדית, אז למה שלא תהיה גם חברת כנסת?

אני ער למורכבות של שינוי בשתי נקודות אלו, ואולי הן נראות לי כעוול רק מתוך השוני התהומי בתפיסות העולם. ועדיין, אלו שתי נקודות שקשה לי מאוד לקבל גם במסגרת החופש שאני רוצה לתת לכל אחד לחיות על פי דרכו ואמונתו. וגם עם הידע הבאמת מוגבל שלי בהלכות החרדים, נראה לי שרפורמות בחינוך החרדי ובמעמד הנשים איננו מופרך, ואולי אף יש להן ניצנים. ואגב, אני הרבה יותר מבין ומוכן לקבל, למשל, את ההימנעות של החרדים משירות בצה"ל, הדרישה לסגירת כבישים בשבתות ואפילו את קיומה של מערכת חינוך נפרדת ותקצובה על ידי המדינה.

 

***

 

יש בחברה החרדית הרבה קולות שמערערים על ההנהגה הפוליטית הקיימת וגם על הרבה מהפרדיגמות הישנות. בעיניי זה צעד חשוב קדימה בדרך לכינונו של אותו גשר, והרבה לפני זה – להבראתם של הרבה מהחוליים בתוך חברה החרדית.

ואם יש ספק, ברור לי לגמרי שגם הציבור הכללי צריך לתקן בתוכו חוליים פנימיים רבים ולעשות הרבה עבודה אם ברצונו לכונן גשר שכזה. ואם יותר לי לשגות לרגע בפנטזיות, שני הצדדים צריכים לתמוך בהפרדת הדת מהמדינה. זה כבר עשוי להיות יסוד מאוד יציב לקשר אפשרי בין שני הציבורים.

 

נקדם בברכה את חודש סיון, סופו של האביב. הקיץ מתדפק בדלת, הימים מתארכים ומתחממים, סופם של ימי ספירת העומר. ספירה זו החלה בלילו השני של חג הפסח, ט"ז בניסן, ומונים בה שבעה שבועות, עד ליום החמישים הוא חג השבועות. לספירת העומר משמעות חקלאית. זו בדיוק העונה שבה מבשילה התבואה ויש לקצור אותה. רבי אהרון הלוי מברצלונה, שלו מיוחס חיבור "ספר החינוך", מביא הנמקה רעיונית לספירת העומר: חג הפסח מסמל את החירות המדינית של עם ישראל. חירות זו הייתה רק אמצעי למטרה אחרת, עליונה, אליה הגיע העם שבעה שבועות לאחר שיצא ממצרים, בקבלו את התורה במעמד הר סיני: החירות הרוחנית. למטרה זו שאף, ובהתגשמותה בחג השבועות היה משום ציון דרך כביר להתהוות ישראל כעם.

על פי רעיון זה מעמיקים ומרחיבים חכמי ישראל את מוסר ההשכל שבספירת העומר, וממילא מעניקים סיבה נוספת לשאלה, בה אנו עוסקים. רבים שואלים, וכי מדוע המתין ה' שבעה שבועות כדי להעניק לבניו את התורה? מדוע לא עשה זאת מיד עם צאתם ממצרים? הסיבה העיקרית היא רצונו שהעם יהיה מוכן למאורע זה מבחינה נפשית ורוחנית. הכנה זו חייבה היטהרות מטומאת מצרים ומהשפעת תרבותם. חז"ל קבעו כי בני ישראל היו שקועים במ"ט (49) שערי טומאה של מצרים, ולכן נקבעו מ"ט (49) ימים עד לחג השבועות. בפרק זמן זה תהא שהות מספקת לכל אחד מישראל לזכך את גופו ואת נשמתו מהטומאה בה היה שרוי. בכל יום מ-מ"ט הימים היה "משתחרר" מ"שער" טומאה אחד – עד ליום החמישים, חג השבועות, חג מתן תורה.

לפני קבלת התורה בחג השבועות צריכים מקבליה להכשיר עצמם מבחינת "ניקיון" יחסיהם עם הזולת, שינוי אורח חייהם ומידותיהם. תלמידי רבי עקיבא לא החשיבו נתונים יסודיים אלה ולא היו ראויים לקבל תורה במצבם. מותם, דווקא בימים שבין פסח לשבועות, מלמד אותנו שימים אלה אמורים להיות ימי הכנה נפשית למתן תורה ולתיקון מערכת היחסים עם סביבתנו. "אם אין דרך ארץ אין תורה", נאמר בפרקי אבות. דברים אלו משמעותיים ונכונים גם כיום, במיוחד היום!

השבוע, ציינו מועד נוסף, יום שחרור ירושלים, החל בכ"ז באייר ומציין את שחרורה ואיחודה של העיר העתיקה בכ"ח באייר תשכ"ז, יוני 1967 במהלך מלחמת ששת הימים. אסיים בשירם של נעמי שמר ומאיר אריאל "ירושלים של ברזל", ובתפילה לשלום.

 

קריאה נעימה וחג שבועות שמח.

 

ירושלים של ברזל / נעמי שמר מאיר אריאל

 

במחשכיך ירושלים 
מצאנו לב אוהב 
עת באנו להרחיב גבוליך 
ולמגר אויב 

מקול מרגמותיו רווינו 
ושחר קם פתאום –

הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא 
וכבר היה אדום 

ירושלים של ברזל 
ושל עופרת ושל שחור 
הלא לחומותייך 
קראנו דרור 

הגדוד, רגום, פרץ קדימה,
דם ועשן כולו 
ובאו אמא אחר אמא 
בקהל השכולות 

נושך שפתיו ולא בלי יגע,
הוסיף הגדוד ללחום 
עד שסוף סוף הוחלף הדגל 
מעל בית הנכות 

ירושלים של ברזל…

 

נפוצו כל גדודי המלך,
צלף – נדם צריחו

עכשיו אפשר אל ים המלח

בדרך יריחו

 

עכשיו אפשר אל הר הבית
וכותל מערב

הנה הנך באור ערביים,
כמעט כולך זהב

 

ירושלים של זהב

ושל עופרת וחלום –

לעד בין חומותיך

ישכון שלום