אמצע חודש ינואר שנת 2021. לפני שנה הגיח לחיינו נגיף הכתר, הקורונה, והפך את עולמנו. ראש חודש שבט, נראה שהנגיף פגע גם באקלים, ובעיצומו של החורף זכינו בשלושה שבועות אביביים ויבשים.

בעוד שבועיים נציין את ט"ו בשבט. אני מביא כאן (בקיצורים הכרחיים) את דבריו של עזריה אלון ז"ל "מאי ט"ו בשבט", מתוך תכנית הרדיו בשנת 1968, לקראת ט"ו בשבט תשכ"ח:

מאי ט"ו בשבט? מניין צמח החג הזה, שלא נזכר בתנ"ך, ומה טיבו? האם מאז ומקדם היה זה חג נטיעות, כפי שהוא מצטייר בעיני רבים? ראשיתו של ט"ו בשבט בתקופת המשנה, ובכלל לא כיום חג. מסכת ראש השנה בסדר מועד נפתחת כך: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים – בחמישה עשר בו".

זהו אפוא מועד טכני, לצורך קביעת כללי מעשר וערלה, ולא יום חג. רש"י מסביר את משמעות המועד על פי מחזור החיים של העץ: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה".

מתי הפך ט"ו בשבט לחג? בעניין זה חלוקות הדעות. יש מי שמשערים כי היה זה כבר בימי המשנה, ואחרים מאחרים זאת עד למאה השש עשרה. ברור כי מי שנתן לכך דחיפה היו המקובלים של צפת, שנהגו לערוך ביום זה כעין סדר, שכלל שתיית יין לבן ואדום ואכילת פירות הארץ תוך תפילה וכיוון כוונות. מנהג אכילת הפירות, זכר לפירות ארץ ישראל ולקשר אל הארץ, התפשט בכל קהילות הגולה, ומי יודע איזה חלק היה לכך בשמירת הקשר אל הארץ.
עם חידוש ההתיישבות היהודית בשנות השמונים של המאה שעברה עלה הצורך במציאת תוכן חדש ליום הזה. בט"ו בשבט בשנת תר"ן, 1890, יצא המורה והסופר זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט"ו בשבט – חג נטיעת האילנות, ולא סתם ראש השנה לאילן. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את המועד הזה, וכך אנחנו מכירים את ט"ו בשבט כיום נטיעה, גם כאשר מקומות הנטיעה מרוחקים, והרוב המכריע של ילדי בית הספר איננו יכול כלל להגיע לנטיעה.

במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן הקיימת ואת מועצת המורים למען הקרן הקיימת בכך שט"ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפירסומים והשירים מילה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות. אין זה מקרה כי בפולקלור נוצר זלזול כזה בטקסי הנטיעה, כאשר לעתים לא בא בעקבותם יער, אלא טקס נטיעה חדש.

במשך השנים איבדה נטיעת העצים את משמעותה, ונתבקש תוכן חדש לחג. הציעה אותו החברה להגנת הטבע, ביזמתו של אחד מפעיליה הראשונים – אברהם בומי תורן, איש קיבוץ מעברות: ט"ו בשבט וכל השבוע – חג הטבע. יום זה מתבטא בטבע כראשית של פריחה רבתי, לבלוב העצים, קינון ציפרים ושלל תופעות אחרות. היציאה אל הטבע, פגישה עם המתרחש בו, הפכו להיות תוכן חדש לחג.

משמעות נוספת קיבל החג עם ההתגייסות ההמונית להצלת פרחי הבר של הארץ, עם השתרשות הכלל "אל תקטוף", לא לפגוע בפרחי הבר הנדירים. עם הקמת רשות שמורות הטבע, בשנת 1965, יצאו הרשות והחברה להגנת הטבע במבצע גדול ומוצלח של הסברה ואכיפה בנושא זה. אך אי אפשר לנוח על זרי הדפנה, וגם השנה, בשבוע שמירת הטבע, הופך המסע לשמירת פרחי הבר לנושא מרכזי.

אסיים בתפילת האילן, המנון שמורות הטבע של מוזמביק שתרגם דידי מנוסי, ובברכת ט"ו בשבט שמח ובריאות לכולנו.

תפילת האילן

נוסח עברי: דידי מנוסי

אֲנִי הַמַסִיק בַּקָרָה אֶת בֵּיתְךָ
וַאֲנִי אֲבוּקָה בְּלֵילוֹת חֲשֵׁכָה
וַאֲנִי הוּא הַצֵל בְּיוֹם קַיִץ לוֹהֵט
וַאֲנִי הַמִשְׁעָן לַיָשִׁישׁ הַצוֹעֵד.

וַאֲנִי הַמֵנִיב אֶת הַפְּרִי הַמֻבְחָר
לְמַעַן תַרְוֶה אֶת גְרוֹנְךָ הַנִחָר
וּבְצֵאתְךָ לְפַרְנֵס מִשְׁפָּחָה מְחַכָּה
אֲנִי חֵץ וְקֶשֶׁת וַאֲנִי הַחַכָּה.

כִּי אֲנִי הַקוֹרָה שֶׁהֵקִימָה בִּקְתָה
וַאֲנִי הַשֻׁלְחָן וַאֲנִי הַמִטָה
וַאֲנִי הַסַף וַאֲנִי הַמַשְׁקוֹף
וַאֲנִי הַיָדִית שֶׁהָפְכָה לַמָנוֹף

וַאֲנִי הַגַלְגַל וַאֲנִי הַקָרוֹן
וַאֲנִי הָאֲרוֹן לְמַסָע אַחֲרוֹן.
מִשׁוּם כָּךְ, אֲדוֹנִי הָעוֹבֵר וְהַשָׁב,
אַל תִפְגַע בִּי לַשָׁוְא,

אַל תִפְגַע בִּי לַשָׁוְא!!!

ארבעה חוקי מדינה חדשים, לתשומת ליבם של 120 הח"כים שייבחרו בעוד כחודשיים

שוב בחירות, ושוב מתעורר לו הח"כ הרדום שבי. לא, אין לי כוונה להתמודד על מקום בבית הנבחרים שלנו. בכל הצניעות הראויה, אני סבור שפה ושם לאורך השנים ישבו בכנסת אנשים שיכולתי לתרום לפחות כמותם. אבל כדי להגיע לשם צריך לאכול הרבה דברים בדרך, ואני, יש לי חיך רגיז וקיבה רגישה.

על כן מעת לעת אני מסתפק בהעלאת הצעות לחוקי מדינה, בתקווה שמי מ-120 נבחרינו יקרא, ישתכנע ויתחיל להניע. הפעם האחרונה שעשיתי זאת הייתה בדצמבר 2014, לקראת הבחירות של 2015. הן נראות כמו היסטוריה רחוקה, אנחנו בעיצומה של מערכת הבחירות הרביעית מאז, ובכל זאת – זה היה רק לפני שש שנים. זוכרים? המחנה הציוני עם בוז'י וציפי לבני לוקחים 24 מנדטים, כולנו החדשה של כחלון שמונה, והליכוד של נתניהו מנצח בענק עם 30 מנדטים. וכל האנשים הטובים האלה לא חוקקו חוק אחד שאני הצעתי.

ובכל זאת, אני מנסה שוב.

חוק הזיכוי האוטומטי

כמה תשלומים יש לכם בהוראת קבע, כאלו שמנוכים ישירות מחשבון הבנק שלכם או מכרטיס האשראי? לרובנו יש די הרבה כאלה. ארנונה, מים, חשמל, טלוויזיה, ביטוחי חיים, ביטוחי רכוש, טלפון קווי, טלפון סלולרי, אינטרנט ועוד.

ומה קורה כשנדמה לך, הלקוח, שחייבו אותך ביתר? נניח על גלישה שלא צרכת, רינגטון שלא רכשת, סרט שלא הזמנת, או סתם כמה עשרות שקלים יותר יותר מהמחיר שהבטיח לך נציג המכירות הנלהב?
אם תנסה לקבל את ההפרש, אתה לא רק נאיבי, אתה אידיוט. תשחית זמן רב בהמתנה לנציג או שתבזבז לשווא אנרגיה במקלדת רק כדי לקבל מייל חוזר עם "פנייתך בטיפול". לא רק שהכסף שלך יישאר אצלם, גם השחתת לריק זמן יקר.

החוק שלי הוא פשוט, הוגן וצודק מאין כמוהו: כאשר לקוח שמשלם בהוראת קבע טוען שגבו ממנו ביתר, נותן השירות חייב להשיב לו את ההפרש. מיידית, לאלתר ובו ברגע, בלי למחות ולפני שנעשה בירור כלשהו. ואם נותן השירות בושש, יחייב החוק גם את חברות האשראי.
למה זה הגיוני? קודם כל כי הוראת קבע היא מתן גישה חופשית לכסף שלנו. אותם נותני שירות, ולרוב מדובר בתאגידי ענק עשירים וחמדניים, יכולים בעצם להושיט את ידם ממש לתוך הכיס שלנו, להחליט בעצמם "כמה מגיע להם", ולקחת. חתימה על הוראת קבע היא אפוא הבעת אמון ברמה מאוד גבוהה. ואמון צריך להיות הדדי.
שנית, בכל צורת רכישה אחרת הלקוח בוחר אם לתת את הכסף, ואם זה נראה לו יקר מידי הוא יכול לוותר על הקנייה או פשוט לומר "לא משלם". הכוח אצלו. בהוראת קבע המצב הפוך. קודם הלקוח משלם את המחיר שגבה נותן השירות, ועכשיו, כמו שאומרים, לך תחפש.

ושלישית, כמעט בכל המקרים ללקוח אין יכולת אמיתית לדרוש את המגיע לו משפטית. הגוף הגובה, מנגד, חמוש במחלקה משפטית וסתם כוח אדם שמשיגים עבורו כל שקל שמגיע לו (וגם כמה שלא), כולל הוצאות גבייה שנגרמות אם טענתו של הלקוח אינה מוצדקת. שיהיה ברור, אינני מבקש שאותם גופים יוותרו על מה שמגיע להם. רק שבמקרה של מחלוקת, כל עוד אין הסכמה, הכסף יישאר אצל הלקוח. מה טבעי מזה?

חוק האחריות הניהולית

ועדיין אני באותם תאגידים וחברות, אבל הפעם בקטע של המכירות וגיוסי הלקוחות. ובכן, קרו מקרים בהם התגלה שאנשי מכירות של חלק מהתאגידים שיקרו ללקוחותיהם, רימו אותם, מנעו מהם כספים שמגיעים להם, הפעילו עליהם מניפולציות ולחצים לא הוגנים, והדברים האיומים האלו נעשו בהוראת מנהליהם הישירים. לפני שש שנים היו פרסומים רבים בנוגע לחברת "הוט", ולאחרונה אנו עדים לגופים עסקיים שכל עיסוקם הוא הונאת קשישים, בדרך של מכירת שטויות במחיר של אלפי שקלים בחודש. אבל גם אדם בוגר ונבון עלול ליפול למלכודת פתאים, אם אותו מוכר ממולח יפגוש אותו בסיטואציה המתאימה.

החוק שאני מציע יקבע, בין השאר, שהתנהגות כזו היא פלילית, ושלמנכ"ל החברה יש אחריות עליה. תמיד, בכל מקרה, גם אם לא ידע. אדוני מרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש? לבריאות! אבל עם שכר כזה אנחנו מצפים ממך שתדע מה קורה אצלך בחברה.

לחוק הזה אפשר להוסיף עוד כל מיני סעיפים. למשל, ששיחת מכירה יזומה חייבת להסתיים אחרי פעמיים בהם הלקוח מבהיר כי אינו מעוניין; או סעיף שמגדיל בצורה ניכרת (נניח ל-60 יום במקום 14 באופן רגיל) את משך הזמן בו שמורה ללקוח הזכות לבטל עסקה, בכל מקרה שאת הקשר הראשוני יזם הגוף המוכר.

חוק דיווח לפי קבלות

החוק השלישי שלי נוגע בעיקר לעצמאים. תזכורת: העצמאים משלמים מיסים לפי החשבוניות שהם מוציאים, ולאו דווקא לפי התשלומים שהם מקבלים בפועל. במקרים רבים חולף זמן רב בין מועד הוצאת החשבונית עד שמקבלים את הכסף. זה קורה כי לקוחות משלמים בתשלומים, וגופים גדולים ומוסדות משלמים במה שנקרא "שוטף פלוס" (30, 60, 90 וגם יותר). ולפעמים הלקוח פשוט לא משלם.
לפני שמונה שנים נעשה ניסיון לאפשר לעצמאים להוציא את החשבונית רק במועד הפירעון של התשלום. מניסיוני האישי ומהכרות עם עצמאים ובעלי עסקים רבים: זה כמעט לא עובד. הפיתרון הרבה יותר פשוט: שדיווחי המס יתבצעו לפי קבלות. למה? כי הקבלה היא המסמך המעיד על קבלת הכסף, והיא זו שמלמדת על ההכנסה בפועל. וכמובן, קבלה מספק תהווה האסמכתא להוצאה. מה יותר פשוט, טבעי ונכון מזה?

חוק הקוקטיילים

החוק הבא עלול להיראות קצת מתחכם, ובעידן הקורונה לגמרי לא רלוונטי. אבל הקורונה תיגמר, ולפי התחזית המלומדת שלי האירועים הראשונים שיחזרו לשיגרה הם אלו שממנת הקופה הציבורית: מסיבות קוקטייל לאורחים דיפלומטים, ארוחות ערב מינסטריאליות וכדומה, כטוב ליבנו בראוותנות.

"חוק הקוקטיילים" שלי, או בניסוח אחר "קוקטייל לכל אזרח", מבקש לשתף באירועים האלה אתכם ואותי. על פי חוק זה, בכל פעם שגוף ציבורי עורך ארוחת ערב רשמית, מסיבת קוקטייל, או כל אירוע חגיגי אחר, עשרה אחוז מהנוכחים יהיו אזרחים מהשורה. ג'ו ביידן יגיע לביקור ממלכתי וראש הממשלה יערוך לכבודו סעודה עם 150 מוזמנים? יתכבדו ויזמינו עוד 15 אזרחים "רגילים".
אותם אזרחים ייבחרו בצורה רנדומלית, נניח בהגרלה מבין כל אלו שהגישו מועמדות. אם ירצו בכך, יעברו גם הכנה לקראת האירוע: תדרוכי אקטואליה, קוד לבוש, כללי התנהגות מקובלים, מנהגי שולחן, כללי טקס, ואפילו נושאים לשיחה. הרעיון הוא שמארגני האירוע יעשו הכל כדי שהאזרחים מהשורה ירגישו שייכים ככל שניתן, ממש חלק חשוב מהאירוע.
כך יוכל אזרח כמוני כמוך לגלגל סמול טוק עם ח"כים, שרים וראשי ממשלה (ומי יוכל לומר "ראש ממשלה מנותק" על אחד שהרגע סיים שיחה צפופה עם מורה בחטיבת ביניים, למשל?). ואם האורח יזרום, אפשר יהיה להחליף עם ג'ו כמה טיפים בנושאי בריאות בגיל השלישי.

גם הפעם ההיגיון של החוק נראה לי ברור מאליו: דרך מעולה לקשר בלתי אמצעי בין העם לנבחריו, אפשרות שלגמרי מגיעה לנו להשפיע מקרוב על מקבלי החלטות, וכמובן הזדמנות לאוכל טוב ואנין. ושלא נשכח לרגע. אותם 15 מוזמנים הם בעצם המזמינים. הרי הארוחה היא תמיד על חשבונם.

ילדות

עודד מאיר נולד ב-23.2.1950 בבאר שבע. בשנות חייו הראשונות התגורר בקיבוץ נירים שבצפון הנגב, והיה הילד השישי של הקיבוץ. אימו הייתה סוציאליסטית וחברה בהנהגה של השומר הצעיר. היא האמינה בתפיסת העולם הקיבוצית, ומשום כך התעקשה על מגורים בקיבוץ. לאחר כ-7 שנים התנפץ החלום של חיי הקיבוץ, ובשנת 1957 עזבו הוריו של עודד את הקיבוץ חסרי כל, ועברו לגור בשכונת הפועלים ברמתיים. כעבור שלוש שנים העתיקו את מקום מגוריהם לשכונת נוה יוסף בחיפה, ולאחר כשנתיים נוספות עברו לגור ברחוב הירקון באחוזה שבכרמל.

עודד למד בביה"ס תיכון עירוני ה' במגמה הריאלית. כבר אז אהב מאוד את המקצועות מתמטיקה ופיזיקה, ובלט בהם. כמו כן היה בצופי-ים, והשתתף בהפלגות ארוכות לאורך חופי הארץ. בשנת 1966 השתתף בקורס מפקדי סירות בעכו, ובסיומו הפליג לקפריסין בסירות ליויתניות פתוחות, אלו שאיתן הפל-ים היה מוריד מעפילים לחוף. עודד היה גם ספורטאי מוכשר, והשתתף בתחרויות אתלטיקה והתעמלות.

בשנים אלו של בנייה ויישוב הארץ היתה חשיבות עליונה ומודעות בצורך לשרת בצבא. הוריו היו ציוניים, והעבירו לו לאחיו את החשיבות בנתינה ללא השתמטות, והנחילו בו ערכים הגדולים מן העצמי הפרטי.

צבא

עודד התגייס לצבא בשנת 1968, עשה טירונות בגולני ולאחר מכן עבר לשריון, שם סיים את המסלול של טירונות, מקצועות, קורס מפקדים וקצונה. בשל התעניינותו הגוברת בחומרים ובמערכות, מצא את עצמו דן עם חבריו לקורסים השונים בהיבטים הטכניים של הטנק. בחלק מהמערכות עודד וחבריו לא ממש אהבו את הפיתרון הטכני שמצאו המתכננים. יחד עם זאת תמיד ניסו להבין מה חשב המתכנן, ועודד תמיד התייחס בכבוד למתכנן והניח שלא הבין הכל. תכונה זו של עודד, לתת כבוד לכל אדם, לא לפסול ולא לזלזל חלילה, ליוותה אותו בכל מסלול חייו המקצועיים והאישיים.

בשנת 1973 השתתף כאיש מילואים במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. באחד מימי הקרב נפל פגז מרגמה על הטנק שלו, וגרם לשריפה חיצונית. למזלו, ואולי בשל השגחה עליונה, ברגע פגיעת הפגז התכופף לתוך הצריח לטפל בדבר מה, כאשר רק ידו נותרה מחוץ לטנק. רסיס פגז פצע אותו פציעה לא פשוטה "רק" בידו החשופה, הוא פונה ואושפז בבית החולים נהריה.

לאחר השיקום המשיך עודד לשרת במילואים בחטיבה 434 ו-679. במוצאי שבת 6.6.1982 גויס להשתתף במבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה).

עודד תמיד הגיע למילואים עם שני פנקסים היסטוריים חשובים: פנקס בדיחות שרשם במהלך השירות ונהג לשלוף אותו בכל רגע מתאים, ופנקס תורנויות / יציאות חיילים. בעוד שהחיילים היו מתווכחים על סדר התורנויות והיציאות, עודד היה הפוסק. בפנקס ניהל רישום מדויק לאורך השנים, עשה סדר לטובת החלוקה השווה, לטובת כלל הצדדים. תמיד בצנעה ובשקט, אך גם בעמידה עקרונית על כך שדברים בטנק יבוצעו במדויק ושכולם ישאו בנטל במידה שווה.

רפאל

בשנת 1976 סיים עודד לימודי הנדסת מכונות בטכניון, והתקבל לעבודה ברפאל כמהנדס מכונות, שם עבד עד פרישה לגימלאות בשנת 2002. חבריו לעבודה מספרים: "הכרתי איש צנוע, נדיב, ישר והגון עם חוש הומור, איש מקצוע מעולה, חרוץ ויסודי מאין כמוהו"; "עודד מאיר היה המתכנן המכני הטוב ביותר שפגשתי במשך 37 שנות עבודתי ברפאל. עבודתו הייתה יסודית ביותר והקיפה מעל ומעבר לתכן המכני עצמו"; "עודד התייחס למשימת התכן כבעייה פיזיקלית כוללת, וחיפש תמיד את הפתרון המתאים ביותר מתוך מרחב אפשרויות מגוון, שהסתמך על הידע הרחב שלו בתכונות חומרים ושיטות עיבוד".

האנשים במחלקה נהגו לפנות אליו בשאלות והוא, מצידו, תמיד שמח לעזור.

שנים אחרי שעזב את רפאל (2002) אוסף התיכנונים ( 110 במספר) ושירטוטי ההרכבה שלו למודול מסויים בכל שלבי הרכבתו – היוו יצירה מושלמת שליוותה מהנדסים רבים בהמשך דרכם.

בשנים 2002-2007 הצטרף עודד לחברת "ראסטק" כמתכנן מכני בכיר.

משפחה

ב-1976 הכיר דרך חבר ילדות משותף את אישתו לעתיד אילנה ז"ל. בני הזוג התחתנו בחתונה צנועה ונולדו להם 3 בנות: תמר, אורית ומיכל. את מרבית חייהם הם חיו בנהריה וקנו מגרש בכפר ורדים בשנת 1984.

עודד ואילנה בנו את ביתם במשך שנים, ממש "בעשר אצבעות". הם עברו אל הכפר בשנת 1997 לרחוב חרמון 4 שבשלב א'.השקדנות, היסודיות, המקצוענות והירידה לפרטי פרטים היו המאפיינים של עודד. את ביתו החליט עודד לבנות כמעט בכוחות עצמו. הוא תכנן וירד לפרטי הפרטים של הבית. קלסר שלם עסק בניתוח מעבר החום בחומרים שונים: קירות בלוקים או איטונג, קורות ועמודי בטון, חלונות זכוכית ומשקופי אלומיניום. כמות עצומה של עבודה וחישובים, אותם ביצע בעזרת מחשבון (עוד בטרם היו המחשבים האישיים מפותחים כל כך). הוא חישב מאות נקודות במרחב ושרטט ידנית בתלת מימד את עוצמת האור לאורך המדרגות המתוכננות.

עודד ואילנה אהבו את הבית שבנו, את הכפר והקהילה, ונהנו מרשרוש העצים ומהפסטורליות של הישוב. אילנה הייתה פעילה במועדון 50 פלוס ובחנות יד שנייה "סיפורי בדים". עודד היה במשך שנים רבות חבר מן המניין בבית הכנסת של כפר ורדים, אותו פקד בשבתות ובחגים. בשלוש השנים האחרונות אף פיתח תחביב חדש ומהנה, כשהצטרף לחוג ריקודי העם.

אילנה נפטרה בינואר 2016. עודד נפטר בטרם עת ב-26.12.2020.

יהי זכרו ברוך.

בגלריה טל תיפתח בקרוב תערוכת צילומים שצולמו מהחלל על ידי האסטאונאוטית ג'סיקה מאיר. תערוכת בוגרים 2020, שהוצגה במהלך החודשים ספטמבר עד דצמבר 2020, ננעלה. התערוכה הייתה פתוחה בין סגר לסגר, ואפשרה לאורחים ולקהל הצמא לתרבות לבקר בגלריה ולהתרשם מיצירותיהם של מעצבים צעירים.

התערוכה המתוכננת החדשה תציג כאמור צילומים שצילמה האסטרונאוטית ג'סיקה מאיר במהלך חודשי שהייתה בתחנת החלל בין אוקטובר 2019 לאפריל 2020. במהלך משימתה בתחנת החלל צילמה האסטרונאוטית מאות רבות של תמונות דרך חלון תחנת החלל, וכתבה את רשמיה על הפלנטה שלנו כאשר התבנוננה בה מהחלל.

עדי גרינפלד, אוצרת התערוכה: "זכינו בזכות מיוחדת להציג בתערוכה מקצת מצילומיה של ג'סיקה מאיר. אלו תמונות המציגות נקודת מבט נדירה, אישית, ומגלות את רשמיה והרהוריה של האסטרונאוטית בהביטה על כדור הארץ ממרחק. בהתבוננות דרך עדשת המצלמה, בתפיסה פרספקטיבית ומעוררת מחשבה על הפלנטה שלנו, מציגים צילומיה את יופיו של הכדור, את האסטטיקה הכמעט אבסטרקטית, אך גם את השבריריות והפגיעות שלו".

בחלק מהצילומים ניתן לצפות באיומים ובסכנות האורבים לאנושות עקב שינויי האקלים, המסת הקרחונים, דילול היערות, עליית גובה פני הים ושריפות הענק. מקצת הצילומים מציגים מבט על המזרח התיכון. "ההתבוננות במראות משדרת שלווה, שקט ויופי, שאינם מגלים את הסערות המתרחשות על פני הקרקע", אומרת גרינפלד.

התערוכה תוצג מתחילת פברואר 2021 בגלריה טל כפר ורדים. בצוות הגלריה מקווים שהצגת התערוכה תתאפשר, ושניתן יהיה לאפשר למבקרים לצפות במראות מעוררי השראה מתוך נקודת מבט של אסטרונאוטית במשימתה.

פרטים נוספים על התערוכה ופתיחתה יפורסמו באתר גלריה טל www.talgallery.co.il , בפייסבוק ובעיתונות המקומית.

בשנת 1821 פוצץ ונהרס המנזר הכרמליתי בחיפה, לפי הוראה של מושל עכו עבדאללה פאשה. מנזר זה נבנה בין השנים 1767-74 ושימש בשנת 1799 כבית חולים לחיילי צבא נפוליאון. נזיר כרמליתי בשם קאסיני, שהיה גם ארכיטקט, היה בדרכו למנזר זה במטרה לבצע עבודות שיפוץ. בדרכו לנמל חיפה היה עד להריסת המנזר, ונאלץ לשוב על עקבותיו לרומא.

בשנת 1825, כתוצאה מלחץ שהפעילה צרפת על "השער העליון", ניתן למסדר הכרמליתי פירמן (צו מלכותי) לבניית מנזר חדש. חמש שנים לאחר מכן, ב-1826, חזר אותו קאסיני לחיפה עם משימה: לתכנן את המנזר החדש ולהעריך את עלותו. מייד אחר כך נשלח הנזיר לגייס כספים עבור בניית המנזר. בין השנים 1826-37 יצא קאסיני ל-11 סבבים של גיוס כספים במזרח התיכון, צפון אפריקה ומערב אירופה. עלות הבנייה לפי חישוביו הייתה צריכה להיות 350 אלף פרנק, ובמהלך 11 הסבבים הצליח לגייס 230 אלף. אבן הפינה הונחה ב-1827, והבנייה התקדמה בהתאם לכספים שגויסו.

ב-1837 הגיע קאסיני לפריז ופגש את הסופר אלכסנדר דיומא ("שלושת המוסקטרים", "הרוזן ממונטה קריסטו"). קאסיני סיפר לדיומא את קורותיו, וביקש את עזרתו בגיוס כספים. דיומא התלהב, וכתב מאמר מקיף על הקשיים והתלאות שעבר קאסיני במשך השנים. המאמר פורסם בעיתון "LA PRESSE" ב-31 במאי 1837, ובסיומו פנה דיומא ל-15 אלף המנויים בבקשה להרים תרומה לפרויקט החשוב בארץ ישראל. במקביל פנה דיומא לכל חבריו בצרפת ובמיוחד בפריז, והצליח לעורר עניין בקרב האליטה האמנותית.

בעקבות פעילותו של דיומא נוסד בפריז בשנת 1843 ארגון שמטרתו לגייס כספים לבניית המנזר החדש. בוועד המנהל של הארגון היו 38 חברים, שמנה וסלתה  של עולם האמנות, ועוד אנשי ציבור בולטים. הוועד המנהל של הארגון כלל אישים כמו אלכסנר דיומא ואחיו אדולף, הסופר ויקטור הוגו, הסופר והמחזאי אונורה דה בלזק, המלחין הקטור ברליוז, המלחין גאטנו דוניצטי, המשורר והמדינאי אלפונס דה לה מרטין ורבים אחרים.

הם הצליחו לגייס לטובת הפרוייקט כ-800 מטובי האמנים בצרפת, בהם סופרים, ציירים, פסלים, זמרי אופרה, רקדני בלט, מלחינים, אומני ליטוגרפיות, עבודות חריטה ועוד. חלקם תרמו כסף, והמפורסמים תרמו עבודות והופעות. העבודות יועדו להגרלה פתוחה לציבור, ומחיר כרטיס הגרלה היה חמישה פרנק.

הפיתוי לזכות בעבודה יקרה של אמן מפורסם תמורת המחיר הזעום עבד. פרויקט גיוס הכספים היה הצלחה פנומינלית ואירוע בקנה מידה היסטורי בתולדותיה של צרפת. עלות בניית מנזר "סטלה מאריס" הגיעה בסופה לסך חמש מאות אלף פרנק, שיותר ממחציתו גויס בצרפת.

בניית המנזר נמשכה 26 שנים והסתיימה ב-1853. מנזר "סטלה מאריס" הוא קומפלקס ענק הכולל כנסייה (שבה קבור לבו של הנסיך דה קראון, חבר בוועד המנהל של פרויקט גיוס הכספים), מינזר, הוספיס, מרפאה ומתקני עזר, ומהווה אטרקציה תיירותית.

הנזיר קאסיני, אשר הקדיש כמעט שלושים שנה מחייו לגיוס כספים ובניית המנזר, נפטר בשנת 1849, ולא זכה לראות את סיום הבנייה.

קבוצה ממיטב אמני מעלות והגליל יצרו את הקליפ "אחרי המסכה", שיר עם מסר אופטימי לימים של אחרי הקורונה. השיר והקליפ הופקו על ידי עמותת קול יוצר, במסגרת פרויקט גלילי רחב יותר שיזמה הרשות לפיתוח הגליל יחד עם אמ"י (איגוד אמני ישראל). המוטו המרכזי בשיר: "בקרוב  העתיד ישוב למסלולו". את המילים כתבה רננה לייש, הלחין יגאל אוחיון שגם הפיק מוזיקלית. הקליפ זמין ביוטיוב, חפשו "אחרי המסיכה".

המיזם כולו נקרא "מוסיקאים בגליל", ובמסגרתו הופקו בסך הכל ארבעה קליפים לשירים מקוריים של יוצרים מקומיים. כל הקליפים צולמו על רקע נופים שונים מהגליל: נהר הירדן, קיבוץ ומושב בגליל העליון, כרמיאל, והטבע העירוני של מעלות תרשיחא בפרויקט מהאזור שלנו.

האומנים נבחרו לאחר תהליך שכלל בחינה של החומרים המוסיקליים, ראיונות מקצועיים ואישיים, מפגש קבוצתי, כיתות אמן עם הבמאי צדי צרפתי ומפגש עם אנשי מקצוע מתחום המוזיקה בארץ. ארבעת הזוכים נהנים מחברות של שנה מאמ"י, ליווי אישי של המלחין והמנצח רוני וייס והבמאי צדי צרפתי ומימון להפקת הקליפים. ארבעת הקליפים יקודמו בארץ ובעולם.

יגאל אוחיון, תושב מעלות, הוא יוצר, מלחין ומפיק מוסיקלי, מנהל אמנותי, מייסד וראש קבוצת האמנים "קול יוצר" לטיפוח וקידום יוצרים ואמנים צעירים.

שלושת האמנים הנוספים שנבחרו: לנה סוקולוב מכרמיאל, מנהלת אומנותית ומוסיקלית, זמרת, נגנית ויוצרת בסגנון קלאסי וג`אז ומורה לפיתוח קול והרכבים ווקליים. שם הקליפ שלה: SunFlower. יובל מלכה משאר ישוב, וירטואוז גיטרה, עם טקסטים שנונים המציגים ישראליות עכשווית וסולן להקת 'מלכה והנסיכים' שמגישה "קוקטייל אסלי עם מלודיות ייחודיות וגיטרות עם תבלינים פיקנטיים". שם הקליפ שלהם: "קקטוסים". אלה דר משדה נחמיה, מוזיקאית, זמרת ומורה לפיתוח קול, מנחת סדנאות פרפורמנס, כתיבה והלחנת שירים. שם הקליפ שלה: "חברות מפלסטיק".

לפסל מגפי קלגסים מתוך הזיכרון

הסיפור שלה מהווה "משואה לתקומה" הלכה למעשה. הכרות עם היוצרת מרים שטרן

אישי וקריירה

מרים שטרן נולדה ב-1945. למדה ציור אצל חמי גל בנהריה ובאוניברסיטת חיפה אצל דורון בר אדון. למדה בסמינר רוטנברג והיתה מורה כללית בבית הספר היסודי בבצת במשך שש שנים. בהמשך עשתה הסבה למורה לאומנות. פתחה סדנה בה לימדה ציור ופיסול. עבדה עם קשישים. בגיל 67 פרשה ועברה לכפר ורדים, ומאז התמסרה לאומנות.

יוצרת בטכניקות שונות בציור בשמן ופיסול בטכניקות שונות בחימר, רשת ובטון, ביציקת שיש וברונזה. לאחרונה החלה לעסוק באוצרות.

הסיפור שלי

"בואי נתחיל בחוץ", אמרה לי מרים בבואי אליה, "פה מתחיל מסע חיי". היא מראה לי את פסליה שבחצר ביתה, והם רבים ומשמעותיים. בחצר הבית בכפר ורדים אפשר לראות וכמעט לשמוע ילדה ניצולת שואה. את טלטולי הוריה ברכבת המוות, את הבריחה ואת  מקום המיסתור הניכרים בקולה השקט.

היא עוברת בין הפסלים ומראה לי את מגפי הקלגסים שפיסלה מתוך זיכרון של סיפורי הוריה. המגפיים הגסים שנשמעו מתוך מקום המיסתור. היא מספרת לי שאחר כך הסתבר לה שאותו מסתור היה בעצם מרתף בביתה של אישה סלובקית בשם אמרקה מנהרט (היא ובני משפחתה הוכרו כחסידי אומות עולם שהצילו כ-100 יהודים). מרים  אף נסעה לבקר אותה, והספיקה לראות במו עיניה את הבית והמרתף ששמורים עד היום.

לאחר מות אימה, מזה כשנה שלמה, שמרים מפסלת אינטואיטיבית, תוך מתן חופש להבעת הסיפורים שכל כך רצו לספר לה בילדותה ושלהם לא רצתה אז להקשיב. "לאחרונה נכנסתי לקטע של האוצרות בצריף הירוק כהמשך לנסיון שצברתי כשאצרתי תערוכות של תלמידיי", היא מספרת. "כשאני אוצרת, אני מרגישה יוצרת ונכנסת לנבכי נשמתו של האמן. כשאני יוצרת קומפוזיציה נכונה כדי שאנשים יוכלו ליהנות, יש לי המון סיפוק מזה".

בביתה של מרים הרבה מאד ציורים ופסלים, וביניהם פסלים בטכניקה של יציקה בשיש וברונזה. שניים מפסלי הברונזה מספרים על פציעה של בנה בתאונה. הבן היה ללא הכרה במשך כשבועיים, והטראומה ניכרת היטב בפסלים המרשימים, המראים את האם מתפללת על בנה ומחזיקה בו חסר אונים. בכפר ורדים הוצג פסל על ספסל, ונפגע כתוצאה מוונדליזם. הוא הוחזר על ידה שבור לביתה, לדבריה ללא התייחסות ראויה מהרשויות. מרים שיפצה אותו, וזהו פסל לזכרו של אלי מלין, שהוציא לאור עיתון מקומי של הכפר במשך שנים רבות.

מרים רבת העשיה אף הוציאה ספר אוטוביוגרפי ובו פרטים נוספים על משפחתה. בספר היא מגלה שאביה, שגידל אותה, למעשה לא היה אביה הביולוגי ושהיא מצאה חצי אח חדש לפני כשש שנים. בספר פרטים רבים נוספים, והמעוניינים יכולים לקבל אותו ממרים.

מרים אומרת שנחמתה על כך שגדלה כבת יחידה, היא המשפחה גדולה אותה זכתה להקים, משפחה המונה כיום כ-60 איש. משואה לתקומה, הלכה למעשה.

איך נפגשים

מרים מדריכה קבוצות שבאות אליה הביתה, וניתן לתאם ביקור בטלפון 052-3879763.

נפטר אחד, עשרות מאומתים, הצבע כתום, בית ספר סגור גם כשאין סגר – כפר ורדים מרגיש את מגיפת הקורונה במלוא עוצמתה. וזה קורה דווקא כשיש תחושה שסוף המגיפה מתקרב, אחרי חודשים רבים בהם הצליח הכפר לעבור את המשבר במינימום נפגעים.

ראש המועצה, אייל שמואלי, נמצא בעצמו בבידוד בתחילת השבוע, יחד עם כל בני משפחתו. "אנחנו חלק מ-224 תושבים המצויים בבידוד, מתוכם 29 חולים מאומתים", הוא מוסר את הנתונים העדכניים ליום ראשון האחרון אחר הצהרים. היחס הוא בערך 8 מבודדים על כל חולה מאומת, לעומת כ-4 מבודדים ממוצע ארצי. זה מעיד על מערך תשאול טוב שמנהלים מפקד היקל"ר ערן גרטלר, הרב"שית תושיה סוחריאנו ועובדת המועצה גלית פטשניק. גם האוכלוסייה משתפת פעולה, ומבינה את החשיבות של החקירות האפידימיולוגיות למניעת שרשראות הדבקה".

קשיים בכנסת

-למה דווקא בחודשים האחרונים התחלנו להחליף צבעים?

"כמו בכל הארץ, בגל השלישי יש התפרצות גם בגילאים הצעירים, כולל ילדים. זה הגיע קודם כל ליישובים שסביבנו בצורה מאוד חזקה, ופלש גם לכפר דרך הילדים. ראינו את זה המון בתוך הבתים. אגב, כמי שמצוי בבידוד, לבי עם אלה שגרים בבתים משותפים. חוויית הבידוד המשפחתי מאוד קשה, ולדעתי זו אחת הסיבות המרכזיות למה שאנחנו רואים בבני ברק".

-לא זיהית התרופפות משמעת?

"יש גם אפקט של עייפות החומר. אנשים פחות מקפידים, מפתחים סוג של שאננות והתרגלות. יש פחות חרדה מהמחלה, וזה מתבטא בעלייה במספרים".

-גם בקרב עובדי המועצה.

"נכון. עברנו במועצה גל רציני של תחלואה. ארבעה מעובדי המועצה חלו בקורונה. סגרנו את המשרדים לשבוע, וכולם חזרו בריאים וחזקים".

-חוץ מהחולים, יש קושי לנהל מועצה בתקופה כזו?

"ההתנהלות היומיומית קשה ככלל. ישיבות מתבטלות. השיח בזום הוא קשה יותר. תוסיף לזה את הפעילות של הכנסת שירדה בגלל הבחירות. לי אישית היה קשה עם הנסיעות לכנסת בעניין הטבות המס. ישיבות בוטלו כשהייתי באמצע הדרך, וכל כניסה לכנסת הייתה סיפור: רק באישור מיוחד עם הזמנה מאושרת של ח"כ, והרבה מתחמים במשכן סגורים. לא הייתה אפשרות ל'מינגלינג' מחוץ לישיבות, ולשיחות הלא רשמיות האלו יש תפקיד חשוב כשאתה מנסה לשכנע אנשים בעניין שלך. אבל בסופו של יום הצלחנו להביא להארכה של הוראת השעה".

למרות הצבע הלא מחמיא והקשיים, שמואלי מעריך שהכפר יהיה מהיישובים הראשונים שיוכלו לחזור לשיגרה: "הדבר הכי משמעותי הוא נתוני החיסון. בכפר ורדים התחסנו עד כה 1,810 תושבים, והוא אחד מעשרת הישובים היחידים בארץ בהם חוסנו מעל 30 אחוז מהאוכלוסייה. זה מרשים ויפה. אני מעריך ש-90 אחוז מהאוכלוסייה של בני השישים פלוס התחסנו, כשהנתון הארצי הוא 72. זה נתון אופטימי, ואם נמשיך כך כפר ורדים תצא מהטראומה הזו בין הראשונים. המספרים האלו הם במידה רבה בזכות ההירתמות של מרפאות כללית ומכבי, שעושות עבודה מצוינת. אני בקשר עם שתי המרפאות, נהנה משיתוף פעולה מלא, וזה מאוד משמעותי".

שכנענו את ההורים

אחד הביטויים הבולטים למצב התחלואה בכפר היה סגירתו של בית ספר קשת עוד לפני ההחמרה בסגר. מי שבפועל אחראי לסגירה הם הורי התלמידים, שבהחלטה משותפת פשוט לא שלחו את התלמידים ליום הלימודים. אבל שמואלי בהחלט מרוצה מהצעד, והוא גם המליץ להורים לנהוג כך.

"כמו שאמרתי, כשהתחיל גל התחלואה הייתה התפרצות גם בקרב ילדים. בנינו מודל שאומר את הדבר הבא: מידי יום אנחנו בודקים בכל מוסד לימודי כמה נעדרים יש (מבודדים + מאומתים), וכאשר מספרם הוא מעל 30 אחוז אנחנו סוגרים את בית החינוך הזה. זה מגיע פחות ממניעת מחלה, כמו הקטע של ערבות הדדית. לי אין סמכות לסגור. זו החלטה משותפת עם ההורים, והיא מנוגדת לעמדת משרד החינוך. להנהגת ההורים יש יכולת לא לשלוח את הילדים, וזה מה שעשו בפועל".

-המורים הגיעו לעבודה ולא פגשו תלמידים?

"בדיוק. היו כמה תלמידים בודדים שהגיעו, ואת רובם ההורים אספו אחרי שעה או שעתיים".

-למה דחפת לפעול בניגוד לעמדת משרד החינוך?

"המדינה החליטה לפי הרמזור לסגור או לפתוח. הבעיה היא שלהם יש נתונים מלפני שבוע, ואני יודע את הנתונים בזמן אמת. אז אם יש רגע שבו היישוב צהוב, אבל אני יודע שמחר אני הולך להיות אדום – אני לא צריך לחכות שיגידו לי מה לעשות".

– מצד שני אתה אומר שהצבע קצת משקר לרעתנו.

"הנוסחה מורכבת מהמון קריטריונים. אחוז המאומתים מקרב הנבדקים הוא פקטור חשוב ומשמעותי בקיבעת הצבע. זה אומר שאם הרבה אנשים סתם ייבדקו, אחוז המאומתים יירד, והצבע יסטה לכיוון הירוק. בגלל אופי היישוב, רוב האנשים נבדקים רק כשיש להם סיבה לכך, אחוז המאומתים עולה, והיישוב מקבל צבע צהוב עד כתום".

-הקורונה היא גם, אולי בעיקר, משבר כלכלי. קשה יותר לגבות כספים?

"לשמחתי לא היו בעיות גבייה. היו כמה חודשים של דחיית תשלומים של מספר עסקים. בסגר הראשון נתנו פטור לשלושה חודשים מטעם משרד הפנים, ושיפו את הרשות ב-95 אחוז. פיתרון מצוין בעיניי. אלא שהשלטון המקומי החליט לא לבקש אותו שוב, כדי לא לספוג את ה-5 אחוז. לכן הפעם אין לנו אפשרות או סמכות לתת הנחות, פטורים או דחיות. אז יש משהו כמו ארבעה עסקים שצברו פיגורים בארנונה. המועצה בוודאי תעמוד בזה, ואני מקווה שגם העסקים יעמדו על הרגליים וישלמו בהקדן את החוב".

-עוד קשיים? דברים שרואים משם?

"תקופת הקורונה מאטה מאוד את את ההתנהלות בשלב ג'. אנחנו עובדים כבר שנתיים על הכשרת שכונה לאנשי קבע, אחרי שקיבלנו את הסכמת רמ״י והבנו שמינהלת הדיור של משרד הביטחון מעוניינת ביוזמה. לאחר שנה וחצי של עבודה, אישרנו בשבוע שעבר בוועדה לתכנון ובניה את התשריט לשכונה".

דווקא היה קיץ חם

ב-2019, שהיא למעשה שנת כהונתו הראשונה של שמואלי, הוא שם דגש רב על פעילויות קהילתיות ואירועי תרבות. כשאני אומר שבמהלך הקורונה פחות הרגשנו פעילויות שיוציאו את הציבור מהשיגרה, הוא מתקומם: "הובלנו את המדינה בנושא! ניצלנו את התקציב, ובמסגרת האפשרויות עשינו כאן שורה של הופעות אינטימיות. במהלך הקיץ היה לנו חודש של הופעות עם שמות כמו עידן עמדי, מוש בן ארי, עברי לידר, פבלו רוזנברג וישראל דיין שלנו. בנינו במה מיוחדת בסינטטי, ההוראות אמרו עד 100 איש, כל זמר הופיע פעמיים, כך שמאות רבות של אנשים נהנו הקיץ מהופעות.

"גם המרכז הקהילתי עבד מדהים. היו הרצאות ומפגשים – הכל במסגרת האפשרויות. זה קשה. עולה הרבה כסף, אבל גם בשנת הקורונה הצלחנו לייצר קיץ חם. אני מקווה שאת הקיץ הקרוב נעשה לוהט".