נופים וחרדות

אישי וקריירה
ילידת 1946, בוגרת אוניברסיטת חיפה בחוג לאומנות יצירה, בעלת תואר ללימודי מוזיאולוגיה, מורה בביה"ס היסודי  "ביאליק" בקריות, עבדה במח' הדרכה במוזיאון לוחמי הגטאות, חיה ויוצרת בכפר ורדים. השתתפה בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד, ביניהן:
תערוכה קבוצתית "קיץ ישראלי" בגלרית טל בכפר ורדים 2006; תערוכת חוצות קבוצתית "הכמיהה לשלום" 2007; תערוכת יחיד "נופים הם לפעמים" בספריית כפר ורדים 2008; תערוכת יחיד "אל מול ההר" בגלריה במלון מצפה הימים 2012; תערוכת יחיד "תבנית נוף" בגלריה לאומנות בבית יגאל אלון בגינוסר 2014; תערוכת "התחדשות" בגלריה טל כפר ורדים 2016; "ילדים זה כל הסיפור" גלריה טל כפר ורדים 2019; "2 מטר" גלריה מרכז אומנויות מעלות 2020.

היצירה
ציור, בעיקר ציורי נוף.

הסיפור שלי
אסתי מאפיינת את עבודותיה בשני משפטים: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" המתבקש, ובמשפט המפתיע "כי מצפון תיפתח הרעה", הקשור לחוויותיה ממלחמת לבנון ומאירועים בטחוניים.
"הציורים שלי עוסקים בנוף", מספרת אסתי. "אני מתמקדת בצבע ובכתם יותר מאשר בצורה. גם תוך כדי נהיגה אני קולטת מרקם או מקטע של נוף וצבעוניות, ומשתדלת לנצור בזיכרון. לעיתים רחוקות אני יוצאת לטבע, קולטת בעיניי את המראות, רושמת בדמיון, ורק בסטודיו מעלה על הבד. תמיד יש סביבי פתקים עם בדלי רעיונות כתובים ב'כתב חרטומים' שרק אני מבינה. לרוב אני עובדת באובדן שליטה בלי לחשוב למה, כמה ואיך להניח כתמי צבע כאלה ואחרים. זורמת בספונטניות, ללא תכנון. אני מציירת בצבעי שמן ועובדת כמעט ללא מכחולים. נעזרת בסמרטוטים וניירות למריחת הצבע, נעה בין סגנונות, ומנהלת דיאלוג עם המקום הקשה, האהוב והיפה הזה.

"הנוף בציוריי אינו קונקרטי או מזוהה. מוטיב בולט הוא החלוקה לשמים וארץ, למעלה ולמטה. לעיתים הציורים משדרים שמחה בצבעוניות נעימה לעין, לעיתים הם יותר קודרים. הציור מהווה ביטוי להלך רוח נפשי".
כשהצלם בן עמי ואני הגענו לביתה של אסתי, נדהמנו מהשתקפות הנוף הגלילי היפה בחלונות הסובבים את חלל הבית. בחלק מהעבודות האובייקט המצויר כמעט נעלם. המבט כולל ומרחף מעל, כמו ממעוף של ציפור. בעבודות אחרות הנוף קונקרטי יותר, ובסידרה אחרת מחלחלות אל הנוף תחושות חרדה. "אני נושאת מטען של חרדות אישיות וקולקטיביות", מעידה אסתי. "מאחורי רכס ההרים קיים פוטנציאל של סכנה. פעם ציירתי בסטודיו, והגיעה הודעה מתושיה שהסתיימה במילים 'והשיגרה נמשכת כרגיל'. זה היה לאחר אירוע בו חיסל צה"ל חוליית חיזבאללה, מטוסים עברו מעלינו והורגשה דריכות. עבדתי על תערוכה שנדחתה בשל מחלתו של בעלי ולאחר מכן פטירתו. היא נקראה 'והשיגרה נמשכת כרגיל'. הקורונה הטעינה את השם במשמעות נוספת".

טלפון ליצירת קשר: 050-5730182.

פסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא ה-12 יתקיים בתאריכים 1-5 בדצמבר. הסרטים יוקרנו באתר הפסטיבל, בדומה לפסטיבלי קולנוע אחרים שהתקיימו בתקופת הקורונה, טבהן פסטיבל דוקאביב הראשי ופסטיבל הקולנוע של חיפה.

למעלה מ-30 סרטים דוקומנטריים מהארץ ומהעולם יוקרנו במהלך ימי הפסטיבל:

הקרנת בכורה לסרט "אני, גרטה" על גרטה טונברי, הנערה השוודית שהפכה לאייקון המחאה הירוקה; טרום-בכורה לסרט "בלושי" על חייו הקצרים והסוערים של ג'ון בלושי; בכורה לסרט "המעגל" על הקומונה האקולוגית הראשונה באסטוניה והיצרים שמאיימים על קיומה; בכורה לסרט "פרעצל מקסיקני", מסע ארכיוני מהפנט בין אמיתות ושקרים; ובכורה לסרט "קית' הרינג: אמן רחוב", פורטרט עשיר הכולל ראיונות שטרם נשמעו.

את הפסטיבל יפתח הסרט "ריימונד אל בידאוויה" (הוט 8) שיצרה יעל אבקסיס על אמה ריימונד אבקסיס, וילווה בשיחה עם הבמאית ואמה גיבורת הסרט. ינעל את הפסטיבל הסרט "אהבה זאת לא היתה" (yes דוקו), זוכה הפרס הגדול בדוקאביב 2020. כמו כן יוקרנו בפסטיבל מיטב הסרטים הדוקומנטריים הישראלים והבינלאומיים של השנה, יתקיימו מפגשי אונליין עם יוצרים.

בתכנית מחול מיוחדת יוקרנו "קנינגהאם", על הכוריאוגרף המהפכני מרס קנינגהאם; "אם היתה זו אהבה" על יצירת המחול התובענית CROWD של הכוריאוגרפית הצרפתייה ג'יזל ויאן; ושני סרטים ישראלים קצרים.

במהלך הפסטיבל יוקרנו סרטים של יוצרים מקומיים מהגליל: ארכיון "כנפיים" – סרטים שנוצרו בשמונה השנים האחרונות בסדנת הקולנוע של המרכז לאמנויות ע"ש אפטר ברר ובהנחיית היוצרים יעל קיפר ורונן זרצקי ייפתח לצפייה לימי הפסטיבל. הארכיון כולל כ-46 סרטים ללא תשלום. לצד הארכיון יוצג בבכורה עולמית הסרט "אני מרגיש שאנחנו דומים" שנוצר בסדנת הנוער של דוקאביב השנה, בהנחיית היוצרים טל ברדה ושאדי חביב אללה.

במסגרת שיתוף הפעולה עם מרכז האמנויות, במהלך ימי הפסטיבל מוזמן הקהל להיכנס לאתר דוקאביב לסיור וירטואלי בתערוכה "ללא כותרת" – מפגש בין עבודותיו של משה גרשוני (2017-1936) לאלו של רחל רבינוביץ (נ' 1956) באצירת נעמה חייקין.

המחיר לסרט בודד הוא 20 שקלים, לארבעה סרטים 60 ומנוי חופשי חודשי עולה 95 שקלים. לתושבי מעלות תרשיחא, יישובי אשכול גליל מערבי ומנויי היכל התרבות יהיו מחירי הנחה בהתאמה: 15, 45, 80.

כתושבי הגליל אנחנו נהנים מנוף נאה. אבל מגובה של 1,000 עד 4,000 רגל, אתה מגלה רובדים נוספים של יופי, וגם לומד כמה דברים מפתיעים. למשל, אם תמיד חשבת שהגליל הוא דליל אוכלוסין ויש בו שטחים פתוחים רבים, הרי שבמבט מלמעלה אתה מגלה שזה הרבה יותר קיצוני ממה ששיערת. אתה למד גם שבכפר ורדים יש לא מעט בריכות פרטיות, ושהדרך מהכפר לנהריה יכולה לקחת 2-3 דקות בניחותא, ועוד בשעות של הפקקים.

הצטרפנו לטיסת חוויה עם הטייס שון אדיר מכפר ורדים. לפי התנועה בשדה התעופה הקטן של חיפה, ישראלים רבים מתגעגעים לעניין הזה של לטוס, ואם ההיצע מנתב"ג מסתכם בשניים שלושה יעדים וגם עולה בבידוד, למה שלא נעשה טיול קטן בארץ?

מהר מאוד אנחנו מגלים שחוויית הטיסה במטוס קל (צסנה, בדגם המיועד לטייס ועוד שלושה נוסעים ויכול לטוס גם לקפריסין) הרבה יותר מרגשת מאשר מטוסי הנוסעים הגדולים. אתה שומע את המנוע, רואה את הרוטור, יש לך זווית ראייה הרבה יותר טובה, הטיסה נמוכה יותר ומבחינים בקלות בפרטים שעל הקרקע. כמעט כמו ההבדל בין נסיעה במכונית ממוזגת לקטנוע, עם בונוס מבורך: הטייס מדבר איתך, מספר מסביר, ואם פספסת משהו או הא נדלק על משהו מעניין, תמיד אפשר להנמיך קצת, לעשות סיבוב ולחזור לנקודה, להטות קצת את הכנפיים וכדומה. הוא אפילו הציע לנו "להרגיש קצת ג'י", ובגלל שדי השתפנתי, בכל זאת גם הבת שלי על הטיסה, היה ג'י עדין למדיי.

רישיון טייס בארה"ב

שון אדיר, 26, הוא יוצא חיל האוויר, אבל בצבא היה מפקד דווקא ביחידת אלקטרוניקה לאחר לימודי עתודה. הוא נולד ברמת גן לאבי וד"ר אירנה אדיר, המוכרים כמנהלי המרכז הרפואי בכפר. הוא הבכור מבין שני אחים, כשהאחות הקטנה מאי בת 20. לכפר הגיע המשפחה בשנת 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. "פרקנו ציוד לצלילי האזעקות והנפילות", הוא נזכר.

ביוני 2017, שבוע לאחר השחרור, כבר היה אדיר במטוס בדרכו לוושינגטון הבירה לאקדמיה לתעופה במרילנד, שם התחיל את לימודי הטיסה התיאורטיים והמעשיים. הוא עבר שלושה מבחנים של רשות התעופה האמריקאית FAA, ותוך חצי שנה כבר היה עם רישיון טייס מסחרי. לאחר מכן המשיך בלימודים עיוניים ומעשיים והוציא גם רישיון נכסף נוסף – מדריך טיסה. הוא החל לעבוד כמדריך, דרך מקובלת להתפרנס ועל הדרך לצבור שעות טיסה. בהמשך הדרך הוציא גם רישיון הדרכת מכשירים ורישיון הדרכה על מטוסים דו מנועיים.

לאחר התקופה האינטנסיבית הזו, חזר אדיר לחופשה קצרה בארץ, ושב לארה"ב כדי להמשיך להדריך ולהכשיר טייסים חדשים. כשעבר את המספר העגול 1,000 שעות טיסה, בנובמבר 2019, חזר לארץ   והתחיל ולבצע את המרת הרישיונות האמריקאיים לרישיונות ישראליים, כדי להשלים את הדרישות של חברות התעופה הישראליות ולעבוד כטייס מסחרי באחת חברות התעופה.

כיום, גם לאור השינויים שהתקיימו בשל נגיף הקורונה, הוא שותף בעסק להדרכת טיסה בישראל – א.מ. תעופה, המציע לימודים תיאורטיים ושיעורי טיסה מעשיים לקבלת רישיון טייס אזרחי ישראלי. אגב, ניתן לקבל רישיון טיס כבר בגיל 17. בנוסף, מציעה החברה טיסות חוויה בשמי הארץ, בדיוק כמו שלנו.

הדומיננטיות של שלב ג'

היציאה היא מנמל התעופה של חיפה. מעט מאוד פרוצדורה, צעידה רגלית קצרה עד למטוס, סלפי הכרחי ואנחנו בפנים. חובשים קסדות עם קשר, מתרשמים מריבוי השעונים, כמה מילות הסבר, הטייס מקבל אישור המראה והנה אנחנו באוויר. חיפה מתגלה במלוא יופיה ובמלוא כיעורה. הכרמל, המפרץ והנמל מצד אחד, אזור התעשייה, חוות המיכלים והלבנייה וחצי של בתי הזיקוק מצד שני.

טסים לכיוון צפון מזרחה, מתרשמים מהקריות הצפופות, מקיבוץ אפק והשמורה, ומזהים כמעט את כל הכבישים שבדרך. מלמעלה, כאמור, זה מאוד בולט: מזרחה לקריות אחוז עצום של השטח איננו מיושב. חלקו הגדול גם איננו מעובד, פשוט טבע. ועם זאת, יש באזור גם הרבה שטחים חקלאיים.

כשאנחנו באזור צומת אחיהוד מתרשמים מאזור התעשייה בר-לב. מתחם קטן, מפעלים גדולים, ויש הרבה מקום לעוד. כפר יסיף מתגלה כיישוב גדול למדיי, וכעבור דקות ספורות אנחנו כבר מבחינים בג'ת, ינוח, תרשיחא וכפר ורדים, אותו סימנו כיעד שלנו מלכתחילה. מבחינים במרכז המסחרי וצורתו המיוחדת, בקאנטרי, באוהל בטניס ששרד ומגרש הטניס החדש, בשני מגרשי הדשא הסינטטי, בבית הכנסת, בזרות של המבנים הגדולים באזור גולדן וילג', ובדומיננטיות של שלב ג', שפיתוחו הולך ונשלם. וכן, מלמעלה רואים די הרבה בריכות פרטיות, יותר מכפי ששיערנו שיש בכפר. אני מציין לעצמי שב-19 שנותיי כאן לא הצלחתי להתחבב מספיק על אף בעל בריכה שיזמין אותי לבילוי רטוב משותף.

לאחר כמה סיבובים מעל הכפר אנחנו טסים לכיוון אגם מונפורט ואז יורדים לכיוון נהריה לאורך כביש 89. מימין ערוץ נחל כזיב, מעלות, מעיליא, הלה, זיו הגליל, כשהכל חולף במהירות, ועם זאת מספק זמן טוב להתבונן ולהפנים. באזור בית החולים נהריה (המרכז הרפואי גליל) מתגלית במלוא הדרה רצועת החוף היפה מנהריה לראש הנקרה וצפונה לתוך לבנון. מזהים היטב גם את שלושת האיים של אכזיב, ומתחילים להדרים.

אנחנו מצלמים את השלט שליד הטיילת החדשה בנהריה, כשפתאום הטקסט בו – "לאוהבים את החיים", נראה דווקא מתאים, וממשיכים לעכו. הנה איצטדיון הכדורגל הקומפקטי, והנה חצי האי עם עכו העתיקה והנמל. יפה עכו גם מלמעלה. עוד כמה דקות, ושוב שלום ללבניות, לכביש עוקף קריות, לכרמל ולנמל. נחיתת נשיקה וסיימנו כמעט שעה באוויר. יש חיוך על הפנים, יש אדרנלין, ויש שעה ורבע בפקקים בדרך הבייתה לכפר ורדים.

—

הכותב היה אורח א.מ. תעופה.

קירות מדברים ושביל החורש בשתולה הם שני אתרים סמוכים ומקסימים, ושניהם פרי יוזמה של תושבי האזור

הסיפור

בצל החשש מהחזבאללה, גבול הצפון שלנו הפך בשנים האחרונות למבוצר יותר. וכך, בבוקר אחד לפני כחמש שנים, קמו תושבי מושב שתולה כשמולם קיר בטון מכוער שגובהו ארבעה מטרים ורוחבו כ-200. הקיר מגן עליהם, אך גם חוסם את הנוף הירוק אליו התרגלו.

הקיר המכוער בקצה חוטמם של התושבים הוליד רעיון נהדר במוחם של שניים. האחד הוא אבנר אליהו, מורה דרך משתולה, שרצה לשפר את מראה הבטונדות החשופות; והשנייה היא מירב עוזיאל-וורקנך, שעוסקת ביצירת פרויקטים לחיזוק החוסן הקהילתי. שניהם פנו למועצה האזורית מעלה יוסף ולליאת כהן מנהלת המתנ"ס, שאימצו את היוזמה בשתי ידיים.

מירב חיברה לפרויקט את אירגון האמנים Artists4Israel, שרותם אמנים מעולמות אומנות הרחוב והקעקועים, לתמוך בישראל ולהוות משקל נגד לאמני רחוב המפיצים מסרים אנטי ישראליים. הארגון כולל כיום כ-8000 אמנים, וביצע מאות פרויקטים בארץ ובעולם, בהם מוצגת ישראל דרך עיניים של אומנות ויופי. מירב ניהלה במשך שמונה חודשים תהליך משתף, שיצר דיאלוג בין התושבים לבין האומנים, ובעקבותיו נוצרו הסקיצות לציורי הקיר.

בתחילת מאי 2018 נחתו בארץ שמונה אמני גרפיטי מהשורה הראשונה בעולם (כמו Flako הדרום אפריקאי, Juuri היפנית ו- Zabou הצרפתייה), שאליהם הצטרפו עוד מספר אמנים ישראלים בולטים. תוך כשבוע הפכו את הגדר האפורה ליצירת אומנות מרהיבה, צבעונית ומלאת רגש. ציורי הענק (כ-10 מטר רוחבם) כוללים מגוון רחב של דימויים, רעיונות וסגנונות.

בנוסף לציורים בסמוך לשתולה, שזכו לשם "קירות מדברים", ציירו חלק מהציירים פרחים על הקיר שהוצב מול נקודת החטיפה של רגב וגולדווסר (ומקום נפילתם של בנין, נזאל ותורג'מן), שנמצאת כקילומטר מערבה משתולה. מיני הפרחים המצוירים אופיניים לכל חלקי הארץ, כמו מקורם של הנופלים, ודימוי הפרחים נבחר כדי להדגיש את הניגוד בין משמעותו המקובלת של פרח כסמל ליופי, רעננות וטוב, לבין פירושו בקוד הקשר הצה"לי – הרוג.

פרויקט "קירות מדברים" הפך ללהיט תיירותי. אם אתם מגיעים אני ממליץ בחום לחבר ביקור בעוד מיזם נהדר סמוך – "שביל החורש", ובעיקר בחלק החדש שלו, שמתחבר אל קירות מדברים ונקרא "בשביל הנפש".

שביל החורש נפרץ בשנת 2014 ביוזמת התושבים ובסיוע קק"ל, והוא סומן ונחנך בשנת 2017. מדובר על מספר שבילים שמובילים משתולה לעבר חניון הסרנים, תוך מעבר אפשרי  בשלוחת הר רהב ממזרח לשתולה. השביל לא חובר בזמנו אל פרויקט הקירות המדברים, וכאן נכנס לתמונה אביה כהן, מורה דרך ויזם תיירותי (058-4678910), שחשב כי צריך לחבר את השביל והקירות. אביה רתם ליוזמה את ילדי המושב ואת המדריכות של עמותת אורות הגליל, שפרצו ויצרו שביל נוח ומקסים בתוך החורש, "בשביל הנפש".

החורש כאן מורכב ברובו מעצי ע"ר אציל (עלי דפנה), והוא כה קסום ומזמין שהיוזמים החליטו לנקד אותו במספר שלטים, שבכולם משפטים מהמקורות או משירים המדברים על הקשר שבין הטבע והדרך לבין הנפש.

הטיול

המלצתי היא לסייר לאורך "קירות מדברים" ואחר-כך לעשות טיול מעגלי "בשביל הנפש".

סעו לשתולה לשער הצפוני (בוויז: קירות מדברים). סיירו לאורך הקירות, צלמו ותהנו. אפשר גם להזמין טיול מודרך מפורט ומרתק מהיזמית מירב עוזיאל-וורקנך (052-6538187).

מהקירות לכו על הכביש דרום-מזרחה (ימינה) והמשיכו עוד כ-250 מטר עד מעט לאחר העיקול. כאן תראו שלט משולש שיזמין אתכם אל "בשביל הנפש". היכנסו והתמסרו.

אורך השביל כ-500 מ' בלבד, ובמרכזו שתי בריכות מים חצובות בסלע, שסיפורן לא ידוע במלואו. יתכן מאוד שהן מהתקופה הביזנטית, כמו מבנים ומתקנים חקלאיים רבים באזור. מהלכו של השביל יורד במתינות אל ערוצו של  נחל עייתא (שיהפוך בהמשך לנחל שרך ובצת) ומתחבר לשביל החורש (בפיצול השבילים כחול-שחור). מכאן יש לכם שתי אפשרויות: האחת לשוב לרכב ליד קירות מדברים. תוכלו לשוב על עקבותיכם או לעלות לשתולה (מערבה/ימינה) בשביל המסומן שחור עד לפשפש ואז לפנות ימינה ולחזור דרך הכביש. אפשרות זו היא של כ-1.5 ק"מ והיא תארך כשעה.

אפשרות שנייה ומאוד מומלצת היא לעלות לשלוחת הר רהב ולהגיע לתצפית המרהיבה. המשיכו כמה עשרות מטרים במורד שביל החורש המסומן בכחול עד לפיצול השבילים. קחו את השביל השחור (לדרום-מזרח/שמאלה) ועלו לשלוחה. העלייה מעט תלולה בחלקה אך היא לא ארוכה. כעבור כ-600 מטר תגיעו לפיצול שבילים (עם שביל אדום שיפנה מזרחה/שמאלה). המשיכו עוד כ-300 מטר בשביל השחור עד המצפור שבמרכזו עץ אלון בולט. מכאן ייפתח מראה מרהיב לכל האזור, מקום נפלא לתצפית, סנדוויץ' ומנוחה.

לאחר שסיימתם חזרו על עקבותיכם עד לפיצול השבילים. לכו כ-50 מטר על השביל האדום ומימינכם תראו אזור מגודר שבמרכזו פתח קטן של מערה. אל תעברו את הגדר!! הפתח הקטן הוא פתחו של פיר קארסטי אנכי (הוטה) בעומק 187 מ'! זוהי ההוטה העמוקה בארץ והיא התגלתה רק בשנת 2014. מכאן שובו לפיצול השבילים באפיק וחיזרו לרכב. באופציה זו הטיול הוא של כ-3.5 ק"מ והוא יארך כשעתיים.

על ספר שקובע בחתרנות כי האדם הוא יצור טוב מיסודו * על חיים שלמים במשאית * ועוד משהו על הטעות הגדולה של השמאל

סיימתי לקרוא את הספר "המין האנושי – היסטוריה של תקווה" שכתב ההיסטוריון ההולנדי רוטחר ברחמן (הוצאת "פן הוצאה לאור", "ידיעות אחרונות", "ספרי חמד"). הספר הזה הוא לא סתם ספר טוב, מרחיב אופקים ומאתגר מחשבתית – הוא מגיע בתזמון מיוחד, שהופך אותו לספר הנכון ברגע הנכון.

לאורך 420 עמודים (ועוד 90 של הערות ומראי מקום) מוכיח ברחמן כי האדם הוא מין שוחר טוב, חברותי, משתף פעולה, משגשג בעת משבר, אלטרואיסט לעתים קרובות, וכי "יצר האדם טוב מנעוריו".

התגובה האינסטינקטיבית שלי בתחילת הקריאה הייתה נאיבית: מה חדש פה? כמעט כל מי שאני מכיר הם אנשים חביבים, מסבירי פנים, מוכנים לעזור גם לאדם זר, ובאופן כללי אנשים טובים. אבל אז ברחמן מטיח בי את הנאציזם, המלחמות האנושיות לאורך ההיסטוריה, השחיתות השלטונית, התורות הפילוסופיות של הובס וממשיכי דרכו, התאוריות הכלכליות שמניחות כי האדם מונע מאינטרס אישי, את הצלחת הקפיטליזם מול כישלון הקומוניזם, את השחיתות השלטונית חובקת העולם, ניסיונות חברתיים ידועים ואירועים מפורסמים בהם התבררה היכולת האנושית להתעלם מסבלם של אחרים, ואף להתעלל בזולת ולענות בני אדם אם רק נוצרות הנסיבות המתאימות, את האכזריות האנושית כלפי אדם וחיה לאורך הדורות – ואני מבין: הטענה הזו היא אכן מהפכנית וחתרנית, ממש כפי שנטען בכריכה האחורית.

לאורך הספר מסתמך ברחמן על מחקרים ואירועים שונים, בוחן אותם בראייה חדשה ומביא מחקרים חדשים ועדכניים יותר כדי להוכיח את תפיסותיו. לעתים קרובות הוא מתאר איך עורכי המחקר המקורי חזרו בהם ממסקנותיהם, ואף חוזר לאירועים איומים ונוראים ומצליח להסביר גם אותם מתוך תפיסת העולם של האדם הטוב ביסודו.

הספר כתוב כמדע פופולרי, בשפה קומוניקטיבית וקולחת. לעיתים נוטה הכתיבה לפשטנות יתר, אך הספר מרתק לכל אורכו ומזכיר לעתים את כתיבתו של יובל נח הררי, שאף מוזכר בספר. הביסוס לטענות הוא תמיד עובדות בדוקות לצד מחקרים מדעיים מהתחום הסוציולוגי והפסיכולוגי. זהו אוסף מרשים של סיפורים היסטוריים, סיפורי מחקרים וניסויים חברתיים, יוזמות מעניינות במקומות שונים בעולם וטיעונים רהוטים וכבדי משקל, שכולם מראים שבעצם, אנחנו הרבה יותר טובים ממה שנדמה לנו.
אני בטוח שמדענים ופילוסופים יכולים להתווכח עם המסקנות של ברחמן. אבל הספר הזה מומלץ לקריאה לא רק כספר מרתק. אנחנו חווים כיום תקופה קשה. הכלכלה מרוסקת, אנשים חולים, השלטון מסואב ומושחת כאן ובמקומות רבים בעולם. בישראל אנו עדים גם לפילוג ושיסוי שמקצינים מיום ליום, וחדשות לבקרים אנחנו נתקלים באלימות בוטה – מילולית ופיזית. כל אלו עלולים לגרום לנו לאבד אמון בבני האדם.

הספר הזה, מעבר להיותו מרחיב דעת ומאתגר מחשבתית, נוסך אמון מחודש במין האנושי ועשוי להפיח בנו רוח אופטימית חדשה. והוא עושה את זה על בסיס עובדתי מדעי, ומצליח להעביר מסר כמעט מבלי להטיף מוסר. רק בסיום הספר מרשה לעצמו המחבר פרק סיום קצר שנקרא: "עשרה חוקים לחיות על פיהם". גם הם מבוססי עובדות ומחקרים, מנומקים ומורכבים. החוק הראשון, למשל, אומר: במקרה של ספק, הנח את הטוב ביותר. אסתפק בכך, ואניח את הטוב ביותר: שכל קוראי הטור יקראו את הספר וימליצו עליו לחבריהם.

סוף הסתיו, לקראת סוף חשוון, החורף מבושש לבוא ומסתפק בנגיעות קטנות של גשם אקראי. מזג האוויר מתעתע בנו, אולי כחלק מהשינוי האקלימי שמתחולל בכדור הארץ.

חודש נובמבר הוא החודש ה"ציוני" ביותר בחודשי השנה. בתאריך ב' בנובמבר בשנת 1917 ניתנה הצהרת בלפור, הפעם הראשונה אחרי 2,000 שנה שמעצמה עולמית הצהירה כי תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל; ובכ"ט בנובמבר בשנת 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בלייק סקסס על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי. מעניינת העובדה ששני תאריכים אלו נרשמו בדברי ימי עמנו כתאריכים לועזיים, אך את היום מציינים באותיות עבריות ולא במספרים.

לעמנו שני שמות, יהודה וישראל, שני שמות שגרעינם הוא יחס לאלוהים. יהו-דה: מודה לאל. "הפעם אודה את ה'. על כן קראה שמו יהודה" (בראשית כ"ט ל"ה). ישר-אל: משורש שר, כלומר מתמודד בריבון עם אל. "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). פירוש השמות כאילו מנוגד – מודה מצד אחד ושר מצד שני. מתח זה התקיים ומתקיים בעמנו מיום הולדתו. ניתן לפרש את ההתמודדות עם האל בדרכים רבות. להבנתי הפרשנות הנכונה היא התמודדות עם ישות שאותה איננו יודעים.

להתמודד עם מי ועם מה שאיננו יודעים, פירושו להכיר בארעיות עולמנו ובארעיות מה שאנו יודעים אודותיו. ומפני שעולמנו ארעי ודעתנו אותו ארעית – הוא עודנו עולם של תיקון הדעת ואפשרות בריאה מחדש. אם נאמץ פרשנות זו, אולי נמצא גשר בין הפלגים השונים בעם, בין חרדים, דתיים, מסורתיים, חילוניים ואפילו אפיקורסים גמורים. ומאחר שכולנו מודים (יהודה) וכולנו שרים (ישראל), הרי שצדיק באמונתו יחיה שכן על כולנו לדעת שאיננו יודעים…

לפני שבוע שבוע ציינו 25 שנים להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. 25 שנה ועדיין לא הצלחנו למצוא את הדרך הנכונה להנציח, לכבד, ולזכור את האירוע הנורא של רצח ראש ממשלה על ידי אחד משלנו. נראה שדווקא ביום הזיכרון, במקום להפנים את שקרה ולעשות הכל, לחנך ולדאוג שלא יקרה שוב, אנחנו שוב מתכנסים איש איש למחנהו, מפולגים, ולא מצליחים לאזור אומץ ותבונה על מנת להפיק את הלקחים ולמצוא את הדרך לפעול יחד למרות אי ההסכמות.

נצטט כאן קטע מדבריו של יצחק רבין בישיבתה הראשונה של הכנסת ה-13 בתאריך 13.7.1992: "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל, האדם – האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם. הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח, וביטחון הוא גם התקווה של האדם".

לפני שבוע נפרדנו מהמשורר נתן זך. אסיים בשירו עץ השדה.

קריאה נעימה.

עץ השדה / נתן זך

כי האדם עץ השדה
כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה

כי האדם עץ השדה
כמו העץ הוא שואף למעלה
כמו האדם הוא נשרף באש
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה

אהבתי וגם שנאתי
טעמתי מזה ומזה
קברו אותי בחלקה של עפר
ומר לי, מר לי בפה
כמו עץ השדה

כי האדם עץ השדה
כמו העץ הוא צמא למים
כמו האדם הוא נשאר צמא
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה

אהבתי וגם שנאתי
טעמתי מזה ומזה
קברו אותי בחלקה של עפר
ומר לי, מר לי בפה
כמו עץ השדה.
כמו עץ השדה.

כי האדם עץ השדה.
כי האדם עץ השדה.
עץ השדה.