ממובילי הרפואה הסינית בארץ ובעולם

שמואל החל את דרכו כאיש מערכת הביטחון וקהיליית המודיעין. בתחילת שנות השמונים הוקסם מדרכה של הרפואה הסינית, שהיתה אז בחיתוליה במערב, והחל ללמוד תורה זו. מאחר שסין העממית לא היתה נגישה לזרים בשנים אלו, וגם ספרים בנושא זה היו מעטים מאד, חלק גדול מהלימודים נעשה באמצעות ספרים סיניים עתיקים ויחודיים, שתורגמו לאנגלית. את התמחותו עשה בטאיוואן.
דוקא אילוץ זה, הקנה לו טכניקת ריפוי ייחודית ועתיקה, שנתנה מזור למטופלים קשים. הרפואה הסינית המסורתית היתה נר לרגליו כל חייו. במהרה היה לאחד הרופאים המובילים וממניחי אבני היסוד של הרפואה הסינית בארץ.
רבים מתושבי כפר ורדים טופלו על ידו, הבריאו, ולאחר שנים הביאו את ילדיהם ואת נכדיהם לטיפולים – דורות של מטופלים.
בזכות מאמריו הרפואיים בכתבי עת מקצועיים ומובילים בתחום זה בעולם, הגיעו מטופלים למרפאות של שמואל בנהריה ובכפר ורדים, מכל הארץ ואף מהעולם.

אוהב טבע, סייר, טייל וצלם

כאיש סיירת שקד לשעבר ואיש מודיעין, המפה והשטח היו לחם חוקו. במשך שנים שוטט בטבע בטיולים רגליים, עמוס ציוד ומלווה בכלבי הזאב הנאמנים. כאוהב טבע מושבע, היה חייב לטעום את הטבע בכל דרך – בג'יפ (כשכמעט ולא היו עדיין ג'יפים בשטח), באופניים ואף בסגווי שטח!
כל זה הוביל אותו לגילויים של שבילים נפלאים ונסתרים בגליל, מה שהביא להכרותו עם אורי דביר, אליו חבר לוועדה לסימון שבילים של החברה להגנת הטבע.
בזכות חשיפתם וגילוים של השבילים על ידי שמוליק, הם סומנו והוכנסו למפות לסימון שבילים של החברה להגנת הטבע. אנו במשפחה קוראים להם "השבילים של שמוליק".

צילום

ומן הטבע אל הטבע. באופן טבעי הגיעה הנצחת הטבע בצילומים. תוך לימוד התחום והציוד המיוחד, התמסר לצילומי ציפרים וחיות בר. צילומים מרהיבים מעטרים את קירות המרפאה והבית, חלקם פורסמו באגודה לצילום טבע, ולא אחת זכו בפרסים. הצילומים פורסמו ברשת החברתית. כחוקר, כותב שירים וסיפורים, ליווה שמוליק את הצילומים בשירים, דברי הסבר או סיפורים.
אתר האינטרנט למאמרים רפואיים ושימושיים, ולגלריית הצילומים: www.acumedico.com.

פרידה

את הפרידה משמוליק יקירנו אנו מבקשים לחלוק עימכם, חברים, חברים למסעות, לטאי-צ'י, ומכם המטופלים, שלקחנו חלק בשמחתכם בהצלחתו של טיפול או הריון שצלח, כאבים שחלפו, וגם ברגעי עצב.

אנו מאחלים לכם בריאות שלמה, זכרו את שמוליק לברכה!

 הנצחה

בימים אלו מתוכננת פינת הנצחה בשיתוף קק"ל והמשפחה, בתחילתו של שביל קסום ליד מצפה הילה, ששמוליק גילה והחברה להגנת הטבע סימנה: "שמורת נחל שעל". מוגדר: מפה מס. 2, שביל רגל שחור 2240, מכביש 89 צפונה לעין שעל וחירבת בלטון.

המשפחה המתגעגעת

מוזר, מעיק ודיפרנציאלי היה הסגר האחרון. או אם תרצו, הנוכחי, שכן אנחנו עדיין בשלב "הקלות בסגר".
דיפרנציאלי, כי כל אחד פירש אותו כאוות נפשו, ורבים מאלו שהיו צריכים להקפיד עליו יותר מכולם הפרו וזלזלו בחסות רבניהם והעלמת העין של המשטרה והממשלה. שאר הציבור התפזר על הספקטרום שבין "אני אזרח שומר חוק ומוכרחים לציית כדי למגר את התחלואה", לבין "שם כזה גדול על ביבי ועל הסגר".
מעיק, בדיוק בגלל התחושה הזו, בעצם יותר מתחושה – ממש מסקנה רציונלית – בקרב רבים, שחלק עצום מההחלטות נבע יותר משיקולים פוליטיים מאשר שמירה על הבריאות. והכוונה להרבה הרבה יותר. מעיק כי אפילו ההומור שאפיין את הסגר הראשון נעלם כמעט לגמרי, ותחושת הפילוג וחוסר האמון האפילה על הסולידריות והרצון לאזרחות טובה. מעיק כי אותן החלטות פוליטיות גזרו שנים רבות של קשיים כלכליים על אנשים, משפחות, עסקים וגופים רבים בישראל – מעבר לצורך האמיתי.
ולכן הוא היה מוזר, כי גם אזרחים שומרי חוק הרשו לעצמם לחפף ולכופף, האכיפה נעשתה פעם כן ופעם לא, ולצד שממה במרכזים מסחריים ורחובות ראשיים, בכבישים נרשמה תנועה ערה, כולם נעשו ספורטאים ויצאו לחוצות מצוידים בבגדים מנדפים ונעלי ספורט כולל בטטות כורסה אדוקים, ומשפחות וחברים רבים נפגשו למרות האיסור.
באחד מימי הסגר יצאנו לסיור של אחר הצהרים בכמה מקומות בגליל המערבי. מסעדות ובתי אוכל גילו יצירתיות ויסדו את המל"ק – משלוחים לטווח קצר. בקציצה עגלגלה הבשורה עברה מפה לאוזן. בגלידה בוזה תלו אפילו שלט: משלוחים למרפסת. בסניף מקדונלדס בתרשיחא הפעילו את המק-דרייב. משלמים באינטרקום, מקבלים את ההזמנה בחלון. בטוח? אני די משוכנע שכן. האם זה שונה מטייק אווי מבוקר? אני לא בטוח.
הפאבים בתרשיחא, בתי הקפה ורבות מהמסעדות ויתרו על אופציית המשלוחים ופשוט סגרו. החניון האחורי בצים סנטר היה שומם (בקדמי חנו כלי רכב של קונים במרכול ובכמה חנויות חיצוניות שאיכשהו פעלו) , וכך גם החניון בצומת מעיליא. במרכזים מסחריים ורחובות ראשיים בכפר ורדים, מעלות, נהריה, כפר יסיף וירכא הייתה פעילות של 20-30 אחוז מהמסחר הרגיל. גם חנויות ובתי עסק שרחוקים מההגדרה "חיוני" פתחו את שעריהם, או לפחות אותתו ללקוחות שבעל הבית בפנים ואפשר לעשות עסקים.
בסביבות שבע בערב הגענו לשדרות הגעתון בנהריה. לרוב שעה פקוקה ועמוסה בהולכי רגל, הפעם הייתה תחושה של אישון לילה. רק בטיילת הנאה של העיר מצאנו הרבה אקשן, כאילו כל הגליל יצא לפעילות גופנית.
היה שלום סגר, אנחנו לא מתגעגעים בכלל.

טיול מעגלי קצר וקל לחורבת ב"ק בהרי המירון, עם נופים וסיפורים עוצרי נשימה

הסיפור

"בבוקר לח בשנת תרל"ח" – כך נפתח שירם של יורם טהרלב ושלום חנוך "הבלדה על יואל משה סלומון", המוכר בביצועו הנפלא של אריק איינשטיין. השיר האהוב (במיוחד עליי, כצאצא למשפחת שטמפר…) מספר על הקמת פתח תקווה, "אם המושבות", בשנת 1878. לא רבים יודעים שמאבק ניטש עם ראש-פינה ("אם מושבות הגליל") על השאלה מי מהן עלתה על הקרקע קודם לכן. וממש בודדים יודעים כי היישוב היהודי החקלאי הראשון שהוקם בארץ בתקופה המודרנית היה בכלל ג'רמק. את היישוב הזה הקים ישראל ב"ק בשנת 1834(!), הוא נמצא במרומי הר מירון ומוכר כיום בשם חורבת ב"ק.

ישראל ב"ק (בעל-קורא) עלה לארץ ב-1831 מברדיצ'ב, התיישב בצפת והקים שם את בית הדפוס הראשון בארץ. באותה שנה כבש את הארץ מוחמד עלי המצרי מידי האימפריה העות'מנית, ומינה את בנו איברהים פאשא לשליט הארץ. השלטון החדש ביצע רפורמות שעיקרן גיוס חובה ותשלומי מיסים גבוהים יותר. קשרים טובים נרקמו בין השלטון המצרי לבין המיעוט היהודי והנוצרי.

כאשר פרץ ב-1834 "מרד הפלאחים", יהודי צפת נפגעו קשות ב"ביזה הגדולה": בתים נבזזו ונשרפו, נשים נאנסו ורבים הוכו קשות וברחו, כולל ישראל ב"ק שבית הדפוס שלו נחרב. בזכות הקשרים הטובים, נתן איברהים פאשא את אדמות הכפר הדרוזי הנטוש ג'רמק לישראל ב"ק. מ-1834 החל ב"ק לפתח את החווה החקלאית הזו, ובשנים 1835-36 ישב במקום בנו ניסן, שהחל לבנות שם בתים ולפתח שדות ומטעים.

ב-1837 פקד אסון נוסף את תושבי צפת – רעידת אדמה קשה, שבין היתר הרסה בשנית את בית הדפוס של ישראל ב"ק. האב הצטרף לבנו והמשיך בפיתוח המקום. ב-1839 ביקר שם משה מונטיפיורי, התפעל מההתישבות החקלאית היהודית המוצלחת והחליט לפתח עוד יישובים דוגמתה.

מעט לאחר מכן, בשנת 1840, הגיע סופה של ההתישבות בג'רמק. איברהים פאשא הובס ונס מהארץ, והאימפריה העות'מנית שבה ותפסה את השלטון. תושבי פקיעין הדרוזים הגיעו לג'רמק להשיב לידם את אדמותיהם, ומשפחת ב"ק נמלטה מהמקום פן יבולע להם. משפחת ב"ק עברה לירושלים. ישראל הקים מחדש את בית הדפוס שלו (שנעשה לאחד הזרזים החשובים לראשית הציונות) ובנו ניסן הפך להיות מפרנסי הקהילה.

הכפר ג'רמק, חורבת ב"ק, ניטש שוב ועומד בבדידותו עד ימינו. שרידים לא מועטים מתקופה זו פזורים עדיין בשטח. עצי אגוז המלך הם העדות הברורה ביותר לפרשת התישבות קצרה מועד וראשונית זו. חסר רק שיר יפה שיהפוך את הסיפור למוכר יותר.

הטיול

לחורבה מגיעים בטיול רגלי קצר (כ-2.5 ק"מ) וקל שמתחיל ומסתיים בחניון שביל הפסגה בראש הר מירון. מהחניון התחילו ללכת על כביש האספלט דרומה ועד מהרה פנו ימינה לדרך הג'יפים המסומנת בכחול. המשיכו בדרך כ-1.2 ק"מ מערבה לעבר רכס עפאים, עד שתגיעו למבנה אבן נאה. זהו בית היערן של קק"ל. הכניסה אליו אסורה, אבל הסיפור חזק. יוסוף ספאדי היה דרוזי מהכפר מג'דל שמס שפעל מטעם ישראל והקים בסוריה רשת ריגול שעסקה גם בהברחת יהודים ארצה. משנחשפה הרשת בתחילת שנות ה-50 הוא קיבל ממשרד הביטחון משרה של יערן, ועבר לגור כאן עם משפחתו. בשנת 1955 הגיע לבית באישון לילה עלי חרבוש, שנולד באחד מכפרי הגליל אך פעל בשירות הסורים, ורצח אותו לעיני אישתו ובנו הפעוט. אותו מרצח, אגב, נהרג זמן לא רב אחר כך בקרבת חרבת חממה על המירון ממארב של צה"ל.

מבית היערן חזרו על עקבותיכם במורד דרך הג'יפים, ופנו ימינה בשביל לעבר עץ אגוז המלך הבודד שמדרומכם. העץ מציין את תחילת חורבות הכפר ג'רמק. צעדו במורד כשאתם נהנים מהמראה עוצר הנשימה דרומה לעבר בית ג'ן, ואז פנו שמאלה בשביל המסומן כחול אל תוך השטח. עד מהרה תגלו שני מקורות מים. האחד מאגורת בק שהיא מערה מלאה מים. המערה נחצבה כמאגורה לאיחסון תבואות, אך התמלאה במים ומהווה מקום נפלא לשכשוך בקיץ החם. מעט בהמשך תגיעו לבאר רום, שהיא מקור המים העיקרי במקום. לרוב פתח הבאר מכוסה בלוח מתכת גדול. בקרבתה תראו גם אבן ריחיים נאה, ומסביב שרידים מהיישוב שננטש, כולל גורן גדולה בהמשך השביל.

המשיכו עם השביל הכחול בכיוון כללי צפון-מזרח עד שתתחברו לשביל ירוק (שהוא גם שביל ישראל). מעט בהמשך תראו אזור מוגבה ובו עץ אלון בודד. שבו בצל האלון ותראו לפניכם בריכת חורף גדולה שפיתחה רשות שמורות הטבע. ברוב עונות השנה יש מים בבריכה, ובחורף היא נראית כאגם של ממש. בריכות חורף הן בית גידול חשוב שהולך ונעלם מנופי ארצנו, וחשובות מאוד בשימור מינים יחודיים של דו חיים, חרקים וחסרי חוליות. זהו מקום מעולה לסנדוויץ' עם נוף, לקראת החזרה בשביל הג'יפים הכחול לחניון הפסגה.

אם הגעתם לכאן בזמן פריחת החלמוניות (בסתיו, בתקופת הגשמים הראשונים) אל תחמיצו אותן, וצעדו מעט בשביל הפסגה לאזור הפריחה. אפשר כמובן להשלים את השביל המעגלי (כ-3.5 ק"מ קלים) על נופיו עוצרי הנשימה.

למה לא תראו אותי בבלפור, ואיך זה קשור לצורך הדחוף בפרויקטים לאומיים רחבי היקף עם גוון אידיאולוגי ברור

לפחות שלוש פעמים בשבוע שואל אותי מי ממכריי למה אני לא יוצא להפגין. בימים בהם כל מפגש הוא עבריינות לשמה ואנרכיזם טהור, זה די הרבה. אני תמיד ממלמל משהו, לא בטוח שחזרתי על אותה תשובה פעמיים.
ובאמת למה? מבחינת הפרופיל, אין מתאים ממני לצאת להפגנות: שמאלני למדיי, חילוני גאה, פריבילג אשכנזי (אבל עם רבע מצרי שרק מגדיל את הורסטיליות ביכולת הטיעון), חושב שביבי ראש ממשלה גרוע עם ממשלה גרועה אפילו יותר, חובב התקהלויות, ואפילו יש לי כמה אזורים אנרכיסטיים באישיות. אז באמת למה?
התשובה הכי כנה היא שלא נוח לי. מודה, זה גם חוסר הנוחות הכרוך בלהפסיק את שבת המנוחה בעודה באיבה, ולנהוג את כל הדרך לבלפור. אבל היי, עכשיו סידרו לי קל"ב. כיכר שש באמת לא רחוקה, אז למה בכל זאת?
כי זה לא רק חוסר הנוחות הפרקטי. אני מרגיש לא בנוח בהפגנות באופן כללי. מספיק איזה שלט בוטה, תחפושת סרת טעם או קריאות שקשה לי להזדהות איתן – וכבר אני מרגיש לא שייך, לא רוצה להיות חלק מזה.
וגם עצם השאלה והאווירה בכלל גורמת לי אי נוחות. כאילו ההשתתפות בהפגנות היא תו תקן, ההתייצבות היא חובה ואם אני נשאר בבית אני חוטא בצורה נוראה ל"מחנה" שלי. זה קצת תמונת ראי לדמוניזציה שעשה ביבי – בהצלחה פנומנלית – לשמאל. שמאלני? אתה עוכר ישראל. לא יוצא להפגין? תומך שלטון מסואב שכמוך.
אני יודע, הפגנות אפקטיביות הן תמיד נגד. וכשיש עשרות אלפי מפגינים ברור שיהיו מסרים שונים, ואין אפילו אחד בקהל שיכול להזדהות עם כולם. אני יודע גם כמה ההפגנות הנוכחיות חשובות. אני מאמין שהן כן עושות עבודה, משנות תודעה, חושפות את השלטון בערוותו ויכולות לייצר סחף נגד ראש הממשלה המכהן וחבריו למפלגה ולממשלה. ובכל זאת, התרומה שלי למאמץ מסתכמת בעידודו של דור ההמשך, תמיכה מרחוק וכמה מילים במקלדת.

—

ויש עוד משהו, שמטריד אותי כבר שנים. נקרא לו באופן כללי פעילות שטח מעשית. הכוונה איננה לאסיפות הסברה, דוכני שכנוע, פוסטים בפייסבוק, מאמרים ב"הארץ" וטורי דעה עתירי אינפוגרפיקה ביומן שישי. הכוונה היא לפרויקטים משמעותיים, גדולים, משני מציאות ומשפיעים על קהלים גדולים. מיזמים שיש עליהם קונצנזוס רחב ויש בהם גוונים אידיאולוגיים ברורים.
לצד השמאלני-ליברלי-הומני-חילוני של הציבוריות הישראלית אין מספיק מפעלים חובקי מדינה כאלו. לצד הימני-שמרני-בדלני-דתי היו ויש כמה וכמה פרויקטים כאלו, שבשנות השבעים הביאו לעלייתו לשלטון, ומאז ועד היום משמרים את כוחו ומאדירים את אחיזתו האידיאולוגית בציבור. בראשם כמובן מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. אחריו מערכת הישיבות – הן של הציונות הדתית והן של החרדים. לא פחות משפיעות הן המכינות הקדם צבאיות, לכאורה יוזמה א-פוליטית, אך בפועל נשלטו זמן רב על ידי המתנחלים ותומכי האידיאולוגיה שלהם. צריך רק לראות מהו שיעורם של חובשי הכיפה בקרב מפקדי צה"ל, כדי להבין את העבודה האדירה (והמצוינת מבחינתם) שעשו אותן מכינות.
הספר "סרוגים בקנה – סיפור השתלבות הציונות הדתית בצה"ל" (ידיעות ספרים) שכתב יניב מגל ויצא לאור ב-2016, סוקר את יחסי הדתיים והצבא למן הקמת המדינה. על פי הספר, באותה שנה היו 35 אחוז מבוגרי בה"ד 1 דתיים – פי שלושה משיעורם באוכלוסייה. ההישג הזה נזקף בעיקר לזכותן של המכינות הקדם צבאיות, ובראשן מכינת "בני דוד" בעלי. הפיקוד בצה"ל, כידוע, הוא נקודת זינוק מצוינת לעמדות השפעה בחברה הישראלית, כולל כמובן בפוליטיקה.
אם גורמים בצד השמאלני ליברלי רוצים שהשקפת העולם שלהם תהיה נחלת רבים, הם חייבים לייצר מפעלים רחבי היקף כאלה. מפעלים שמחוללים דברים, משנים חיים של עשרות אלפי אנשים, יוצרים מציאות חדשה, וכחלק מהתהליך פותחים דלת לאידיאולוגיה אחרת. מפעלים ציוניים מעשיים, שפונים לרבבות ואולי ליותר, ומהותם עשייה, ולא הסברה.
אחדד. בישראל עשרות ארגונים ומוסדות שהאידיאולוגיה שלהם שמאלנית. רובם חשובים ואפילו משפיעים במידה זו או אחרת. יש גבול, שוברים שתיקה, התנועה לאיכות השלטון, מרכז פרס לשלום, מרכז רבין, האגודה לזכויות האזרח, המכון הישראלי לדמוקרטיה ואחרים הם דוגמאות בולטות לארגונים שכאלה. ליבת העשייה של כולם היא רעיונית. מחקרים, הסברה, עתירות משפטיות, ייצוג חלשים וכדומה. אין ארגון שמאל שלקח על עצמו פרויקט משמעותי שיכול אפילו להתקרב למה שעשו המכינות, שלא לדבר על מה שעשה מפעל ההתיישבות.
הגיע הזמן לעשייה של ממש. עשייה שמשפיעה על חייהם של אנשים רבים, פותחת בפניהם דלתות ותוך כדי כך גם משנה תודעה, לפחות אצל חלקם. השדה הראשון שעולה על הדעת הוא שדה ההשכלה. לאראל מרגלית פרויקט שנראה ככיוון כלשהו – פרויקט צמצום פערים בקרב אוכלוסיות חלשות במסגרת מיזם "בקהילה" שהוא מפעיל. אני לא יודע כמה צבע אידיאולוגי יש במיזם (המוערך מאוד) הזה אם בכלל. אבל גם בלי כוונת מכוון – השכלה מרחיבת אופקים תפתח דלתות לאידיאולוגיות ליברליות והומניסטיות.
ועם כל הכבוד לפרויקט של מרגלית, צריך עוד פרויקטים כאלה. למשל, פרויקט משלים (פרויקט בקהילה עוסק בתלמידי בית הספר היסודי) שמבטיח אקדמיה לכל צעיר ומהותו הכנה לימודית לתלמידי תיכון, במיוחד בפריפריה, והשגת מלגות לאלו שידם אינה משגת; למשל פרויקטים המכשירים מיזמים עסקיים ויזמות היי-טק בפריפריה (גם באלו יש פעילות של מרגלית); ושדות נוספים יכולים להיות קיימות ואיכות סביבה, חדשנות, יזמות חברתית, תרבות, וגם את שדה ההכנה לצה"ל אסור להשאיר בבלעדיות אידיאולוגית ימנית.
על המיזמים האלו לפעול במסות גדולות במקומות הנכונים, להעניק ערך אמיתי למשתתפים בהם, ורק תוך כדי עשייה להנחיל ערכים ותפיסות עולם שכיום חסרים בקרב אוכלוסיות רחבות (וגם אם האמירה הזו נראית למישהו לא תקינה פוליטית, לצערי זה המצב). זו השקעה לטווח ארוך. מהותה, אגב, איננה דווקא השינוי האידיאולוגי – אלא יותר התרומה האמיתית למדינה ולאזרחיה במקומות בהם המדינה נכשלת או לא עושה מספיק. כמובן שלא כל כל מי שישתתף בפרויקט כזה יהפוך את עורו. אבל השפעה תהיה, לפחות מבחינת הפתיחות לשמיעת רעיונות חדשים – וזה המון.
אם גופים אידיאולוגיים שמאלניים ייזמו כמה עשרות פרויקטים כאלו, יהיו מתוכם כמה בודדים שיצליחו להשפיע במספרים משמעותיים. זה עשוי להחזיר את האיזון בין תפיסות העולם בחברה הישראלית, להחזיר לשמאל את הלגיטימציה שאבדה לו, וברבות הימים אולי גם לייצר רוב אמיתי לבעלי תפיסות עולם ליברליות.
בימין לא מפסיקים לעבוד. המיזמים שלהם ממשיכים במלוא הקיטור, ומן הסתם נולדים גם חדשים. אם השמאל לא ייצר פרויקטים של פעילות שטח מעשית, פרויקטים רחבי היקף ומשני מציאות באמת, הכיוון האידיאולוגי של ישראל ברור לגמרי: יותר דת, יותר בדלנות, יותר שנאת הזר והאחר, פחות הומניות, ליברליות והשכלה. בלי פרויקטים שמאלניים מעשיים ומשמעותיים שכאלו, החברה הישראלית תמשיך להיסחף לכיוון הימני שמרני דתי, ולא משנה כמה הפגנות, מאמרי דעה ומכוני דמוקרטיה ייצר השמאל.

אמצע אוקטובר, תחילתו של חודש חשוון, שיאו של הסתיו. החצבים והחבצלות מסיימים פריחתם, החלמוניות החלו בפריחה, הציפורים נודדות לארצות החום, החורף מתדפק על דלתנו. אחרי החגים שמח!

בשבוע שעבר התחלנו לקרוא בתורה מבראשית והשבוע פרשת נח. סיפורי בריאת העולם ותחילת האנושות. האדם נברא ביום השישי, ונראה כי הוא וצאצאיו אינם מפספסים שום בור, נופלים לכל מלכודת בתחילת דרכם ומשלמים על כך בסבל רב וביוקר. ניתן להבין את הפרשות הראשונות ואת חמשת חומשי התורה כולם באופן שונה. אדם וחוה, שנבראו בצלם אלוהים, הם יצורים מיוחדים במינם מובלים על ידי סקרנות ומקדשים את החופש ואת חופש הבחירה. לכן הם עוזבים את גן עדן ובוחרים את עץ הדעת ולא את עץ החיים. לכן הם בונים מגדל שראשו נוגע בשמיים, ומאותן סיבות ממש, בפרשת לך לך, אותה נקרא בעוד שבועיים, עוזב אברם את ארצו-מולדתו ואת בית אביו, יוצא לחופשי ומחפש עולמות חדשים.

חמשת חומשי התורה מכוונים אותנו כיצד להשתמש בסקרנות בתבונה וכיצד לנהוג נכון בחופש ובחופש הבחירה, ולא להשתכר מהם. בדרך אנו לומדים שהסקרנות והשאיפה לחופש גובים מאתנו מחירים לא פשוטים, גורמים לנו לא פעם לעזוב את המוכר, הנוח והמשתלם, ללכת אל הלא נודע, לחקור, להעז, לחלום, להיכשל ולברוא מחדש. להבנתי, התורה מכוונת אותנו לשאוף לחופש, אפילו לקדש אותו, להיות סקרנים, לשאול, להטיל ספק, לא לקבל כמובן מאליו, להתמודד עם מה שאיננו יודעים. ובמילים אחרות: להכיר בארעיות עולמנו ובזמניותו של כל הידוע לנו. ומפני שעולמנו ארעי וידיעתנו אותו ארעית, הוא תמיד יהיה עולם מסתורי, מרתק ומעניין, עולם של תיקון הדעת ואפשרות בריאה מחדש.

גם לוח השנה היהודי מכוון אותנו. אחרי שחגגנו יום הולדת לבריאתו של העולם בראש השנה, אחרי שערכנו חשבון נפש וביקשנו סליחה ומחילה בעשרת ימי תשובה וביום כיפור, אחרי ששמחנו בחג הסוכות והוספנו שמחה בשמחת תורה, לפנינו אחד עשר חודשים לעשייה, לתיקון, למחקר, ללימוד, לשאלה ואפילו לבריאה מחדש. ספר הספרים, ההיסטוריה האנושית, ההיסטוריה של עמנו, כל אלו מלמדים אותנו שהמשמעות האמיתית אינה בעולם החומרי. התקופה האחרונה, "מציאות הקורונה" כפי שאני מכנה אותה, מציבה לפנינו אתגרים רבים ומשמעותיים. השילוב של "מציאות הקורונה" עם המציאות החברתית פוליטית במדינה, עלולה להביא אותנו לאבדון, ולחילופין לפתוח בפנינו צוהר של תיקון ותקווה.

אסיים בברכת מועדים לשיגרה, בתפילה לבריאות, אושר והצלחה, ובשירו של אריק איינשטיין אני ואתה, בתקווה ואמונה לשנות את העולם.

קריאה נעימה!

אני ואתה / אריק איינשטיין

אני ואתה נשנה את העולם,
אני ואתה אז יבואו כבר כולם,

אמרו את זה קודם לפני, 
לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם. 

אני ואתה ננסה מהתחלה,

יהיה לנו רע, אין דבר זה לא נורא,
אמרו את זה קודם לפני,
זה לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.

אני ואתה נשנה את העולם,
אני ואתה אז יבואו כבר כולם,
אמרו את זה קודם לפני,
לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.

בשבועות אלה של תחילת הסתיו מגיעה פריחת החצבים על פסגת יודפת העתיקה לשיאה. אין זו סתם פריחה של כמה חצבים נאים בשדה, אלא פריחה של מאות אלפי חצבים(!). ואם כבר הגענו, נתחקה גם אחר סיפורם של המורדים, שחלקם הקדימו את סיפור מצדה. טיול לתל יודפת

סיפורה של יודפת העתיקה בעת המרד הגדול ברומאים הוא סיפור מרתק של גבורה והקרבה. אבל לפני שנספרו בקצרה, הרשו לי לתקן טעות נפוצה. המקום שרובנו מכירים כ"תל יודפת" איננו תל, משום שאיננו אתר עם שכבות של חורבן ובנייה. זהו מקום ישוב חד תקופתי, שמתחיל בימי החשמונאים (מאה ראשונה לפני הספירה) ומסתיים לא הרבה אחרי המרד הגדול. לכן אימרו מהיום "יודפת העתיקה" ולא תל יודפת.
כשנה חלפה מאז פרץ המרד הגדול של היהודים באייר שנת 66 לספירה, ועד שהגיעו הרומאים אל העיר יודפת. במהלך שנה זו הספיקו המורדים בראשות מפקד המרד בגליל, יוסף בן מתתיהו, לבצר את העיר בעיקר בחלקה הצפוני הפגיע יותר. ניתן לדמיין את ביטחונם העצמי הגואה והמורל הגבוה של תושבי העיר, שמרדו באימפריה הגדולה ובמשך שנה שלמה דבר לא קרה. אלא שבוקר קיצי אחד, בחודש אייר 67, התייצבו כשישים אלף חיילים רומאים משלושה ליגיונות, בפיקוד המצביא אספסיאנוס, והחלו לצור על העיר. המורדים הצליחו להגן על עצמם ואף להסב אבידות כבדות לצרים במשך 47 ימים ארוכים. אלא שלבסוף נפרצה החומה והחל טבח באוכלוסיית העיר. חלקם הקדימו את מצדה, והעדיפו התאבדות על שבי.
מפקד העיר, יוסף בן מתתיהו, החליט להיכנע, והיה להיסטוריון של אספסיאנוס. לימים הפך המצביא לקיסר רומי ויוסף בן מתתיהו הפך ליוספוס פלאביוס, שהשאיר בידינו ספרים עבי כרס שהפכו להיות המסמך ההיסטורי החשוב ביותר להכרת התקופה.
ביודפת העתיקה ניתן לראות את שרידי החומה, בורות מים רבים, מקוואות, שרידי מבנים ועוד. האתר הוסדר והונגש בחלקו בשנים האחרונות, כולל שילוט מצוין ועבודות הדמיה ממתכת, יצירת שוקי זרח, הנפח הנהדר ממושב יעד. יש שם שלושה שבילים באורכים ורמות קושי שונות (מחצי שעה ועד שעה וחצי), כך שהאתר מתאים לביקור של כל אחד.
אבל הגענו הנה בגלל החצבים, לא?
אז בתקופה זו של השנה מתמלא ההר הקרח של יודפת באינספור חצבים, שפורחים במפגן כוח מרשים החל מאמצע אוגוסט ועד אוקטובר. כמה חצבים אתם שואלים? כ-220 אלף! זהו המספר על פי מאמר של אבי שמידע ומוטי אביעם (שהיה תושב הכפר והארכיאולוג העיקרי שחפר את האתר). אם תגיעו לשם במהלך החגים, המפגן יהיה בשיאו.
החצב המצוי הוא צמח נפוץ ומוכר בארצנו וידוע כמבשר הסתיו. אך למרות שכיחותו יש להתייחס אליו בכבוד רב, כי הוא "צמח חכם" במיוחד, שהתאים את עצמו בצורה מקורית ביותר לתנאי ארצנו. החצב הוא בעל הבצל הגדול ביותר מבין הגיאופיפיטים הגדלים בישראל. הבצל מכיל שפע מזון המאפשר לחצב להוציא עלים ירוקים ובשרניים הדומים לחרב רחבה בתחילת החורף. בכך מקדים החצב את רוב הצמחים האחרים, ומנצל את חודשי החורף הראשונים לאגור עוד מזון בבצל. לקראת סוף החורף עליו מתיבשים ונאכלים על ידי בעלי חיים, והצמח נעלם מעיננו לכמה חודשים. רק לקראת סוף הקיץ, באוגוסט, כאשר השדה כולו יבש וצהוב, בוקעים לפתע עמודי התפרחת של החצבים בקצב מדהים, עד שהם מגיעים לגובהם הסופי, שיכול להגיע עד לשני מטר לערך.
על גבי העמודים בין 100 ל-250 פרחים קטנים ולבנים, שפורחים בדירוג מלמטה כלפי מעלה, בכל יום מספר פרחים. הפרחים נפתחים באמצע הלילה, ועד הבוקר הם מתמלאים בצוף ריחני המושך אליו המון סוגי חרקים שמאביקים אותו. לעת ערב הפרחים שפרחו מתיבשים ומסיימים את תפקידם. הרעיון לפרוח בשיא הקיץ ובסתיו, כשאין אף פרח אחר שיהווה תחרות על החרקים המאביקים, הוא "סטארטאפ צימחי" מרשים ביותר.
אם העלים כה בשרניים והבצל כה גדול ומלא חומרי מזון, איך זה שהחצב לא נאכל לתיאבון על ידי כל המכרסמים וחיות הבר? התשובה היא שהחצב רעיל ומסוכן לבעלי חיים, ולכן הם נמנעים מאכילתו.
אז עכשיו, אחרי שנתנו מספיק כבוד לחצב המצוי, נותר רק ליהנות מפריחתו ומהכמות הבלתי נתפסת של נציגיו כאן, בעודנו נהנים מהנוף שנשקף מהגבעה המרשימה של יודפת העתיקה.

איך מגיעים?

נוסעים למושב יודפת על הכביש להררית (7955) ופונים אל היישוב. מיד אחרי השער פונים שמאלה ומתפתלים עד לחניה שלרגלי הגן הלאומי יודפת העתיקה.

מה עוד באזור?

• פארק הקופים ביודפת. מומלץ מאוד לילדים.
• "בואכה יודפת" – מרכז חנויות ותיירות חדש עם בית קפה, חנויות יפות, מרכז מידע ונוף נהדר. בנוי בטוב טעם ומומלץ מאוד לביקור.
• חוות חלב עם הרוח – חווה אורגנית לגידול עיזים וייצור גבינות. ניתן גם לאכול שם בהזמנה מראש, וחנות הגבינות שלהם ממוקמת בבואכה יודפת.