הקיץ ממש מתדפק על דלתנו, ובמהלך החודש, ב-21 ביוני, יחל באופן רשמי. הימים ארוכים והלילות קצרים, החמסינים המאפיינים את עונת המעבר מאחורינו וימי הקיץ החמים לפנינו. נגיף הקורונה עדיין משבש את חיינו ומפריע אפילו ל"שגרת הקורונה" אליה אנו מנסים להתרגל.
בסוף השבוע יקראו בתורה את פרשת שלח. הפרשה מספרת את סיפור המרגלים הנשלחים לתור את הארץ: "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען. ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם היושב עליה החזק הוא ברפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה היא אם רעה" (במדבר י"ג, י"ז-י"ט). המשך הסיפור ידוע. המרגלים תרים בארץ ארבעים יום וחוזרים ומספרים למשה ולעם את התרשמותם. מלבד כלב בן יפנה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים, שאר נציגי השבטים מתרשמים לרעה מהארץ ומגיעים למסקנה שאין שום סיכוי להתנחל בה: "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמור, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים, בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר י"ג, ל"א-ל"ג).
העם נבהל מהתיאורים של המרגלים וכל הניסיונות של יהושע וכלב לאזן את התמונה עולים בתוהו, העם מתכוון לרגום אותם באבנים, וקולות נשמעים בעם שיש לחזור למצרים. בנקודה זו עומדת מנהיגותו של משה למבחן, ובעזרת האל הוא מצליח להוביל את בני ישראל למקום הנכון, להחדיר אמונה בעצמם ולהתגבר על הפחד שדוחף אותם למסקנות לא נכונות ומקומות לא ראויים.
משה חסר לנו מאד היום. גם אנו עומדים בפני החלטות הרות גורל ונראה שחסר לנו כעם האומץ וחסרה לנו ההנהגה שתוביל אותנו לכיוונים הנכונים.
השבוע נפתח גם חג הספר העברי. בהקשר זה אני מפנה זרקור לספר מופלא, המתקשר גם לדברי בהקשר של פרשת שלח – אלטנוילנד, הספר שנתן את השם לעיר ללא הפסקה, תל אביב. הספר הוא רומן אוטופי שכתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, סיפור פילוסופי עם מוסר השכל. בעמוד הפותח של הספר מופיעה האמרה הידועה "אם תרצו אין זו אגדה", ובאחרית הדבר נכתב: "החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום". אני מאד ממליץ לקרוא בספר, יש בו עוד רעיונות רבים והוא מרתק לקריאה.

אסיים בשירה של שמרית אור "אולי עוד קיץ" ובתפילה לקיץ נעים, ימים טובים ובריאות.
קריאה נעימה!

אולי עוד קיץ / שמרית אור

היום עולה והיום בא,
זמן קצר, המלאכה רבה,
בקושי אפשר לנשום,
בקושי אפשר לחלום.

כרכבות חולפות ביעף
מתראים אנו בחטף
עוצרים ושותים קפה,
זוכרים שהיום יפה.

ודאי ישנו מקום בו
הכל קורה לאט,
הזמן עומד מלכת
אולי זה פה על יד.

אולי עוד קיץ
אנחנו ניפגש
כולנו נתרגש –
זה נפלא.
אולי עוד קיץ
נמחה את הדמעה
ואם תגיע השעה
ונבקש –
אולי עוד קיץ ניפגש.

היום עולה והחום בא,
רוח קם לו מן המדבר.
בקושי אפשר לנשום,
בקושי אפשר לחלום.

כמסלולי הכוכבים,
לפעמים אנו מצטלבים
נותנים רגע יד ביד,
יכול להיות נחמד.

רק שרוחות המערב
יביאו סוף לשרב
ולליבנו – הקלה
ותקווה גדולה.

אולי עוד קיץ…

לנחלי הגליל המערבי המפורסמים בצת, כזיב, געתון ובית-העמק, יש אח קטן ונחבא אל הכלים. מסתבר שמים שקטים מסתירים לעתים נופים מרהיבים וסיפורים מרתקים

נחל שעל מתחיל במעיליא, משתפל מערבה לאורך כ-15 ק"מ, עובר בין סער לגשר הזיו ונשפך לים דרומית לאכזיב. בנחל הוכרזה שמורת טבע שייחודה בעצי "חברת הר מירון" שעיקרה אלון תולע וקטלב מצוי. מיני צמחים נדירים אחרים מצויים בה כמו מישויה פעמונית, צלען הגליל ופעמונית צידונית, ואף מכרסם גדול בשם נמנמן העצים.

הנחל, שמעטים מטיילים בו, הוא מסדרון אקולוגי חשוב לבעלי חיים רבים, כולל היחמור הפרסי.

המעיין והמערה

במדרון הצפוני מתחבא מעיין קטן וקסום תחת חופה ירוקה של עצי דולב, תאנה, עוזרר, שיחי פטל, שרכים, שערות שולמית ועוד. זהו עין שעל, או בשמו הערבי עין א-דם, אולי על שם העלוקות שלפנים חיו בו. כיום חיים בו סלמנדרות וקרפדות המנעימות בשירתן את השהות במקום.

המעיין עצמו נובע מתוך מערה נמוכה וחשוכה, בה ניתן לראות גם מעט נטיפים. המים הצלולים נקווים על הרצפה לעומק של סנטימטרים בודדים, ומשם זורמים בזרזיף עדין לבריכה קטנה. זהו מקור המים האיתן היחיד בנחל והוא משמש את חיות הבר את העדרים. בעבר היה המעיין מקור המים העיקרי של כפר צלבני שישב על השלוחה מעל המעיין ובו חבויים שני סודות נוספים.

החורבה והקשר ההונגרי

חורבת בילטון, שהיא חלק משמורת נחל שעל, הינה חווה חקלאית מהתקופה הצלבנית (מאות 12-13 לספירה). החווה הייתה חלק ממערך הכפרים סביב מצודת המלך (שאטו-דה-רואה) שבמעיליא. הרבה ממצאים המעידים על קיומו של כפר נמצאים סביב המבנה ומכלאת הצאן שבמעלה השלוחה. בורות מים, אבני ריחיים, אבנים מסותתות וטרסות חקלאיות מעידות על החיים במקום. אך הסוד קשור בשמו של המקום ו"בקשר ההונגרי" למעיליא.

בערבית שם המקום ח'רבת בלטון, מה שמזכיר מאוד את שמו של האגם הידוע בהונגריה. בנוסף לכך, חמולת ליוס שחיה כיום במעיליא טוענת שמקורם הונגרי ושמם המקורי היה לאיוש… על פי מסורות מקומיות הקשרים הללו אינם מקריים כלל ועיקר, ועל פי טענתם אכן חיו צלבנים הונגרים בחורבת בלטון!  זאת ועוד: בסוף שנת 2018 הגיעה מהונגריה משלחת גדולה של אנשי דת, מנהיגים וסטודנטים. הם התארחו במעיליא וחנכו אנדרטה מרשימה לכבודו של המלך ההונגרי אנדראש בשני, שהשתתף במסע הצלב החמישי, על קיר המצודה אל מול הכנסיה. בקיצור, מוזמנים לדבר במקום במבטא הונגרי. איגן.

הקרב והכשלים

"הסוד" השני הקשור לחורבה מאוחר הרבה יותר, וקשור לקרב ממלחמת העצמאות שחמק מתחת לרדאר של ההסטוריה. קרב בילטון נערך בין ה-8 ל-12 באוקטובר 1948, ובו לחמו כוחות צבא ההצלה שמרכזם היה בתרשיחא עם חיילי צה"ל מחטיבה 7. חטיבה זו הוקמה בחטף בעיצומה של המלחמה במאי 48 ותוך שבוע הוטלו חייליה לקרבות קשים ללא אימונים והכנה מספקת. בקרב בילטון לחמו חיילי גדוד 71 לכיבוש משלטי 817 (חורבת בילטון) ואחרים בסביבה, אך כשלים מבצעיים ולוגיסטיים רבים הביאו לכך שהמשלטים עברו מיד ליד. שישה מחיילי החטיבה נהרגו כאן והם קבורים בבית הקברות הצבאי בנהריה. את סיפור הקרב חשפו עמירם אידלמן וניר קינן במאמר משנת 2018.

איך מטיילים

יש כמה אפשרויות ברמות קושי שונות, אך אני ממליץ כאן על הדרך הקלה והקצרה ביותר שמתאימה במיוחד לזוג או קבוצה קטנטנה שרוצה קצת שקט גלילי במקום קסום וסודי שכמעט בטוח שלא תמצאו שם איש מלבדכם.

סעו למצפה הילה והמשיכו כ-400 מ' לעבר דרך הנוף. בעיקול הדרך יוצאת דרך עפר במסומנת שחור מערבה. הדרך עברה חידוש והיא טובה לכל סוגי הרכב. המשיכו עם דרך הכורכר כ-1.6 ק"מ עד לסופה, ליד מחצבה קטנה. החנו שם את הרכב (שלא יחסום את הדרך) והמשיכו מכאן ברגל בדרך ג'יפים משובשת למדי. הדרך יורדת לאורך כ-700 מ' כאשר לאורכה תראו שרידים רבים מהכפר הצלבני ופינות חמד רבות. לאורך כל דרך ההגעה – נופים נפלאים מערבה לעבר חוף הגליל המערבי והים.

כ-100 מ' לאחר המבנה ומכלאת הצאן תראו משמאל לדרך שלט של רשות הטבע והגנים המכריז על שמורת טבע נחל שעל. מכאן יורד השביל השחור (בתלילות יחסית) לאורך 200 מ' עד למעיין. זו איננה דרך קלה, אך היא קצרה ותביא אתכם למקום מושלם לקפה ושקט גלילי.

כשתסיימו חיזרו על עקבותיכם. אפשרויות נוספות לטיול בנחל, כולל מפה, תוכלו למצוא באתר שלי.

 

הסגרת סודות האבטיח שלי עלולה לגרום למשבר עולמי

יש לי שיטה סודית לבחירת אבטיחים. בזכות השיטה אני תמיד מביא מהסופר או מהשוק אבטיח אדום, מתוק ובמירקם מדויק של אבטיח. כזה שמתפוצץ בפה, חס וחלילה לא קמח, ואם מבצעים אכילת אבטיח כהלכתה, כלומר נוגסים מפלח, ניתז שפריץ קטן על הסנטר.
רבים מידידיי, קרוביי ומכריי הפצירו בי חזור והפצר לחשוף את הסוד. אמנם, גם למקרר שלהם מגיע מידי פעם אבטיח ראוי, אך לעתים מזומנות הם מגלים מאוחר מידי אבטיח בצבע ורדרד חיוור שטעמו חמצמץ, או מין מחית בורדו קמחית ויבשושית, שאחת דינה, להיזרק לפח האשפה.
והרי לכם דילמה: האם לחשוף בפני חבריי את השיטה הסודית? הפיתוי גדול. זה בוודאי יזכה אותי בנקודות זכות והם ימצאו דרך להשיב לי כגמולי; כשאגיע אליהם בחודשי הקיץ סביר שגם אצלם לא יהיו פלופים בטעם פירה, ובאופן כללי אני טיפוס שאוהב לחלוק ידע, עד שלפעמים צריך לעצור אותי בכוח. וביננו, תמיד טוב להיתפס כמומחה לדבר מה, בטח כשמדובר במלך הפירות הגדלים בישראל.
למרבה המזל אני גם טיפוס אחראי ומרחיק ראות. ועל כן אני שומר את הסוד לעצמי, כי כשבוחנים את ההשלכות של חשיפתו, מגיעים למסקנה שהנזק עלול להיות רב עד כדי אנרכיה עולמית.
הדבר הראשון שיקרה משפיע עליי באופן אישי. אם אחשוף את השיטה אאבד את הייחודיות שלי. לכל חבריי ומכריי יהיו אבטיחים מעולים, האבטיח שאוכלים אצלי לא ייתפס יותר כחוויה מיוחדת והאטרקטיביות שלי, שגם ככה היא לא משהו (ע"ע "אוהב לחלוק ידע"), עלולה להיפגע.
אבל אינטרס צר שכזה לא ימנע ממני להביא שיפור כה משמעותי באיכות חייהם של ידידיי, גם במחיר אובדן מסוים של ייחודיות. העניין הוא התהליך העולמי שעלול להתגלגל כתוצאה משיתוף הידע. מספיק שאגלה את הסוד לקומץ ממכריי, ברור לגמרי שתוך זמן קצר תהיה השיטה נחלת הכלל. ומכיוון שאינני ממשכימי הקום, אני עלול להגיע לסופר ולגלות שהמקדימים כבר קנו את כל האבטיחים הטובים, ודווקא אני נשארתי עם הבררה.
וזה עוד כלום. משווקי האבטיחים למיניהם יגלו פתאום שנגמרו הפראיירים, ולשם שינוי גם לא התחלפו. והם, שמאז ומתמיד מכרו את אבטיחי הבוסר מחד ואת המרקיבים מאידך, ימצאו עצמם לפתע תקועים עם כל הסחורה הלא ראויה. מכאן יעמדו לפניהם שתי ברירות: או לייקר את האבטיחים, או לעבור לגידול אחר, מלון נניח, שסודו טרם נחשף. ומכיוון שחלקם אכן יעבור לגידול אחר, האבטיחים יתייקרו עוד יותר, שכן עכשיו גם ההיצע יירד פלאים.
ואני? לא רק שאיבדתי את יתרוני היחסי, עכשיו כלל לא ברור שאמצא אבטיח ראוי, ועד שכבר אמצא יהיה עליי לשלם עליו הרבה יותר.
אבל באמת שאני זה לא העניין. כל מה שקרה עד עכשיו זו רק ההתחלה של כדור שלג. כי הרי ברור שבקרב מגדלי האבטיחים שעברו למלונים יהיו כאלו שדרכם לא תיצלח. מצער, אבל זה המצב, לא כל הסבה מקצועית תמיד מצליחה.
גם בקרב אלו שהחליטו להישאר באבטיחים יהיו את אלו שיישארו מאחור. זוכרים, עכשיו כדי למכור אבטיח צריך לגדל אבטיחים טובים, ולא כולם באמת מסוגלים לעמוד באתגר. אלו גם אלו ימצאו עצמם מחוסרי פרנסה, יפעילו לחצים ולובינג, והממשלה תצטרך למצוא תקציבים כדי למצוא להם פרנסה, או לפחות עוד קורס להסבה מקצועית עם מימון ביניים.
כתוצאה מההידלדלות הנוספת במספר המגדלים, מחיר האבטיח ימשיך להאמיר וינסוק לגבהים מי ישורנו. וכך, מפרי עממי נגיש, יהפוך האבטיח למאכל יוקרתי ולנחלתם של אנשי המאיון העליון בלבד.
הממשלה תישאר אדישה כמובן. בני המעמד הבינוני הרי רגילים לספוג גזירות ולהבליג. שכבות הביניים מסתגלות בימים אלו ממש לממשלה בת 34 שרים, ההפגנות הן נסבלות בהחלט וקל לקטלג אותן כפוליטיות. גם סוגיות מרכזיות וקריטיות אחרות הביאו למחאה רפה שנדמה באותה מהירות בה התעוררה. מי מדבר היום על הדאגה לפנסיות, רמתה של מערכת החינוך, כשירותה של מערכת הבריאות, מצב הפקקים, הזנחת הכבישים, ייבוש ההשכלה הגבוהה ויוקר המחיה? מה נותר ממחאת הקוטג'? מי זוכר את מחאת האוהלים ואת "העם דורש צדק חברתי"? אז שישלמו יותר על האבטיחים, מה כבר יקרה?
איש מהשרים, אפוא, לא צופה את עוצמת התגובה, אבל אתם ואני יודעים שהכל נסבל, עד האבטיח. הפיכתו של הפרי הלאומי למוצר שאיננו בר השגה תיצור התקוממות רבתי, שתתחיל ברשתות החברתיות, תימשך בהפגנות קטנות בעלות אופי מקומי, ותלך ותתפתח לממדים מפלצתיים. כשמישהו יגלה שבברלין מוכרים אבטיח ישראלי מיובא במחירים נמוכים יותר מאשר בשוק מחנה יהודה, תהפוך מחאת האבטיח לתנועה עממית חובקת מגזרים וארצות. המון זועם יפרוץ לבתי פרלמנט במספר בירות, ממשלות יפלו, כלכלות יתמוטטו והעולם כולו ייכנס לתקופה של אנרכיה וחוסר ודאות. וכל זה, רק אם ברגע של אובדן אחריות אשחרר את הסוד ואחשוף בפני העולם את סודות האבטיח.
אז אני מגלה אחריות, נמנע מ… בעצם, בבקשה: קליפה ירוקה עם כתם צהוב מובהק, גבעול ירוק יבש למחצה, קצת חריצים על הקליפה זה מעולה, והאובליים יותר טובים מהעגולים. והכי חשוב, כשדופקים עליו – הוא עונה בקול רם וצלול.

* מבוסס על טור שהתפרסם לראשונה ב-2015