ימים שבין אביב לקיץ, הכל מלבלב ופורח, ימי שרב מתחלפים בימים קרירים. אלו הימים בתווך שבין פסח לשבועות. ציינו כבר את יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, ל"ג בעומר ובעוד שבועיים נציין את יום ירושלים.
אלו הם ימי ספירת העומר, ורבי אהרון הלוי מברצלונה, שלו מיוחס חיבור "ספר החינוך", מסביר: חג הפסח מסמל את החירות המדינית של עם ישראל. חירות זו הייתה רק אמצעי למטרה אחרת, עליונה, אליה הגיע העם שבעה שבועות לאחר שיצא ממצרים, בקבלו את התורה במעמד הר סיני: החירות הרוחנית. למטרה זו שאף, ובהתגשמותה בחג השבועות היה משום ציון דרך כביר להתהוות עם ישראל".
כאמור הימים הללו שבין פסח לשבועות מופלאים הם. יש בהם ערבול בין הזמנים, בין ההיסטוריה העתיקה לזו המודרנית, ערבול בין קודש לחול, בין יגון לשמחה ובין גשמי לרוחני.
השבע ציינו גם את ל"ג בעומר. ימי ספירת העומר ול"ג בעומר מתקשרים לעוד תקופה היסטורית מרתקת בחיי עמנו, המרד השני, מרד בר כוכבא. זו אחת הסיבות בגללה נוהגים בימי ספירת העומר מנהגי אבלות, כהתייחדות של צער עם כישלון מרד בר כוכבא, כ-70 שנה לאחר חורבן בית שני, ולזכרם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שסיימו חייהם באופן טראגי בימים שבין פסח לשבועות.
על פי המקור התלמודי, נגזר דינם של תלמידי רבי עקיבא מפני "שלא נהגו כבוד איש ברעהו". כה החשיבה היהדות את כבוד האב והאם ואת כבוד החבר, עד שקבעה כי "דרך ארץ קדמה לתורה". והיות ותלמדי רבי עקיבא הסתפקו רק בתורה ושכחו כנראה את דרך הארץ, נענשו. ובעונש קולקטיבי זה ביקש ה' ללמדנו לקח מוסרי. על פי המסורת היהודית ביום השלושים ושלושה לספירת העומר, ל"ג בעומר, פסקה המגיפה שהפילה חללים בין תלמידי רבי עקיבא. על פי המסורת בדיוק ביום זה, ל"ג בעומר, מספר שנים מאוחר יותר, נפטר אחד מענקי הרוח של עמנו, רבי שמעון בר יוחאי, שהיה מתלמידיו של רבי עקיבא. יום הסתלקותו הוא יום ההתעלות שלו ונקרא בשם "הילולא דרשב"י, יום שמחתו של הצדיק. והרי אמרנו כבר: עצב ושמחה מתערבבים בימים אלו.
לפני קבלת התורה בחג השבועות צריכים מקבליה להכשיר עצמם מבחינת "ניקיון" יחסיהם עם הזולת, שינוי אורח חייהם ומידותיהם. תלמידי רבי עקיבא לא החשיבו נתונים יסודיים אלה ולא היו ראויים לקבל תורה במצבם. מותם, דווקא בימים שבין פסח לשבועות, מלמד אותנו שימים אלה אמורים להיות ימי הכנה נפשית למתן תורה ולתיקון מערכת היחסים עם סביבתנו. "אם אין דרך ארץ – אין תורה", נאמר בפרקי אבות. דברים אלו משמעותיים ונכונים במיוחד היום.
השנה ימי ספירת העומר הם גם ימי הקורונה. בתחילתם הייתה המדינה בשיא התפרצות המגיפה וכעת, כך כולנו מקווים, אנו לקראת סופה, ולקראת מציאת שיגרה שתאפשר לנו חיים במקביל לנגיף שעדיין לא מצאנו את החיסון נגדו או תרופה לתופעות שהוא מביא עמו.
בעוד שבוע נציין את יום ירושלים, ולכבודו אסיים בשירו יוסף שריג "אור וירושלים", ובברכת חג שמח ויציאה מהירה ומלאה לשגרה.
קריאה נעימה.

אור וירושלים / יוסף שריג
השקט שוב צונח כאן משמי הערב
כדאיית דיה מעל התהומות
ושמש אדומה נושקת להט חרב
את הפסגות, המגדלים והחומות.

ראיתי עיר עוטפת אור
והיא עולה בשלל צבעי הקשת
והיא נוגנת בי כנבל העשור
ראיתי עיר עוטפת אור.

הנה זוחל הצל מבין גבעות האורן
קרב בסתר כאוהב אל השכונות.
ומול פניו קריצות, ריבוא עיני האור הן,
לפתע נפקחו עיניו כנפעמות.

ראיתי עיר עוטפת אור…

בדממת אשמורת אחרונה נושמת,
ובקטיפת שחקים רסיס אחרון מחויר,
אך שחר כבר כיפת זהב שלה אודמת
למגעו החם, הרך של אור צעיר.

ראיתי עיר עוטפת אור…

הטיול בנחלי שרך ובצת הוא אחד מטיולי החובה של הגליל המערבי. צל, מים, חורבה יפה ומערה בה חיים עטלפים (לא למאכל), בעל חיים מופלא ומועיל שסובל לאחרונה מיחסי ציבור נוראיים

הסיפור
"העובדה" שסיני פלוני אכל מרק עטלפים בשוק בוואהן והשבית את העולם, רק הוסיפה להילת הפחד והמיסתורין סביב העטלפים. הם מוצצי דם, מסתבכים בשערות, עוורים, מביאים מוות וקשורים לשטן. אלו רק חלק משלל המיתוסים והאמונות השגויות סביב היצורים המופלאים הללו. למעשה זוהי אחת מסדרות היונקים המרתקות והמיוחדות ביותר, שאף מביאות תועלת רבה לאדם.
למעלה מ-1,300 מיני עטלפים חיים בעולם, מספר עצום, ושני רק למכרסמים בממלכת היונקים. ואגב, רק שלושה מהם, החיים באמריקה, הינם "מלקקי דם". בארץ חיים 33 מיני עטלפים (כשליש מכל מיני היונקים בארץ!). אחד מהם הוא עטלף פירות וכל האחרים אוכלי חרקים יעילים. 25 מהם בסכנת הכחדה, אך אוכלוסייתם בשני העשורים האחרונים יציבה בגלל הרבה פעולות שמירת טבע, כולל פתיחת מוצבי צה"ל ישנים לשימושם.
העטלפים אינם "עכברים מעופפים". מבחינה גנטית הם קרובים יותר לסוסים מאשר לעכברים… כל העטלפים רואים היטב גם ביום אך הם מנווטים את מעופם באמצעות מערכת סונר משוכללת שמאפשרת להם להיות פעילים בחושך. הם משמיעים קול בתדר גבוה מגרונם ומאפם (מה שמאפשר להם להתעופף בחושך גם עם חרק בפיהם), וקולטים את ההדהוד. הדבר יוצר במוחם מפה מדויקת של סביבתם, כולל של טרפם שיכול להיות זעיר ביותר. זו הסיבה שבמשך 65 מיליון השנים בהם הם חיים פיתחו העטלפים כל מיני אפרכסות אוזן שונות ומשונות. המבנה המיוחד מסייע לקליטת הסונר, והמחיר הוא פנים מוזרות מאוד לעיניים אנושיות.
לרוב לעטלפים יש ולד אחד. יש מינים בו הוולד צמוד לאם גם במעוף, ויש מינים בהם נשמרים הפעוטות ב"גן ילדים". חלקם חיים למעלה מ-20 שנה ויש להם חיי חברה מפותחים. הם ישנים ונחים במהופך, תלויים מהתקרה תוך שימוש במנגנון לפיתה שאיננו מצריך כוח שרירים, ומשם הם מתחילים את מעופם. חלקם עפים ממש רחוק, ויש עטלפי פירות שיודעים לחזור לפרי בשל ממרחק עשרות קילומטרים. בחודשי החורף הם מקיימים תרדמת חורף, כשהם מורידים למינימום את חומם ופעילות גופם על מנת לשמר שומן ואנרגיה.
ומדוע אני מספר לכם את כל זה? משום שבטיולנו נעבור ליד מערת שרך, בה חיים עטלפים! וכאשר למדתי על העטלפים לקראת טיוליי, "התאהבתי" בסדרת בעלי החיים המדהימים האלו, ואני חש צורך לשקם מעט את כבודם הרמוס…

הטיול
אני ממליץ על טיול חד כיווני בין חורבת דנעילה וקיבוץ איילון לאורך כ-5 ק"מ. קל-בינוני ומתאים למשפחות. ניתן לעשותו בשני הכיוונים ואף מעגלי.
את טיולנו נתחיל בחניון חורבת דנעילה המתאים לפיקניקים. שווה לבקר גם בחורבה עצמה. מהחניון יוצא שביל טבעתי המסומן אדום שיקח עד כ-30 דקות. חורבת דנעילה היא יישוב כפרי מהתקופה הביזנטית בלב החורש. המקום נחקר ושוקם. יפה לראות את בית הבד וללכת "ברחובות" הכפר המשוקם. שלטי הסבר הפזורים במקום יבארו את מה שאתם רואים.
לאחר הסיור בחורבת דנעילה נצא לדרכנו לאורך השביל הכחול שיורד לעבר החורש. נראה בור מים ושרידים נוספים מהכפר ועד מהרה ניכנס אל ערוצו המקסים של נחל שרך, כשאנו מהלכים במנהרת צל של צמחיה עשירה.
לאחר כ-700 מ' נגיע לפתחה של מערת שרך – מערת נטיפים בגדה הצפון-מזרחית של הנחל. בכניסה למערה יש שלט ירוק של רשות הטבע והגנים. במערה שוכנים עטלפי חרקים וכפי שאתם כבר יודעים בחודשי החורף (1 בנובמבר עד 31 במרץ) הם נמצאים בתרדמה והכניסה אסורה, משום שכל הפרעה עלולה לגרום לתמותה. בחודשים האחרים אפשר ומומלץ להיכנס אל המערה, שבה אפשר להתקדם כמה עשרות מטרים עד שיוצאים מצלע ההר, כ-30 מ' מעל הפתח. חייבים פנסים. יש במערה סימונים מחזירי אור וגם ידיות ומדרגות, אך רצוי מאוד להיכנס עם מישהו שמכיר היטב או פשוט להיכנס קצת, להתרשם ולחזור.
מי שרוצה טיול מעגלי – שיחזור מכאן כלעומת שבא.
אחרי מערת שרך נמשיך במורד הנחל עד למפגש עם נחל בצת ולצומת שבילים כחול-שחור. נמשיך עם השביל הכחול לאורך נחל בצת. כ-500 מ' בהמשך נגיע לעינות כרכרה ואל החלק הרטוב של הנחל, המאפשר גם שכשוך בחלק מהבריכות.
מכאן הצמחיה עבותה ומרשימה. תראו שחלק מעצי הדולב הענקיים יבשו ונפלו כתוצאה משנים רבות של שאיבת יתר וייבוש הנחל. אך כיום משיבים חלק מהמים והנחל מתאושש. תבחינו גם בשפע אדיר של שיחי הרדוף האופיניים לנחל. נמשיך עם השביל הכחול לצד מתקן ששימש בעבר לתפיסת מי הנחל והזרמתם לבית המשאבות של קיבוץ אילון.
במפגש השבילים כחול-שחור נפנה בשחור ועד מהרה נגיע למבנה בטון ישן – בית המשאבות של קיבוץ אילון. מכאן ממתינה לנו עלייה "בריאה" בת כ-800 מטרים לאורך הכביש, לעבר שער עורפי של קיבוץ אילון ומעט אחריו נגיע לחניה מסודרת.

האם משבר הקורונה באמת הפך אותי לאזרח פורע חוק?

ד"ר שכל

"לרופא הכי טוב בעולם קוראים דוקטור שכל".
את המשפט הזה שמעתי בילדותי, ובעיקר הוא משויך בזכרוני לאמו של חבר ילדות. מן הסתם אמרה זאת כשטיפלה בכוחות עצמה באחד מילדיה, קיבלה החלטה רפואית בעצמה מבלי להיוועץ באיש מקצוע, בטח אחרי שקראנו כתבה בעיתון על פרופסור שמצא כי לא בריא לשתות מים לאחר אכילת פירות, אולי הייתה זו תגובתה המלומדת להוראה של רופא המשפחה שלא נראתה לה, והכי סביר שגם וגם וגם.
מבלי משים, כולנו נתקלים בסוגייה הזו יום יום: מתי להחליט לבד, מתי להיוועץ באיש מקצוע. זה נכון בתחזוקת הרכב, בתחזוקת הבית, בענייני חשמל ביתי, בעניינים משפטיים, כלכליים וכמעט בכל תחום. גם בבריאות. רובנו יודעים לשמור על עצמנו מבלי לרוץ לרופא חדשות לבקרים, ואפילו לטפל בחוליים קלים בכוחות עצמנו. לא על כל כאב ראש אנחנו הולכים לרופא המשפחה, ולא בכל פעם שמסובבים את הקרסול רצים לאורטופד. אני מנחש שלגבי רובנו, הרופא שאנחנו מתייעצים איתו הכי הרבה הוא ד"ר שכל.
עד שזה מגיע לקורונה.
כשזה נוגע לקוביד 19 (היי, זה רק אני שפספס את 18 העונות הקודמות?) הצייתנות העיוורת והפחד הקמאי מחליפים את שיקול הדעת המושכל. ההיסטריה חוגגת גם אחרי יותר מחודשיים, במהלכם למדנו מה מסוכן ואיך הנגיף עובר, אבל גם מה פחות מסוכן ומה נחשב בטוח. גם אחרי החזרה החלקית לשיגרה, אנשים מסתובבים עם מסיכות על פניהם ברחובות דלילי-האדם של כפר ורדים, ונבהלים מכל מפגש עם צועד נטול מסיכה שאומר להם בוקר טוב ממרחק בטוח. ולא רק שאינם מחזירים ברכה או חיוך חלילה, הם משגרים בו מבט מאשים ומזרה אימה, כאילו חצי השנייה בה הגיע למרחק מדרכה ורכב מהם (גם פורע חוק שכמוני מקפיד לרדת לכביש כשמגיע מולו צועד אחר) מעמידה אותם בסכנת חיים של ממש.
אז מבוהלים יקרים, הסכנה הזו היא פחותה מהסכנה הטמונה בכל קרטון חלב, אריזת מזון, עיתון או טלוויזיה חדשה שהכנסתם לביתכם בשבועות האחרונים, כלומר שואפת לאפס. אני מזכיר שאפילו ההנחיות המאוד מחמירת של משרד הבריאות מחייבות בידוד רק על מי ששהה "במרחק של עד שני מטרים במשך 15 דקות לפחות עם חולה קורונה מאומת". חברים, אמנם אינני חובש מסיכה, אבל אילו הייתי חולה מאומת לא הייתי יוצא להליכה ברחוב. ובנוסף, גם בקצב ההליכה הדי מביש שלי, ב-15 דקות אני מצליח להתרחק מכם יותר משני מטר.
ההיסטריה המוגזמת הזו באה לידי ביטוי גם לנוכח תגובות של חבריי כששמעו שגנבנו טיולי טבע עוד כשזה היה אסור, ביקרנו את אמי בת השמונים לפני שביבי אמר שזה בסדר, ופה ושם קיימנו פגישות עבודה ומשפחה עם אנשים שנראו לנו בטוחים.

מודל נחמן שי

להיסטריה המוגזמת הזו אחרי קודם כל השלטון. אני שותף לדעה שמשבר הקורונה לכשעצמו נוהל בישראל בצורה נכונה, וככל הנראה ניצלו כאן חיים רבים. אני אפילו מוכן לתת את מירב הקרדיט לראש הממשלה בנימין נתניהו, שאינני נמנה על חסידיו לשון המעטה. אבל במקביל לקבלת ההחלטות הנכונות, השואו הטלוויזיוני הכמעט יומיומי היה מעשה מגונה בחופש הביטוי והמחשבה, ובעוד איזה שניים שלושה עקרונות של חברה חופשית ודמוקרטית.
ביבי הוא פרפורמר מצוין. ההופעות שלו היו משכנעות. משכנעות מידי. הוא השתמש בכישוריו כדי לטשטש הבדלים בין הנחיות להמלצות, הרבה בהתפארות עצמית ובמסרים פוליטיים והגזים מאוד בהפחדה. מנהגו השערורייתי לא לאפשר שאלות מצד התקשורת הפך את נאומיו למופע של שליט טוטליטרי, המעביר את המסרים לעמו הכנוע מבלי שאיש יכול להציג עמדה אחרת. ולעזאזל, זה עבד לו.
ראש ממשלה לא צריך לשמש מסביר לאומי. במשטר דמוקרטי מתוקן היה עושה זאת איש מקצוע, בדיוק כפי שעשה נחמן שי – אז דובר צה"ל, במהלך מלחמת המפרץ ב-1991. הייתי חי מעולה גם עם מנכ"ל משרד הבריאות בתפקיד המפחיד הלאומי. משה בר סימן טוב אולי איננו כריזמטי כמו נתניהו, אבל רהוט ומעורר אימה לפחות במידה שווה.
להפחדה המוגזמת של נתניהו הצטרפה תופעה של אכיפה ראוותנית (ונכון שהיו גם תופעות הפוכות של התחשבות ו-ותרנות). תמונות כמו שלושה ארבע שוטרים משתלטים בכח על גולש גלים, קנסות לתושבים של כפר ורדים שטיילו קרוב לבית, אבל קצת יותר ממאה מטרים ממנו ועוד, הן מקוממות ומחדדות את מסר ההפחדה. ברור לי שמאוד קשה לקבוע דין אחד לראשון לציון או בני ברק ודין אחר לכפר ורדים או קיבוץ כברי. אבל מיעוט החולים באזור הגליל, דלילות האוכלוסין כאן ורמת הסיכון הכללית שנבעה מההפרות האלו הם סיבות מספיקות למחשבה נוספת. גם שוטרים יכולים להתייעץ לפעמים עם ד"ר שכל.

אני אנרכיסט?

מדיניות ההסברה והאכיפה המקוממות עדיין לא מהוות תירוץ מספק לרמת החרדה שאחזה בחלק מהציבור בישראל. אני מצפה מציבור אינטליגנטי למידה מסוימת של ביקורת על מה שאומר המולך, ולשיקול דעת בהתנהלותו. דוקטור שכל, נו.
ומצד שני, האם ביקור בביתה של אמא בת שמונים כשההנחיה היא להימנע מכך יכול להביא לאנרכיה? האם גיחה להתאווררות באחת החורשות המקיפות את כפר ורדים עלולה למוטט את שלטון החוק? האם משבר הקורונה הפך אותי לאנרכיסט ופורע חוק?
חשוב לשמור חוק ולמלא אחר ההוראות. אבל ציות עיוור הוא מזיק ומסוכן לא פחות מאנרכיה. הוא בעיקר מעיד על אובדן חופש המחשבה ותפיסת השלטון כאלוהים. וכשהציבור חושב שראש המדינה הוא אל, המנהיג עוד עלול להשתכנע.
בין שני הקצוות האלו, ציות עיוור ואנרכיה, קיים מנעד רחב של התנהגויות. בעיניי, חברה בריאה יותר היא זו שמתרחקת מאוד מציות עיוור, ומנהיגיה יודעים היטב שהם רק בני אדם, ואם ימתחו את החבל יותר מידי יגרמו לאנרכיה.