אמצע פברואר, מחציתו של חודש שבט. בתחילת השבוע חגגנו את ט"ו בשבט ובסופו נציין את חג האהבה, חגו של ולנטיין.
החורף בשיאו, השנה הוא מבורך בגשמים ולחגיגות הנ"ל מצטרפת גם החגיגה של הטבע והסביבה. הכל פורח בגדול, במרבדים שצובעים את המרחב בשלל צבעים מרהיבים. גם עץ השקד בגינתי פורח בדיוק בזמן. למרבה ההפתעה אין ט"ו בשבט מוזכר כלל במקרא ואין הוא חג נטיעות כלל ושמא אף לא חג בכלל. מקורו במשנה במסכת ראש השנה, כיום ראשית שנת מעשר – שנת מסים חדשה.
לכאורה, היה ט"ו בשבט כעין האחד בינואר, ראשית שנת מס. עונה זאת של השנה נבחרה כי רוב העצים בשלכת, אין בהם פרי ובעצם בתאריך זה מתחיל תהליך ההתחדשות לקראת שנת פרי חדשה. באמצעות פירות הגולה מתעוררת הכמיהה לארץ ישראל ופירותיה. מקובלי צפת ערכו סעודה מפירות הארץ ביום זה. רק במאה ה-17, בספר בשם "חמדת הימים" שכלל תיקונים מיוחדים לחגים, מופיע "תיקון" לט"ו בשבט. בתיקון זה אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים קטעים מהתורה, נביאים כתובים משנה וזוהר על עצים וצמחים.
עם ראשית הציונות, היה ברור שלא מספיק לאכול פירות, אלא יש לנטוע ולגדל עץ ופרי. בט"ו בשבט שנת 1890 מוציא מנהל בית הספר בזיכרון יעקב את תלמידיו לנטיעת עצים. המנהג הולך ומתפשט בירושלים, אחוזת בית והמושבות העבריות. הרעיון מכה שורש עד כי נדמה שמנהג זה הוא עיקרו של ט"ו בשבט מימים ימימה. כך, במשך שנים, הלכו ילדי ישראל עם את, שתיל ושיר בלב לטעת, כדברי השיר. הארץ השוממה שמצאו ראשוני המתיישבים הפכה לארץ ירוקה.
בשנים האחרונות הפכה החברה להגנת הטבע את היום והשבוע כולו לשבוע שמירת הטבע, שבוע איכות הסביבה ואקולוגיה, שבוע של פירות ונטיעות ו"אל נא תעקור נטוע". שבוע של שמירה על ארץ יפה וירוקה שגם הדורות הבאים יוכלו לחיות בה.
ט"ו בשבט מאחורינו, וביום שישי, ה-14 בפברואר, נציין את יום האהבה, יומו של ולנטיין (או יום ולנטינוס הקדוש, בלטינית: Dies sanctus Valentinus; ובאנגלית: St. Valentine's Day). יום זה הוא חג אהבה שמקורו נוצרי, הוא מצוין במדינות רבות ברחבי העולם, אף על פי שברובן אינו נחשב יום חג רשמי. גם בישראל אומץ החג והוא נחוג בצורה בלתי רשמית כיום האהבה, בנוסף לחגיגות של יום האהבה העברי, המצוין בט"ו באב.
יום ולנטיין החל כציון נוצרי לזכרו של ולנטינוס הקדוש, שהשיא חיילים רומים נוצרים שנרדפו מפאת דתם בתקופת הקיסר קלאודיוס השני גותיקוס, ובעקבות כך הוצא להורג. לפני מותו כתב מכתב לבת סוהר שעמה התיידד, לאחר שריפאה מעיוורון, וחתם "שלך, ולנטינוס". במשך השנים נעשה ולנטינוס לפטרון האוהבים. עם השנים התחזק מעמדו של היום המוקדש לקדוש זה כיום חג. הוא נחוג באמצעות העברת מסרי אהבה (שירים, פרחים וכו'). המסרים לא מועברים רק בין מי שנמצאים ביחסים רומנטיים, או מקווים שיחסים כאלה ייווצרו, אלא גם ילדי בית ספר מוסרים אחד לשני באנונימיות כרטיסי ולנטיין מקושטים.
עם פריחה ואהבה ניתן להגיע רחוק, אך נראה שלמרות החורף הקסום, פריחת ט"ו בשבט ויום האהבה, אנו מתקשים כאן בארץ היפה שלנו למצוא את הדרכים לחיות בכבוד והבנה זה עם זה, זה לצד זה. חבל שלצד דברים מדהימים הקורים בחברתנו, אנו מתקשים ומתעקשים להתחפר באותם מקומות ואותן סוגיות שמושכות אותנו מטה, להתנגשות בלתי נמנעת ובלתי פתירה. לו רק היינו מצליחים ללמוד מהסביבה והטבע מעגל שונה, אני בטוח שהיינו מצליחים להגיע לפתרונות טובים ומועילים יותר, ופורחים ומפריחים באופן קבוע ממש כמו הטבע בסביבתנו. אני תקווה שהבחירות הקרובות יבשרו על שינוי, תחילתו של לבלוב חברתי שיפרח ויצמח.
אסיים בשירה המרגש של לאה גולדברג "תפילה" ובתקווה לימים טובים ולשלום.
קריאה נעימה

תפילה / לאה גולדברג
למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל

נחל אביב, מהיפים והמיוחדים בנחלי הגליל, מציע עמודי סלע, מערות נאות ופריחת שקדיות

הסיפור

עם התבססות הדת הנוצרית והפיכתה ל"דת המדינה" בראשית התקופה הביזנטית במאה הרביעית לספירה, התחילה בארץ ישראל תנועת הנזירות. בשיאה, במאה החמישית, פעלו בארץ אלפי נזירים בעשרות מנזרים מסוגים שונים. הנזירים שאפו לחיות חיי מופת של צניעות ופרישות, ולחקות את חייהם של יוחנן המטביל וישוע הנוצרי. לכן הלכו בעיקר "אל המדבר" ורובם פעלו במדבר יהודה. שמות מוכרים כמו חריטון, סאבאס (ממנזר מרסאבא) ואחרים היו דמויות מופת, שלאורן נהו הנזירים. אך נזירים היו לא רק במדבר יהודה. מיעוט מהנזירים בארץ פעלו גם באזור עזה, בשפלה הדרומית (חבל לכיש) ואף בגליל. 

כשנצעד בנחל אביב ונסתכל אל מערות חנייה ואביב במצוקי הנחל, נזהה שחלק מהחללים של המערות הטבעיות הורחבו, סותתו והותאמו למגורי אדם. אלו היו כוכי ההתבודדות של הנזירים הביזנטיים שחיו בנחל במאות החמישית עד השביעית. כל נזיר התבודד בפינתו, ורק בימי שבת וראשון התכנסו לארוחה ותפילה משותפת.

 

הטיול

טיולנו יתחיל ממערב לפיתול הדרך של כביש 899 בין יראון לאביבים. נעבור את הכביש במנהרה ונרד לאורכו של נחל אביב (כ- 3 ק"מ, סימון שבילים כחול) עד לחיבור עם נחל דישון. מכאן יש בפנינו שתי אפשרויות: 

1. האחת (הקצרה) פנייה ימינה (לדרום-מערב) וחזרה לאורך כ-2 ק"מ לכביש  899 (סה"כ המסלול כ-5 ק"מ).
2. השניה (הארוכה) פניה שמאלה (מזרחה) וצעידה לאורך הדישון עד גשר עלמה (סה"כ המסלול כ-7 ק"מ).

בשני המקרים זהו לא מסלול מעגלי ורצוי להגיע עם שני רכבים להחנות אותם בתחילת ובסוף המסלול.

 

הירידה בנחל אביב

הנחל מתחיל בשטח לבנון, עובר בין קיבוץ יראון למושב אביבים וזורם מזרחה עד שמתחבר אל נחל דישון הגדול.

לאחר המעבר של הכביש נתחיל לרדת בחורשת אורנים דרך כמה מדרגות סלע. בהדרגה מעמיק הנחל ובגדותיו מתגלים  מצוקים מרשימים ועמודי סלע (בהם סדרת עמודים המכונים "העלמות"), צנירים (מצוקים סלע קעורים שמזכירים צינור) ומערות. בשלב מסוים מטפס השביל לגדה הצפונית (השמאלית) ועולה בעליה תלולה וקצרה לעבר מערכת מערות אביב המרשימות. המערות במקורן הן מערות קארסטיות טבעיות, שכאמור משכו אליהן אנשים בתקופות קדומות אך בעיקר בתקופה הביזנטית. זה יהיה מקום מצוין למנוחה ולתצפית נפלאה על הנחל לכל אורכו. בגדה הנגדית ניתן לראות את פתחה של מערכת מערות נוספת – מערת חנייה. סביב המערות מבחינים בשלל שרידים מעשי אדם: טרסות, גתות ובורות מים.

ממערות אביב יורד השביל חזרה לערוץ הנחל, בדרך מפותלת ומעט תלולה. מעט לאחר שנגיע למטה ונתחבר מחדש לאפיק, נמשיך לאורכו ועד מהרה נגיע למפגש הנחלים אביב דישון, ולצומת שבילים כחול אדום. 

לכל אורך נחל אביב ובעיקר בירידה הממערה ילוו אותנו שקדיות מרובות, ובעונה זו נוכל להתענג על פריחתן. בהמשך העונה ובמהלך האביב יופיע שפע גדול של פרחי העונה, ובהם רקפות, כלניות, עיריות, דודאים ועוד ועוד.

בצומת החיבור בין אביב לדישון מבנה בטון גדול ועזוב, ששימש כתחת שאיבה ולצידו עץ אלון יפה ושוקת המשמשת להשקיית עדרי הבקר. זהו המקום המושלם להפסקה ומנוחה. אם תהיו כאן אחרי גשם – יתכן שתראו את המראה הנהדר של נחל דישון הזורם.

זהו גם המקום להחליט אם ממשיכים בדרך הקצרה (ימינה, 2 ק"מ לכביש) או הארוכה (שמאלה, 4 ק"מ לכביש).

אם תבחרו בדרך הקצרה נותרו לכם כשני ק"מ לנקודת הסיום בעלייה מתונה מאד בדרך עפר נוחה (חסומה לתנועת כלי רכב).

 

המסלול הארוך – לאורך נחל דישון

הדישון, הגדול בנחלי הגליל העליון המזרחי, מגיע בקטע זה אותו נלך לאחד מהחלקים היפים ביותר שלו וברוב המסלול נצעד לצד מים זורמים.
מכאן אנו צועדים בשביל ג'יפים רחב (הנסיעה בקטע זה אסורה לשמחתנו) ובדרכנו נחצה את הנחל מספר פעמים. לאחר כקילומטר נגיע למעיין עין אביב, שמימיו נשאבו עד לשנת 2013 אך כיום מושבים לנחל בחלקם. מהמעין זורם הנחל במחצית השנייה של החורף ובאביב.
לאורך הדרך היפהפיה נוכל להבחין בשרידי שלוש טחנות קמח, ואחרי כברת דרך נגיע לפיצול דרך עפר המטפסת בגדה הצפונית ומובילה לבסוף אל עין דישון ומושב דישון. בקרבת צומת השבילים נמצאים אתרי פריחה של אירוס נצרתי באביב (מרץ) וחלמונית גדולה בסתיו (נובמבר).

בהמשך נגיע ל"שער סלע" המצוקי והיפהפה שבו שכבות גיאולוגיות נטויות שעומדות בצורה דרמטית. מעט לפני השער מספר בריכות טבעיות שמאפשרות רחצה לנועזים. 

מכאן ממשיך השביל בין עצי החורש הטבעי, חולף על פני צינור מים ישן ולבסוף מגיע לגשר עלמה על כביש 886 שלצידו מגרש חנייה לשירות המטיילים.
זהו טיול נפלא, ברמת קושי בינונית פלוס, והוא מתאים גם למשפחות בהנחה שהילדים חובבי לכת. חובה להצטייד במים, כובע ומפה. את מפת המסלולים תוכלו למצוא באתר שלי.