בתוך חורשת אלונים מסתתרים שרידים מרשימים של כפר ביזנטי גדול

החורש העבות שצופן בחובו את חרבת צונם, המכונה לעיתים "העיר האבודה",  שומר גם את סיפורם המרתק של הביזנטים בגליל.

הסיפור

ההולך בתוך החורש הסבוך של האלונים ועצי הער האציל של חרבת צונם, מגלה עד מהרה שרידי כפר גדול שהחורש בלע. קשתות אבן מרשימות, בורות מים (חלקם פתוחים – זהירות!), שרידי מבנים ואבנים מסותתות.

מה עושים כאן שרידים רבים אלו? מהו סיפורם של המבנים והאנשים שחיו כאן? ומה קרה שהכפר ננטש והיער השתלט עליו?

הממצאים הארכיאולוגיים מגלים לנו כי התקופה הביזנטית (מאות 7-4 לספירה) היתה אחת מתקופות השיא בתולדות ארץ ישראל. אוכלוסיית הארץ יותר מהכפילה עצמה במהלך התקופה והגיעה על פי ההערכות לכ-2.5 עד 3 מיליון נפש. כנסיות חשובות מאוד נבנו, ערים התפתחו והארץ עלתה על מפת הסחר הבינלאומית. ההתפתחות שהתחוללה בארץ באה לידי ביטוי משמעותי גם כאן, אצלנו בגליל. עשרות כפרים בגדלים שונים התגלו בכל המרחב וברבים מהם כנסיות מרשימות. בתי חווה, בורות מים, גתות ובתי בד רבים התגלו ובהם גם נרות שמן, כלים שונים וממצאים חומריים שמלמדים רבות על החיים באותם זמנים.

הסיבה להתפתחות המסיבית הזו נעוצה בעובדה שבתקופה הביזנטית, שהחליפה את זו הרומית, דת המדינה הפכה להיות הנצרות. ארץ ישראל, שהיתה לפני כן פרובינציה נידחת למדי, הפכה להיות "ארץ הקודש" אשר על אדמתה חי ופעל ישוע הנוצרי. ככזו היא הפכה להיות מרכזית וחשובה. כנסיות חשובות נבנו על אדמה ובראשן ארבע כנסיות שבנתה הלנה, אימו של קונסטנטינוס, שהיה הקיסר הראשון שהמיר את דתו לנצרות. בעקבותיהן הפכה ארץ ישראל להיות אבן שואבת לגל גדל והולך של עולי רגל, שהגיעו לארץ הקודש ותרמו רבות להתפתחות הכלכלית שלה.

אך לא רק עולי הרגל תרמו לשגשוגה. גם ערכם הכלכלי של מוצרי הארץ הפך להיות גבוה, ונוצר תמריץ לייצר ולייצא מוצרים מכאן – ובראשם היין הארץ ישראלי. יינות עזה ואשקלון הפכו להיות מותגי-על באירופה, ולא רק הם. גם מוצרי הפשתן, הארגמן ושמן הזית הצליחו מאוד. אף התוצרת שיוצרה בגליל זכתה למחירים גבוהים. בנוסף לכך השגשוג והגידול באוכלוסיה המקומית תרם גם הוא לעובדה שכדאי היה לחיות ולייצר כאן בגליל.

כל החגיגה הזו הסתיימה בהדרגתיות החל מהמאה ה-7 עת כוח חדש, הדת המוסלמית, הגיע וכבש את המרחב.

חרבת צונם היא דוגמה נהדרת לכפרים הביזנטיים של הגליל. רק נציין שבמרחק קרוב אליה נמצאות חורבות ביזנטיות רבות נוספות, ובהן חרבת דור, חרבת דנעילה, חרבת גליל, חרבת כוכים, חרבת עקודים ועוד.

הממצאים בצונם מתחילים עוד מהתקופה הרומית המאוחדת, אך עיקרם מהתקופה הביזנטית. יש גם ממצאים מאוחרים יותר, מהתקופה הממלוכית (מאה 13-15). שמה נגזר כנראה מהשם צוואנה, שמשמעותו אבן צור.

הסיור

הסיור לחרבת צונם היא הרפתקה נהדרת לכל הגילאים. עצם ההגעה למקום, ללא שבילים מסומנים, יוצרת תחושת סיפוק והנאה. השיטוט בין המבנים השונים והחיפוש מקנים תחושה כאילו אתם עצמכם אינדיאנה ג'ונס וכאילו אף אחד לפניכם לא היה כאן ב"עיר-האבודה". חידרו אתם אל תוך הכפר שנכבש ע"י החורש, שבו בשקט ובניחותא ותנו להם לחדור אל ליבכם.

המחפשים יגלו כאן אולם קשתות מרשים ששימש כנראה כבור מים. הקשתות תמכו לפי סברה זו את רצפת הכנסיה. חפשו על הקירות סימנים של טיח שבו השתמשו לאטום את החלל מפני בריחת המים. חפשו באזור בורות מים. חפשו עוד מבנים וחדרים בכל המרחב. ולמתקדמים מבינכם, חפשו אפילו תבליטי צלבים הנמצאים במקומות ספורים באתר שבכל החורש. ההנאה מובטחת.

אך את כל החיפושים והשיטוטים הללו עשו, למען בטיחותכם, בזהירות רבה! שימו לב לבורות הפתוחים ואל תדרכו במקומות שאינכם רואים. הגיעו למקום באור יום והתקדמו באיטיות. גם "מוקשים" בדמות גללי פרות יש שם בשפע.

אציין שהקק"ל, שהשטח באחריותה, החלה לעסוק בתכנון שימור המקום והסדרתו למטיילים. כך שבתוך שנים ספורות ההגעה, הבטיחות והשילוט במקום ישתפרו מאוד ויקלו מאוד על הסיור בו.

איך מגיעים?

סעו בכביש 899 (כביש הצפון) וכ-500 מ' מערבית לכניסה לאבן מנחם (נ.צ. 775128 / 227671) פנו דרומה לכביש משובש לכיוון המטעים. נוסעים כ-1,300 מ'. ובמזלג הדרכים פונים ימינה ונוסעים עוד כ-1200 מטר בדרך עפר, עד שמגיעים לרחבת חניה קטנה מימין לדרך. בגדר מעבר צר למטיילים מסוג V. (הכניסה: נ.צ. 7741147 / 225882).

לניווט פחות רומנטי, הכניסו לוויז: "חורבת צונם". רק שימו לב שהאפליקציה לא מובילה אתכם דרך אזור היישוב אבירים ודרכי עפר קשות מאוד. מכאן מתחיל מסע רגלי קצר של 200-300 מטר בכיוון כללי צפון מערב. כעשר דקות הליכה  לכיוון עצי האלון בשביל שהשאירו ההולכים לפניכם. כשתיכנסו לחורש התחילו לחפש את ההרפתקה…

עוד באזור

אטרקציות רבות לאורך גבול הצפון, וביניהן:

• מצפור הר אדיר
• קירות מדברים בשתולה
• הכנסיה של הכפר איקרית
• במתת: קפה רושקה, חרש הברזל יובל תלם, מעדניית הבשרים דון-אדוארדו
• באיילון: ביסטרו 899 וגן דודזון
• פארק גורן

סוף הסתיו, לקראת סוף חשוון. החורף מבושש לבוא, מזג האוויר מתעתע בנו ואולי אנו בתקופה של שינוי אקלימי.

חודש נובמבר הוא החודש ה"ציוני" ביותר בחודשי השנה. בתאריך ב' בנובמבר בשנת 1917 ניתנה הצהרת בלפור. בפעם הראשונה אחרי 2,000 שנה שמעצמה עולמית הצהירה על כך שתתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

ובתאריך כ"ט בנובמבר, בשנת 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בלייק סקסס על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי.

מעניינת העובדה ששני תאריכים אלו נרשמו בדברי ימי עמנו כתאריכים לועזיים, אך את היום מציינים באותיות עבריות ולא במספרים.

לעמנו שני שמות: יהודה וישראל. שני שמות שגרעינם הוא יחס לאלוהים. יהו-דה: מודה לאל. "הפעם אודה את ה'. על כן קראה שמו יהודה" (בראשית כ"ט ל"ה). ישר-אל: משורש שר, כלומר מתמודד בריבון עם אל. "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). פירוש השמות כאילו מנוגד – מודה מצד אחד, ושר מצד שני. מתח זה התקיים ומתקיים בעמנו מיום הולדתו. ניתן לפרש את ההתמודדות עם האל בדרכים רבות, להבנתי הפרשנות הנכונה היא התמודדות עם ישות שאותה איננו יודעים.

להתמודד עם מי ועם מה שאיננו יודעים, פירושו להכיר בארעיות עולמנו ובארעיות מה שאנו יודעים אודותיו. ומפני שעולמנו ארעי ודעתנו אותו ארעית – הוא עודנו עולם של תיקון הדעת ואפשרות בריאה מחדש. אם נאמץ פרשנות זו, אולי נמצא גשר בין הפלגים השונים בעם: בין חרדים, דתיים, מסורתיים, חילוניים ואפילו אפיקורסים גמורים. ומאחר שכולנו מודים (יהודה) וכולנו שרים (ישראל), הרי שצדיק באמונתו יחיה, שהרי על כולנו לדעת שאיננו יודעים.

השבוע ציינו 24 שנים להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. 24 שנה ועדיין לא הצלחנו למצוא את הדרך הנכונה להנציח, לכבד, ולזכור את האירוע הנורא של רצח ראש ממשלה על ידי אחד משלנו. נראה שדווקא ביום הזיכרון, במקום להפנים את שקרה ולעשות הכל, לחנך ולדאוג שלא יקרה שוב, אנחנו שוב מתכנסים איש איש למחנהו, מפולגים ולא מצליחים לאזור אומץ ותבונה על מנת להפיק את הלקחים ולמצוא את הדרך לפעול יחד למרות אי ההסכמות.

לפני סיום, אביא קטע מדבריו של יצחק רבין מישיבתה הראשונה של הכנסת ה-13 ב-13.7.1992: "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל, האדם – האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם. הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח, וביטחון הוא גם התקווה של האדם".

אסיים בשירו של יהודה עמיחי "המקום בו אנו צודקים".

קריאה נעימה.

המקום בו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.