הפיקוס הבנגלי במקוה ישראל

(מתוך הפרויקט
הסיפור שלי עם עץ לכבוד ט"ו בשבט: תשעה אנשים מהגליל מספרים על עץ שקרוב לליבם)

הצאלון בחצר של גילי סלע, עליו בנינו את "הבית על העץ" וישבנו בו שעות בלי לעשות דבר. עץ השזיפים הצהובים בחצר של דוד שאול. עץ הפיג'ויה בחצר של אדון נודלמן המפחיד. עץ השיקמה במגדל המים של חוסמסה. וגם העץ בחצר הבית המשותף של סבתא פאני וסבא מואיז, שהיה קל לטיפוס מאין כמוהו וממרום ענפיו יכולנו להשקיף אל הנעשה בבתי השכונה שבקומות הנמוכות.

הרבה עצים משמעותיים ליוו את ילדותי בחולון של סוף שנות ה-60' וראשית ה-70'. אבל את כל אלה לוקח בהליכה – סליחה, בעמידה איתנה וצמיחה מטורפת – הפיקוס הבנגלי במקוה ישראל. זהו עץ אייקוני, סמלו של המוסד הוותיק, בית הספר החקלאי הראשון שהוקם בישראל בשנת 1870, ובעוד שנתיים יחגוג 150 שנה לקיומו.

העץ מתאפיין בהצמחה מהירה של שורשי אוויר, שמגיעים לקרקע, משתרשים בה, ויוצרים גזע חדש. הגזע הצעיר מצמיח ענפים חדשים, אלו שולחים לקרקע עוד שורשי אוויר וכן הלאה. וכך נוצרת לה חורשה קטנה של עצים המחוברים ביניהם בענפים משותפים, מסביב לגזע האב. חורשה מרשימה שהיא בעצם עץ אחד.

הפיקוס הבנגלי נטוע בלבו של בית הספר, והאימרה היא שכשם שהעץ מפיץ את שורשיו, כך יפיץ בית הספר את הרעיון החקלאי. העץ מרשים, תופעה בוטנית מרהיבה, וגם כילדים התפעלנו מיופיו. אבל העיקר מבחינתנו היה שורשי האוויר שעדיין לא הגיעו אל הקרקע. בזכותם, יכולנו להיות לשעה קלה טרזן, מגיבורי העל הבולטים של ילדותנו.

באותן שנים הוקרנו בקולנוע כמה גרסאות של טרזן, חלקן בהפקות מושקעות. אבל משום מה העדפנו את הטרזן הוותיק משנות ה-30' בכיכובו של אלוף השחייה ג'וני וויסמילר. סדרת סרטים בשחור לבן, שמתרחשת בג'ונגל אפריקאי, וגיבורה מגן על בת זוגו ג'ין (ובחלק מהסרטים גם על בנם ועל הקוף צ'יטה), נלחם בחיות אכזריות, בני אדם אכזריים, שבטים מקומיים אכזריים וגם הוא בעצמו מגלה לא מעט אכזריות כלפי אויביו.

טרזן הקולנועי היה אתלט על, שחיין מעולה, צוללן עז נפש שמכריע תניני ענק מתחת למים ובעיקר אקרובט מושלם שנע ברחבי הג'ונגל כשהוא נתלה על שורשי אוויר ענקיים, ובאמצעותם גומע מרחקים כבירים. אנחנו נתלנו בזרועות שריריות של בני שמונה או עשר על שורשי האוויר של הפיקוס הבנגלי, גמענו מרחק של מטר או שניים, והרגשנו טרזן לכל דבר. אבל את הקריאה המפורסמת של הגיבור מהיערות חיקינו במדויק עם כל הניואנסים: או-הו-או-הו-או.

חודש ינואר, החורף בעיצומו. השנה אנו מתברכים בגשמי ברכה, נתפלל להמשך עונה גשומה וברוכה. בשבוע הבא נציין את ט"ו בשבט. בחרתי להביא את דבריו של עזריה אלון ז"ל – מאי ט"ו בשבט, מתוך תכנית הרדיו בשנת 1968, לקראת ט"ו בשבט תשכ"ח.

מאי ט'ו בשבט? מניין צמח החג הזה, שלא נזכר בתנ"ך, ומה טיבו? האם מאז ומקדם היה זה חג נטיעות, כפי שהוא מצטייר בעיני רבים? ראשיתו של ט"ו בשבט בתקופת המשנה, ובכלל לא כיום חג. מסכת ראש השנה בסדר מועד נפתחת כך: "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים – בחמישה עשר בו".
זהו אפוא מועד טכני, לצורך קביעת כללי מעשר וערלה, ולא יום חג. רש"י מסביר את משמעות המועד על פי מחזור החיים של העץ: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה".
מתי הפך ט"ו בשבט לחג? בעניין זה חלוקות הדעות. יש מי שמשערים כי היה זה כבר בימי המשנה, ואחרים מאחרים זאת עד למאה השש עשרה. ברור כי מי שנתן לכך דחיפה היו המקובלים של צפת, שנהגו לערוך ביום זה כעין סדר, שכלל שתיית יין לבן ואדום ואכילת פירות הארץ תוך תפילה וכיוון כוונות. תיאור הסדר בא בספר "חמדת ימים" שיצא לאור בשנת 1763. מנהג אכילת הפירות, זכר לפירות ארץ ישראל ולקשר אל הארץ, התפשט בכל קהילות הגולה, ומי יודע איזה חלק היה לכך בשמירת הקשר אל הארץ.
עם חידוש ההתיישבות היהודית בשנות השמונים של המאה שעברה, עלה הצורך במציאת תוכן חדש ליום הזה. בט'ו בשבט בשנת תר"ן – 1890 יצא המורה והסופר זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט'ו בשבט – חג נטיעת האילנות, ולא סתם ראש השנה לאילן. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את המועד הזה, וכך אנחנו מכירים את ט"ו בשבט כיום נטיעה, גם כאשר מקומות הנטיעה מרוחקים, והרוב המכריע של ילדי בית הספר איננו יכול כלל להגיע לנטיעה. במבט לאחור אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, את הקרן הקיימת ואת מועצת המורים למען הקרן הקיימת בכך שט"ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפרסומים והשירים מילה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות. אין זה מקרה כי בפולקלור נוצר זלזול כזה בטקסי הנטיעה, כאשר לעתים לא בא בעקבותם יער, אלא טקס נטיעה חדש.
במשך השנים, עם גידול מספר הילדים ועם התרחקות שטחי הנטיעה הפוטנציאליים מן היישובים, איבדה נטיעת העצים את משמעותה, ונתבקש תוכן חדש לחג. הציעה אותו החברה להגנת הטבע, ביוזמתו של אחד מפעיליה הראשונים – אברהם בומי תורן, איש קיבוץ מעברות: ט"ו בשבט וכל השבוע – חג הטבע. יום זה, שכבר אבותינו ראו בו ראשית מעבר מן החורף הקר לראשית של צמיחה מחודשת, מתבטא בטבע כראשית של פריחה רבתי, לבלוב העצים, פריחת השקד, התעוררות של מיני ציפורים לקינון ולרבייה ולשלל תופעות אחרות. היציאה אל הטבע, פגישה עם המתרחש בו, הפכו להיות תוכן חדש לחג. אין זה מבטל כמובן נוהג חביב של אכילת פירות, וגם לא את משמעותה של הנטיעה, אבל הוא פותח פתח להתייחסות חדשה, שווה לכל נפש, אל טבע הארץ.
משמעות נוספת קיבל החג הזה עם ההתגייסות ההמונית להצלת פרחי הבר של הארץ, עם השתרשות הכלל שלא לפגוע בפרחי הבר הנדירים, לא לקטוף ולא לעקור אותם. עם הקמת רשות שמורות הטבע בשנת 1965, יצאו הרשות והחברה להגנת הטבע במבצע גדול של הסברה ואכיפה למנוע את הקטיפה, שכבר סיכנה את קיומם של כמה מיני צמחים. ההצלחה של המבצע הזה ידועה כבר לכל. מה שידוע פחות הוא כי אי אפשר לנוח על זרי דפנה של ההצלחה הזו, וחייבים לחזור ולשנן את הדברים בכל עונה. תמיד נוספים ילדים ועולים ומי ששכחו, ואין פלא כי השנה, בשבוע שמירת הטבע, שוב הופך המסע לשמירת פרחי הבר לנושא מרכזי.
אסיים בתפילת האילן – המנון שמורות הטבע של מוזמביק, ובברכת ט"ו בשבט שמח ופורח.
קריאה נעימה!

תפילת האילן

אֲנִי הַמַסִיק בַּקָרָה אֶת בֵּיתְךָ
וַאֲנִי אֲבוּקָה בְּלֵילוֹת חֲשֵׁכָה
וַאֲנִי הוּא הַצֵל בְּיוֹם קַיִץ לוֹהֵט
וַאֲנִי הַמִשְׁעָן לַיָשִׁישׁ הַצוֹעֵד.

וַאֲנִי הַמֵנִיב אֶת הַפְּרִי הַמֻבְחָר
לְמַעַן תַרְוֶה אֶת גְרוֹנְךָ הַנִחָר
וּבְצֵאתְךָ לְפַרְנֵס מִשְׁפָּחָה מְחַכָּה
אֲנִי חֵץ וְקֶשֶׁת וַאֲנִי הַחַכָּה.

כִּי אֲנִי הַקוֹרָה שֶׁהֵקִימָה בִּקְתָה
וַאֲנִי הַשֻׁלְחָן וַאֲנִי הַמִטָה
וַאֲנִי הַסַף וַאֲנִי הַמַשְׁקוֹף
וַאֲנִי הַיָדִית שֶׁהָפְכָה לַמָנוֹף
וַאֲנִי הַגַלְגַל וַאֲנִי הַקָרוֹן
וַאֲנִי הָאֲרוֹן לְמַסָע אַחֲרוֹן.

מִשׁוּם כָּךְ , אֲדוֹנִי הָעוֹבֵר וְהַשָׁב,
אַל תִפְגַע בִּי לַשָׁוְא,
אַל תִפְגַע בִּי לַשָׁוְא!!!

(המנון שמורות הטבע של מוזמביק)

הכנסייה הגדולה במזרח התיכון, שוק ססגוני, אזור תרמילאים, קפה, תבלינים ומעיין. העיר הערבית הגדולה בישראל מציעה חוויה שמשלבת קודש וחול

 

סיור בנָצֶרֶת, אחת מהערים המפורסמות והקדושות בעולם הנוצרי – היא חוויה יוצאת דופן. נצרת היא מוקד חשוב של צליינות, אמונה וקדושה אך בו בעת היא עיר אותנטית, ידידותית וססגונית שהופכת להיות מרכז תוסס לחובבי הקולינריה ותרמילאות.

הסיור המוצע, מכנסיית הבשורה למעיין מרים, הוא סיור קליל (כ-1.5 ק"מ) שיפגיש אתכם עם כמה מאתריה, סמטאותיה, אנשיה וטעמיה על נצרת וישאיר אתכם עם טעם של עוד

 

הבית של מרים

בבוקר אביבי לפני כ-2019 שנים בישר המלאך גבריאל לבתולה צעירה שהיתה נשואה ליוסף הנגר שתהרה ותישא בתוכה את בן האלוהים, ובכך שינה את מהלך ההיסטוריה. הנערה קיבלה את הבשורה המוזרה באמונה ובהכנעה והפכה לסמל ודוגמה לנוצריה הטובה.

הבשורה התרחשה בפתח ביתה של מרים, שעל פי המסורת הנוצרית נמצא בליבה של בזיליקת הבשורה. רגע הבשורה, הוא רגע האינקרניה בו "הדבר נהיה לבשר", כלומר האלוהים לבש דמות אדם, הוא רגע מפתח באמונה הנוצרית ולכן זהו המקום השלישי בקדושתו לנוצרים בעולם (אחרי ירושלים ובית לחם). זוהי הסיבה לכך שכאן נבנתה כנסייה מרשימה ומיוחדת, הגדולה ביותר במזרח התיכון.

ג'ובאני מוציו האיטלקי נבחר לתכנן את הכנסייה המודרנית שיושבת מעל שרידי הכפר נצרת (מימי ישו), ומעל כנסייה ביזנטית וכנסייה צלבנית ששולבו במבנה המודרני. היצירה של מוציו, שנבנתה במשך 8 שנים על ידי סולל בונה בסגנון הברוטליזם האיטלקי, גררה בזמנו ביקורת רבה. אך כיום ניתן רק להעריך ולהתפעל מהמבנה המרהיב והמיוחד.

המבנה, שגובהו 66 מ', כולל למעשה שתי כנסיות: כנסיית התייחדות אפלולית בקומה הראשונה, שבמרכזה הקריפטה שהייתה ביתה של מרים ובה התקימה הבשורה; וכנסיית קהילה מוארת וצבעונית בקומה השנייה, שם מתקימים טקסי מיסה, חתונות ועוד. האור הטבעי שמגיע מהחלונות דמויי המגדלור המסמל את ישו, עובר ומקשר בין חלקיה השונים של הכנסייה. על הקירות בתוך הכנסייה ובחצר מוצגות עשרות תשורות מכל הקהילות הקתוליות בתבל המציגות את דמותה של מריה. מענין לראות מריה שחורה, לבנה או מלוכסנת, על פי מקור הקהילה ששלחה את התשורה.

במעלה החצר כנסייה נוספת ומיוחדת. זו הכנסייה היחידה בעולם המוקדשת ליוסף הנגר – אביו המאמץ של ישו.

 

הסודות של השוק

נעלה מהיציאה של כנסית הבשורה, ניכנס אל הסימטה הראשית של השוק, ונעלה איתה לעבר "המסגד הלבן". השוק, שבעבר היה החשוב ביותר בגליל התחתון, "הפסיד" בתחרות לקניונים המודרניים והיום הוא פחות הומה ופחות פעיל משהיה בעבר. יחד עם זאת הוא עדיין מרתק וססגוני וקיימים בו עדיין כמה "סודות" ופינות שכדאי לבקר.

כנסית בית הכנסת: על פי המסורת הנוצרית זהו בית הכנסת בו התפלל ישו כשביקר בעיר (לא לשכוח שישו נולד ומת כיהודי). כשסירב לעשות ניסים עבור הנצרתים ואמר "שאין נביא בעירו", הם איימו לעשות בו שפטים ולהשליך אותו מפסגת ההר שמוכר כ"הר הקפיצה" שנמצא בדרום העיר.

קפה פאהום: תמצאו את המקום לפי הריח… נמצא לא רחוק מהמסגד הלבן. היכנסו לחדר הפנימי בו קולים את הפולים והתמכרו לארומה. זהו מקום נהדר לקנות קפה ערבי אמיתי.

המסגד הלבן: נבנה במאה ה-18 על ידי אחת מהמשפחות העשירות של נצרת ונמצא במרכז אזור בו נמצאות וילות עירוניות גדולות מימדים של עשירי העיר. ניתן לבקר במסגד ואף לשמוע הסבר מוקלט על עברו. הוילות באזור השוק, שניתן לזהותן לפי החלונות עם שלוש הקשתות בחזית הקומה השנייה, הן ברובן מסוף המאה ה-19 ובחלקן יש ציורי תקרה מרהיבים.

דיוואן אל סאראיא: נמצא במבנה הסראיא (בית העיריה העות'מני) בחלק שהיה ביתו של ד'אהר אל עומר, נסיך הגליל. כיום זהו בית קפה נפלא ואווירתי של אבו-אשרף – אדם נפלא, אדיב ומסביר פנים. לא לוותר על הקטאייף…

אזור ההוסטלים: בשנים האחרונות התפתחה במעלה השוק סצנה תוססת של הוסטלים לתרמילאים. לחלקם בתי קפה קטנים ומזמינים. ממש אוירה של חו"ל. מי שמעונין לבלות לילה בעיר יוכל למצוא כאן מקום נחמד לפי טעמו.

 

טוני בארץ הפלאות

ברחוב אל בישארה, מצפון לשוק, בכיוון "מעיין מרים" ומול בית הקברות, נמצאת דלת קטנה ועליה שלט: טחנת הגליל – אלבאבור. אם תכנסו דרך הפתח הצר תרגישו כאילו נכנסתם לארץ הפלאות. זוהי חנות תבלינים גדולה ומקסימה הממקומת במבנה שמשמש למעלה מ-100 שנה כטחנה לעיבוד וממכר תבלינים.

הריחות משכרים, המבחר עצום ובעלי הבית מקסימים ומסבירי פנים. אם תציצו בחדר האחורי ובחצר תוכלו עדיין לראות את המכונות הישנות שחלקן עדיין פעילות.

 

מעיין מרים

מעט צפונה מחנות התבלינים תגיעו לרחבה ובה רהט (מתקן למים, שוקת) ולידו עץ פיקוס גדול מימדים. זהו סמל העיר נצרת. זהו גם מקום קדוש לנצרות שנקרא מעיין מרים. הקדושה נובעת מכך שמריה וגם בנה, ישו, הגיעו למקום והיו כאן במהלך חייהם. כאן גם מסתיים סיורנו.

למתמידים ולסקרנים – מומלץ להמשיך עוד מעט במעלה המדרגות ולבקר בכנסית המלאך גבריאל, היא "כנסית הבשורה האותודוקסית". זו כנסייה מרהיבה בסגנון אורתודוקסי שחלקה צלבני ובה מים זורמים וקדושים מהמעין הסמוך.

 

איפה אוכלים?

נצרת היא מעצמה קולינרית. יש המון אפשרויות וברמות מחיר שונות. אני מציין כאן מספר אפשרויות מומלצות וטובות בסדר יורד של מחיר:

• מסעדת תישרין, ליד כיכר מעיין מרים.
• מסעדת דיאנא, ברח' פאולוס השישי 51, דרומית לכנסית הבשורה.
• מסעדת אל ג'נינה, ליד כיכר מעיין מרים.
• מסעדת אבו ג'אנם, רח' פאולוס השישי 86.
• חומוס אל שייח', רח' איכסאל 2, ליד כיכר הניצחון.
• פלאפל חאזן,  במעלה השוק (052-4372642 או לשאול מקומיים).
• ממתקי אלמוכתר, בשני מיקומים: פאולוס השישי 110 או רח' תאופיק זיאד 7.
• ממתקי אחמד מחרום, רח' איכסאל 3.