בין חג החירות ליום העצמאות, כמה הרהורים נוגים על חופש, בעזרתם של אריסטו, לאה גולדברג, ברי סחרוף ומשה כחלון

כל החיים אנחנו גדלים על ערכים של חירות, חופש ועצמאות, וכל החיים אנחנו משועבדים. לגחמות ההורים, ללימודים, צבא, עבודה, משפחה, כסף, טאבואים חברתיים ותרבותיים, מניפולציות תאגידיות, מגבלות גופניות, עבודות הבית, חוקי הפיזיקה, התפתחויות טכנולוגיות, חוקי המדינה, הזמן הקצוב לכל פרק ולסיפור שלנו באופן כללי, ויכולתי להמשיך, אבל אני משועבד ל-650 מילה ולפחד לאבד קוראים כבר בפיסקה הראשונה.

אז כמה חירות יש לנו באמת? במה היא מתבטאת? וכמה חירות יש לאנשים שלא גרים בכפר ורדים, אלא בשיכון ד' בבאר שבע, למשל? ורגע, באמת אמצעים כלכליים מקנים חירות אמיתית? לפי הרשימה שלמעלה, לפעמים זה הפוך. מי שמרוויח הרבה משתעבד לעתים למעגל של צריכה מוגזמת, רמת חיים גבוהה, עבודה קשה, להמשיך להרוויח הרבה כדי שיוכל לתחזק את אותה רמת חיים והרגלי צריכה, וחוזר חלילה. איפה החופש שלו?

וכמה פעמים יש לנו מספיק חירות כדי לעצור ובכלל לחשוב על כל זה?

הפילוסופים ומנהגינו

פילוסופים רבים נדרשו למושג החופש, והרעיון הזה היה משמעותי לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הפילוסופים דנו בחירות שלילית (היעדר סמכות) לעומת חירות חיובית (מה יכול אדם לעשות), הבדילו בין אויבי החופש החיצוניים (שלטונות) והפנימיים (ציות עיוור, כניעה למוסכמות – קונפורמיזם), מוגבלותו של החופש ומערכת היחסים שלו עם מושגים וערכים אחרים כמו שיוויון, צדק, חוקים ועוד.

כבר בעת העתיקה קבע הפילוסוף היווני אריסטו, מאבותיה של הפילוסופיה המערבית בת זמננו, כי החירות היא בסיסה של כל מדינה דמוקרטית. לא ערך חשוב, חלק מרכזי או אחד היסודות. החירות היא הבסיס עצמו עליו קמה כל מדינה שרואה עצמה דמוקרטית.

אני שואל את עצמי כמה ממנהיגיה הפוליטיים של ישראל מכירים את הקביעה הזו, וכמה מהם מסכימים איתה ונוהגים לפיה.

המשוררים ואנחנו

ולא רק פילוסופים, גם משוררים עוסקים רבות בערך החירות.

בשיר "את חירותי" שכתב ג'ורג' מוסטקי ותרגם נפלא יורם טהרלב, מתוארים הקורבנות שהקריב הכותב למען חירותו, אם תרצו – השתעבדותו לערך החירות: "לשמור בריתי איתך / את חולצתי מכרתי"; "סבלתי הרבה וכאבתי בלי די / רק למען אמון בי תתני".

הכותב משתעבד מרצונו, ומקבל מהחירות תמורה נאה. הוא לומד "גם בבדידות לשמוח", ו"ללקק את פצעי במיסתור / ולקום וללכת לי הלאה".

אפס, בסופו של השיר מוותר המשורר על החירות ומעדיף להשתעבד לערך נשגב אחר: "בגדתי בך חירותי הטובה / אל הכלא פסעתי בצער / אל הכלא החם אשר שמו אהבה / נאספתי כמו נער".

לאה גולדברג, בשיר "תפילה", לוקחת את החירות למקום הכי מצומצם לכאורה: "למדני אלוהי ברך והתפלל / על סוד עלה קמל / על נגה פרי בשל / על החירות הזאת / לראות, לחוש, לנשום / לדעת, לייחל, להיכשל".

המשוררים, בניגוד לאריסטו, עוסקים בחירות הפרטית. בעזרתם, אפשר אולי למצוא מפלט בחומה של האהבה, או בהשתאות מנגה פרי בשל.

אבל לא תמיד יספקו המשוררים מפלט. ברי סחרוף, בשירו עבדים, מתריס: "כולנו עבדים אפילו / שיש לנו כזה כאילו"; וגם "כולנו מכורים של מישהו / שמבקש עכשיו תרגישו". מרגישים?

האתוס והבחירות

לפני שבועיים חגגנו את חג החירות. בעוד כמה ימים נציין את יום העצמאות. כשאנחנו שרים את ההמנון, תקוותנו היא להיות "עם חופשי" בארצנו. המוטו של המהפכה הצרפתית (ושל צרפת עד היום) הוא "חירות שיוויון ואחווה", מוטו שאומץ על ידי רבים בעולם המערבי. אחד מסמליה הבולטים של ארצות הברית הוא פסל החירות. באפריקה יש מדינה שמשמעו שמה הוא חירות – ליבריה. ויש לנו את חופש הביטוי, חופש הדעה, חופש דת, חוק כבוד האדם וחירותו, ביצי חופש וכמובן, מתי תיגמר סופסוף חופשת הפסח של הילדים.

ועם כל כך הרבה חירות וחופש שיש באתוס הישראלי והמערבי, עברנו עכשיו מערכת בחירות בלי שאף אחד יתייחס לערך הזה. החירות של האזרח היא כבר מזמן לא אישיו. אף מפלגה לא בחרה לעצמה שם שמתכתב עם חופש. "ישראל החופשית" מישהו? הצחקתם את כולנו ואת כחלון. הליכוד הוא כבר מזמן לא תנועת החירות, מרץ אולי גמגמה משהו על זכויות אזרח, אבל קטונתי מלהבין את המסרים שלה בקמפיין האחרון, והליכוד והמחנה הציוני כלל לא נדרשו לנושא.

וכן, כמעט שכחתי. אף אחד לא דיבר על חירותם של מאות אלפי פלסטינים שחיים תחת הכיבוש שלנו כבר 48 שנים. כי אולי, למרות תפילתה של לאה גולדברג, איבדנו את החירות לראות ולחוש.