מה מעידים השמות של המפלגות החדשות עליהן, על הפוליטיקה הישראלית ועל החברה כולה?

אני באמת רוצה להבין מה עבר בראשם של ציפי לבני וחבריה, כשהחליטו לקרוא למפלגה החדשה שהקימו "התנועה". סליחה שאני שואל, אבל התנועה למה? מה אני כבוחר אמור להבין מהשם הזה? למה שאצטרף או אפילו אתמוך, בגוף שאמור להיות אידיאולוגי, אבל נושא שם שלא אומר שום דבר?
מן הסתם, מישהו קיווה שהשם "התנועה" ייתפס כמשהו כללי, פתוח לכולם, ויסחוף אליו אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, כמו שנהוג לומר. אם להשליך את ההיגיון הזה על העולם העסקי, אפשר לפתוח למשל בית עסק ולקרוא לו "המכון". על פי ההיגיון של לבני וחבריה, עסק שכזה ייהנה משרירנים שיגיעו למכון כושר, נשים יפות שיגיעו למכון לקוסמטיקה, ואולי גם כמה נהגים שיגיעו למכון לשטיפת רכב.

***

עיסוק בשמות של מפלגות יכול להיתפס כשעשוע אינטלקטואלי לא מזיק, אבל גם נטול משמעויות מרחיקות לכת. אני סבור כי שמותיהן של המפלגות החדשות שקמו בשנים האחרונות מעידים על מגמות בפוליטיקה הישראלית ובחברה הישראלית.
מפלגות הוקמו בישראל יש מאין עוד מימי בן גוריון. המפלגה המשמעותית הראשונה שאני זוכר הייתה ד"ש של יגאל ידין, או בשמה המלא "התנועה הדמוקרטית לשינוי". הייתה זו מפלגת מרכז, שבעיני רבים נתפסת כאחראית האמיתית למהפך של 1977'. היא זכתה ב-15 מנדטים, רובם על חשבון מפלגת העבודה, ובכך הפכה את הליכוד למפלגה הגדולה בכנסת התשיעית. המפלגה, אגב, התפצלה עוד במהלך כהונתה של אותה כנסת, וגם פלגיה עברו פיצולים למיניהם. אבל גחל כלשהו שרד עד לימי "מפלגת שינוי" של טומי לפיד, שכיהנה במשך שתי קדנציות בכנסת, בשנים 1999 עד 2006.
המילה "שינוי" המופיעה בשם התנועה היא לטעמי הזרע לז'אנר השמות של המפלגות החדשות מהשנים האחרונות. אלא שבעוד המפלגה של ידין כללה בשמה גם את הערך "דמוקרטיה", רבות ממפלגות האינסטנט בחרו לעצמן שם נטול כל פנייה אידיאולוגית או ערכית.
אהוד ברק הלך ב-1999 על "ישראל אחת"; אריאל שרון הקים ב-2005 את "קדימה", ויאיר לפיד את "יש עתיד" ב-2012. כולן היו מפלגות משמעותיות. ישראל אחת וקדימה אף ניצחו בהתאמה בבחירות של 99' ו-06' (קדימה הייתה אז בראשותו של אהוד אולמרט). אצל כולן ביקש השם להעביר מסר כלשהו, אך למעשה היה נטול משמעות רעיונית אמיתית.
בכל השמות בולט הרצון להתכחש לעבר ולספק אשליה של עתיד אחר, מנותק לגמרי מתחלואי העבר. השיקולים היו יותר שיווקיים מאשר אידיאולוגיים. סליחה. הם היו שיווקיים נטו, ללא קמצוץ אידיאולוגיה.
ברק, למשל, ביקש להתנתק מ"הגיבנת" של מפלגת העבודה ומה שהיא מסמלת, ולהעביר מסר של אחדות (מאחוריו, כמובן). אצל שרון, איזה אוקסימורון, השם קדימה אומר מצד אחד שפנינו אל העתיד ואליו בלבד, ומספיק כבר להסתכל על מה שהיה; ומאידך מתכתב בצורה עמוקה עם עברו הצבאי של האיש ותדמיתו כמצביא נועז. "יש עתיד" הוא שם עם מסר דומה, ומן הסתם זהו שם שמתווכח עם ברי פלוגתא אלמונים ומיואשים, הטוענים ש"אין עתיד".
אף אחד מהשמות האלו לא מצביע על אידיאולוגיה, או אפילו מרמז על תפיסת עולם כלשהי ולו בנושא אחד. לשמות הללו אפשר לשדך כל אידיאולוגיה שנרצה, ומן הסתם ממציאי השמות ומכונני המפלגות היו מודעים היטב לעובדה זו.

***

שתי מפלגות ששמן דווקא נושא משמעות כלשהי, הן ישראל ביתנו והבית היהודי. בשתיהן כולל השם את המונח "בית", אבל קיימים הבדלים באופן השימוש. בראשונה יש סוג של התרסה. המפלגה, שבמידה רבה קמה ב-1999 כמפלגת עולים, קובעת במפגיע "ישראל ביתנו", גם בבחינת עכשיו אנחנו פה וישראל היא הבית, וגם כמסר לגברדיה הוותיקה – ישראל היא כבר לא רק הבית שלכם. ומה שיפה בשם, זה שהוא מתאים לחברי המפלגה גם כיום, כשהיא כבר הרבה מעבר למפלגת עולים סקטוריאלית.
"הבית היהודי" (למעשה המפד"ל ההיסטורית עם כמה ספיחים) הוא שם נטול ויכוחים או ספיקות. זהו שם הצהרתי, אדנותי וסמכותי: השימוש פעמיים ה' הידיעה לא משאיר מקום להרהור נוסף מהו המקום הנכון לכל יהודי. "הבית היהודי" הוא מושג שמצד אחד לא ניתן לטעות בו מבחינת ההקשר האידיאולוגי, ומצד שני לרבים מאוד קל להתחבר אליו, גם אם אינם נמנים על קהל המצביעים הטבעי של המפלגה.

***

אבל שתי המפלגות עם השמות הסבירים (ובמקרה אלו דווקא שתי מפלגות שאני אישית לא מוצא בהן שום דבר טוב מלבד השם) רק מדגישות את הלך הרוח הכללי בבחירת שמות למפלגות חדשות. השיא בעיניי הוא שתי מפלגות חדשות שמתמודדות בבחירות הקרובות. שתיהן בחרו לעצמן שם ניו-אייג'י הלקוח מהאזורים היותר רדודים של העידן החדש.
הכוונה היא כמובן למפלגת "העם איתנו" של אלי ישי (שהתחיל כ"יחד", ולאחר מכן החליף את השם, אולי כשגילה שעזר ויצמן הקים מפלגה באותו שם בשנות השמונים) ובעיקר למפלגת "כולנו" של משה כחלון. כולנו מה? רקמה אנושית אחת חיה? כולנו יהודים? כולנו זקוקים לחסד? כולם רוקדים עכשיו?
אני מבין את הניסיון של כחלון לשדר את המסר של דאגה ל"כולם" וייצוג של "כולם". אבל התוצאה היא, שוב, שם נטול אידיאולוגיה כלשהי, תפיסת עולם, או אפילו מסר של תקווה דוגמת "יש עתיד". שם משתדל ומתחנף, שמנסה לרצות את "כולם", אבל בעצם משמעותו מוותר למעשה על ייחוד כלשהו או אישיות עצמאית.

***

השמות הנבובים של המפלגות החדשות לא מפריעים להן בהצלחתן היחסית. הם מתקבלים בטבעיות, הופכים במהירות למטבע לשון ונדמה לי שעד לטור זה, איש לא התלונן על רדידותם.
ברור, אפוא, שלא מדובר על קופירייטרים חסרי כישרון, אלא על מי שמכוונים לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית. השמות מתייפייפים אך נטולי רעיון או כיוון, ממש כמו החברה הישראלית, בייחוד בחלקיה החילוניים, שמחפשת לעצמה כיוון ופעמים רבות מידי בוחרת בפתרונות אינסטנט מהירים במקום בתהליכים יסודיים ומפרכים.
זה היה בסדר אם היה מדובר בשמות של מוצרי צריכה או תוכניות טלוויזיה. אבל מפלגות, למקרה שמישהו שכח, אמורות להתוות דרך, ולא להנהיג את אובדנה.