הוויכוח "האם אמנון לוי צודק" הוא מקומם. ברור שהוא צודק. העדויות והנתונים שהביא הם כל כך חדים וברורים, שאין בכללל מקום לוויכוח. הדיון צריך להתחיל בנקודה הזו: יש פער בלתי נסבל, והשאלה הגדולה היא מה עושים

"אם אתה דווקא מחפש מקופחים, דע לך שאתה, אייל כץ, המיגזר הכי מקופח במדינה". כך הטיח בי חבר טוב באחת השיחות הרבות שניהלתי בעקבות הסידרה "השד העדתי" של אמנון לוי בערוץ 10.

אני שבתי וטענתי שזו התוכנית הכי חשובה שנעשתה בטלוויזיה בשנים האחרונות, כזו שמשנה תודעה ומטיחה בפנים אמת מודחקת וכואבת. הוא טען, כמו רבים וטובים, שטיעוניו של לוי מניפולטיביים, שאין היום אפליה על רקע עדתי, בטח לא מימסדית. ולגבי הקיפוח שלי, היו לו טיעונים חזקים: אתה חילוני. הוריך, אתה וילדיך שירתו בצבא או משרתים בו עכשיו שירות מלא. אתה לא משפחה מרובת ילדים. אתה מתגורר בפריפריה ובנוסף על הכל אתה עצמאי. יותר מקופח מזה?

הוא צודק. אני מקופח. חלק מהקיפוחים שאני סובל מהם (וגם הוא, דרך אגב) הם עוולות של ממש, שמישהו סוף סוף צריך לשנות. ואם כבר הגענו אליי אישית, גם אני יכול לספר איך כילד בחולון דווקא חוויתי התנשאות של מזרחיים עליי. קראו לי "ווזווז", לעגו למאכלים התפלים של העדה שלי, לעורי הלבן, ל"יורמיות" הכללית שלי (כי אז עוד לא המציאו את המילים לפלף וחננה) ולשליטתי הדלה בקללות בערבית.

הכל נכון, אבל כל זה לא קשור בכלום לפערים הבלתי נסבלים עליהם הצביע לוי, לתמונת המצב המקוממת, לפצעים המדממים, לתקרות הזכוכית, לאיים הלבנים בצמרת המימשל, המשפט, הכלכלה, התקשורת, הצבא ועוד, להבדלי השכר, לחלומות של הילדים שמסתכמים ב"להיות הנדסאי חשמל". כל הסיפורים האישיים ברוח "התחתנתי עם תימנייה", "כל שישי אני אוכל חריימה", "כבר היו לנו שני רמטכ"לים מזרחיים", "במוסיקה הם לגמרי ניצחו", ו"מה הוא מקטר, אמנון לוי, תראו לאן הוא עצמו הגיע", הם ממש טיעונים לא רלוונטיים. ואם הם כן – הם רק מחזקים את הטיעון שמעלה התכנית.

גם הטענה שתוך כמה שנים כבר לא יהיו הבדלים בין העדות נראית כהתחמקות לא ממש אלגנטית מהתמודדות עם הבעיה. לוי הראה שאחוז נישואי התערובת לא השתנה לאורך השנים, כך שאוכלוסיות שונות יש, והאבחנה בין אשכנזים למזרחיים לא הולכת להיעלם.

טענה נוספת שעולה היא ערמומית במיוחד: זה מתחיל בתוך המשפחה, אומרים מתנגדיו של לוי. הפערים נובעים למעשה מהבדלים תרבותיים, ומה לעשות – בקרב המזרחיים הנושא של הלימודים וההישגים פחות חשוב.

זו טענה טריקית. מצד אחד יש בה לפעמים גרעין קטן של אמת. מצד שני האמת הזו היא חלק קטן מהתמונה הרחבה וממכלול הסיבות שהביאו לפערים, ובמקרים רבים זו לא הסיבה – זו התוצאה. כך שלמעשה זוהי טענה מיתממת ומסוכנת, כי בהקשר הרחב שלה היא בעצם אומרת: יש כאן שוויון הזדמנויות, רק שיש אוכלוסייה שלמה שלא השכילה לנצל את ההזדמנויות שניתנו לה. או במילים אחרות: המזרחיים אשמים במצבם.

הבעיה עם הטיעון הזה היא שזה כמו לטעון שלפערים חברתיים יש נטייה לגדול. זה הרי ידוע, ובדיוק בשביל זה יש מנגנונים שדואגים למנוע את גדילת הפער, לצמצם אותו ואף לבטל אותו אם ניתן.

האמת היא, שהוויכוח "האם אמנון לוי צודק" הוא מקומם. ברור שהוא צודק. העדויות שהביא מהשטח, הגיבוי שנתן בסטטיסטיקות ונתונים מספריים הם כל כך חדים וברורים, שאין בכללל מקום לוויכוח. לוי אף היה זהיר: הטענה המרכזית אותה הוכיח בסדרת התחקירים שלו היא שקיים פער, והוא עמוק ותהומי. את הטענה על קיפוח שקיים או לא קיים, פחות או יותר הוא השאיר פתוח, ומהמילה גזענות הוא התרחק כמו מאש.

הדיון צריך להתחיל אפוא בנקודה הזו: יש פער בלתי נסבל. יש תחושות קשות בקרב בני עדות המזרח. ברור שהיה קיפוח, שנעשו טעויות בעבר, שהיו גם עוולות של ממש. ברור גם שחלק מהפער שהתחיל כעדתי הפך להיות גיאוגרפי, ואולי מה שפעם היה קיפוח עדתי הפך להיות היום קיפוח פריפריאלי. השאלה הגדולה והחשובה היא מה עושים, וברור שצריך לעשות.

זו שאלה מורכבת. העדפה מתקנת היא עניין טעון, לא תמיד יעיל ולעולם לא מהווה פיתרון כולל. העשייה צריכה להיות רב מערכתית, רואה לטווח ארוך, רגישה, מקשיבה ומשתפת. היא צריכה לבוא לידי ביטוי בתחומים כמו הסברה, חינוך, תרבות, כלכלה, רווחה ומחקר. עליה להקיף מערכות ממלכתיות, מוניציפליות וחוץ ממסדיות, לבדוק צרכים, להציב יעדים, להיות נועזת וזהירה בו זמנית, ובעיקר סבלנית ובעלת אורך רוח.

התעלמות מהמצב וטיעונים ברוח "על שולחן החג שלנו יש גם גפילטע וגם חריימה", יכולים לקרוע את החברה הישראלית, לא פחות מזה.