כבר חודשיים וחצי שאני סובל. משהו כבד שהרמתי, והדיסק הסורר שלי הרים ראש. כאבים בלתי נסבלים, הקרנות לרגל ולישבן, תפקוד חלקי כמעט בכל תחום וכמה תובנות שאפשר לחלוק עם העולם. בכל זאת, יש טור לכתוב.

הכאב שלך עושה אותך רגיש יותר לכאבם של אחרים.

ובזכות הרגישות הזאת אתה מבין שכל הכאבים כולם מתגמדים לעומת שלך. כי מה זה כבר דלקת פרקים, צירי לידה, סרטן, כריתת יד או מים בברך (אצל אחרים), לעומת פריצת דיסק (אצלי). אפילו שזה לא ממש פריצה, רק בלט, וגם זה עוד לא לגמרי מאובחן כי מחכים לתוצאות של הסי-טי.

אני מאמין גדול ברפואה אלטרנטיבית.

ולכן, בשלושת השבועות הראשונים לקטסטרופה לא הלכתי לאורטופד, ודגלתי בשיטה האלטרנטיבית הידועה "יהיה בסדר". השיטה מוכרת גם בשמה "צריך סבלנות, בסוף זה יעבור".

גם הרפואה הממסדית מאמינה באלטרנטיבית.

כשכבר הלכתי לאורטופד הוא בדק, מישש, ליטף, רשם כדורים נגד כאבים והשורה התחתונה שלו הייתה: "צריך סבלנות, בסוף זה יעבור".

כל ישראל פירר.

95 אחוז מהאנשים שאני מספר להם על בעיות הגב שלי מכירים מטפל, רופא, כירופרקט, הילר, חשמלאי, מאמן, או השד יודע מה, ש"מוציא אותך מזה בטיפול אחד". איכשהו, כשזה מגיע לגב, מתנהגים כולם כאותו רב מפורסם שיודע להתאים את המטפל המתאים למחלה הספציפית שלך. אחד אפילו הציע נערת ליווי, אבל יש לי תחושה מסוימת שהוא היה קצת אינטרסנט. חמשת האחוזים הנותרים, אגב, הם אותם מטפלים וקוסמים שיודעים לרפא אותך בצ'יק.

הגוף הוא יצור בוגדני.

אתה יכול לפנק אותו שנים בסטייקים עתירי שומן, להיות קשוב לגוף גם כשהוא מבקש ממך גלידת שמנת עם קצפת, למנוע ממנו את המאמץ הכרוך בריצה סיזיפית ודחיקת משקולות, וזה לא יעזור לך בכלל. בבוא יום פקודה הוא לא יזכור לך חסד נעורים, ויכאיב לך כאילו אין מחר.

אפשר להתרגל לכל דבר.

ובמיוחד לנפקדות שלי מכל מיני דברים שנבצר ממני לעשות. העולם, מסתבר, ממשיך לחוג על צירו גם בלי שאייל כץ עומד ומסובב אותו במו ידיו.

בעצם, כמעט לכל דבר.

יש בכל זאת כאלה שמתקשים בלעדיי, ולמרות מוגבלותי (הזמנית, כן? צריך סבלנות) מתעקשים שאתפקד, ובהתנהגותם האצילית גורמים לי להרגיש חיוני גם במצבי הרעוע. זה כולל לקוחות שצריכים לקבל שירות, ספקים שצריך לשלם להם, ילדים שצריך להקפיץ להם משהו לקצה השני של הארץ ועוד כהנה וכהנה דורשי טובתי שלא שוכחים אותי בעת סבל ומותירים טעם כלשהו לחיי האומללים.

הכאב עושה אותך אדם פתוח יותר.

כל החיים היית בטוח שאתה פוץ שמרן, שמתחלחל מעצם המחשבה שקיימות נעלים בצבע שהוא אינו שחור או חום. קצת כואב לך, והנה אתה מתגלה כאדם נאור ופתוח שמנסה משחות לא ברורות, תנועות חסרות היתכנות מבחינה אנטומית, כדורים בכל מיני צבעים (הכתומים? משהו!) וכל מיני שיטות טיפול מוזרות. בחלקן, המטפלים אשכרה נוגעים בך.

ועשיר יותר.

פתאום אתה מגלה שיש לך כסף לכדורים כתומים, כריות אורטופדיות שתכשיט זהב במשקלן היה עולה פחות, ואפילו לטיפולים אלטרנטיביים, כולל השיטה ההיא עם הסבלנות.

ומגניב פחות.

אין מנוס מהמסקנה: הגיל, הכרס, המפרצים בשיער, על הכל ניתן להתגבר. גניחות של נאקה מיוחמת כל אימת שאתה מתיישב, תזוזה חסרת נחת בכיסא מלווה בהעוויות כאב במהלך הישיבה וקולות של אוטובוס מודל 78' פותח דלתות אחרי העלייה של הקסטל, הופכים אותך לאדם בלתי אטרקטיבי בעליל. במיוחד כשכל הקולות האלו מלווים בהנחת יד שמאל על הגב התחתון והרצאה חפרנית על איך בנוי הדיסק ולמה רוב הכאבים הם בכלל ברגל.

וקצת מסטול.

לאחרונה רשמה לי רופאת המשפחה כדור נגד כאבים המכיל גם מרכיב נרקוטי. יודעים מה? כל העניין הזה של "אל סם" בכל זאת דורש הרהור נוסף.

היא צודקת. צריך לצבוע את התקרה.

להארה הזאת הגעתי אחרי שעות של שכיבה על הגב באמצע הסלון על מזרון מאולתר. רק שעכשיו זה ממש לא הזמן, עם הגב שלי והכל.