על הסיפוק וההנאה הכרוכים במלאכות הבית הקונסטרוקטיביות

אין סיפוק גדול יותר מלהתהלך בביתך ולהתגאות במעשי ידיך להתפאר. השידה שבנית, המדפים שתלית, המחיצה שהגית, תאורת הסלון שחיווטת כמו חשמלאי מוסמך והספוטים המעוצבים ששיקעת באמנות בהנמכת הגבס (אותה דווקא התקין בעל מקצוע, אבל ראית בדיוק מה הוא עושה ובפעם הבאה – עליך!). וכשאתה יוצא לגינה, מה נעים יותר מלבחון את המסלעה שערמת בזיעת אפך ועכשיו היא מתנשאת לתפארה מעל הדשא הקצוץ למשעי (בשבת כיסחת, אלא מה), מעוטרת בשלל צבעי הפריחה של השתילים ששתלת, השקית, דישנת, טיפחת, גידלת והבאת עד הלום.
ואין גם הנאה גדולה מעצם המעשה. קחו למשל מלאכה פשוטה יחסית כמו התקנת מדף עץ פשוט. כמה תכנון, סדר וארגון יש במלאכה. אתה נוטל את המדף ומצמיד אותו למיקום האידיאלי בקיר (שזה בדיוק איפה שאשתך מחליטה למקם אותו). אחר כך אתה מניח עליו את הפלס הכחול, מאזן, מסמן בעיפרון (ששלפת מהאוזן, מקצוען אתה) קו דק מתחת למדף ומניח אותו מעדנות בצד. ואז מצמיד את הזוויות לקיר, מפלס גם אותן, יקה שכמוך, מסמן בעיגול את מיקומם של החורים, ומתפנה לרגע השיא. מקדחת הבוש הישנה נכנסת לפעולה. שישה קידוחים מדויקים, עם המקדח והדיבלים שהותאמו במדויק זה לזה ושניהם יחד למידותיו של המדף. עד שלבסוף מונח המדף צמוד לגמרי לקיר, "ישר פלס", ו"לא זז מילימטר", למרות שאתה מנענעו בכוח כדי לבדוק. עונג צרוף.

חיי מדף

כלומר, אני מניח שחוויות אלו אכן מספקות חוויות רוחניות של התרוממות הנפש. הרי זה מה שכולם מספרים. ממני, בכל אופן, נמנעים הסיפוק, ההנאה והעונג הכרוכים במלאכות הבית הקונסטרוקטיביות. ובאמת שניסיתי. מדי פעם אני עדיין מנסה, כי לא אחד כמוני יתייאש, ולמען האמת אני מרגיש שאני בדרך. עוד כמה פרויקטים, וגם אני אגיע אל האושר.
עד שלב סימון העיגולים אני בהחלט נאמן למה שמתואר כמה שורות למעלה. ואז, לאט לאט, מתגלות סטיות קלות מהסצנריו המתוכנן. הקידוח הראשון עוד עובר בהצלחה. המקדח (וידאה, ברור) חודר את הקיר בבטחה, בז להתנגדותה של הלבנה. אין, אין על הגרמנים האלה, איך שהם יודעים לייצר כלי עבודה. החור אמנם מתרחב טיפונת לקראת פני הקיר, אבל מה שחשוב באמת זה מה שקורה בעומק, ושם החור מקביל ועמוק ויתפוס את הדיבל בלי שום בעיה. בעין בוחנת נראה שהחור לא בדיוק תואם את הסימון המקורי בקיר, אבל גם זו לא באמת בעיה. נעשה גם את שאר הקידוחים טיפה משמאל ולמטה מהסימונים המקוריים, והכל יסתדר.
בקידוח השני הקיר מתעצבן. אדוני, הוא אומר, פעם אחת זה בסדר, אבל פעמיים תוך חמש דקות? בגילך? פתאום המקדח לא מזיז לו, והבוש והוידאה גם יחד מסתובבים סיבובי סרק שבקושי חורצים את הטיח. אין ברירה. זה הזמן להילחם בקירות, וזו פוזיציה שמוכרת לי היטב. הבוש עובר למצב "רוטט", משקל הגוף מוסיף לעוצמה של המקדחה והבטון המזוין ("לעולם ייפול קידוח אחד לפחות על קורה מיסודות הבניין", זהו חוק פיזיקלי ידוע שניסח כמדומני איינשטיין באחת העבודות המוקדמות שלו) נכנע אט אט לפלדה הרוטטת. הנה, גם הקידוח השני מאחורינו. נכון שלחור שנוצר אפשר לדחוף אגרוף קפוץ של פעוט, אבל הילדים שלי כבר גדולים ויציקת בטון קטנה מסביב לדיבל תחזיק אותו יופי. חוץ מזה, שני ברגים זה לגמרי מספיק. בסך הכל זה מדפון קטנטן, וממש לא נורא אם חסר לו בורג.
איכשהו נוצרים לבסוף שישה קידוחים בקיר. כשאני נועץ בהם את הדיבלים אני מגלה שדווקא עכשיו הקיר איבד את כל כושר ההתנגדות שלו. הדיבלים נכנסים ויוצאים באופן חופשי לגמרי, למעט אחד שקצת מתחכך בדפנות החור כשאני שולף אותו. בשלב הזה האופטימיות שבי מתערערת קלות, אבל עדיין יש פתרונות ופטנטים: שני גפרורים מוצמדים לכל דיבל ומוחדרים יחד איתו לקיר. חמישה מתוך ששת הדיבלים מצליחים בדרך זו להישאר נעוצים בקיר גם אחרי שאני עוזב, ורק אחד נופל. אחוז יפה, תודו. אפילו מייקל ג'ורדן היה מחטיא מידי פעם.
בסופו של תהליך, אחרי שלוש שעות עבודה (לא כולל הפסקה לארוחת צהריים) מונח לו המדף על הקיר באלכסון נאה, עם נטייה אופנתית שמאלה וקידה קלה ומנומסת כלפיי המתבונן. החופש המורגש כשמנענעים אותו קלות הוא בדיוק במידה שתאפשר לו לשרוד רעידת אדמה קלה. מישן קומפליט.

סקס-אפיל של מסור

ולמרות הביצוע הנאה, אינני מצליח לחוש את הסיפוק והגאווה מפועלי. גם כיסוח הדשא, עבודות נגרות, פתיחת סתימות והחלפת הניאגרה לא מרגשות אותי. נכון שלגיזום הגדר החיה עם מסור עוצמתי, בעמידת פישוק יציבה והתנעה החלטית עם כבל המשיכה (למה המכשירים האלה מדוממים כל שלוש דקות?) יש המון סקס-אפיליות, אבל אני מעדיף להעביר את השבת בטיול נאה, על שפת הים, או בקריאת מוספי השבת. ואם להודות על האמת, למרות הצטיינותי במלאכות אלו יש פה ושם כאלה שקצת עולים עליי ברמת הביצוע. הם גם נהנים מזה, אז למה שלא יבצעו את העבודה במקומי?

ואם כבר מדברים, אתם מכירים מישהו טוב בהחלפת נורות?

אסון הכרמל חשף מחדל מחפיר של ממשלות ישראל בכל הנוגע למערך הכיבוי. התקשורת והציבור ממהרים לחפש אשמים, וגם מוצאים. במקביל, ממהרים עיתונאים זריזים לחפש את המחדל הבא: נושא רעידות האדמה, המלונות בים המלח, מגן דוד, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, מערכת ההגנה נגד טילים, מצוקי הכורכר הנוטים לקרוס – כל אלה הוזכרו בשבועיים האחרונים בתקשורת כמחדלים מתמשכים שעלולים להביא אסון.
השריפה בכרמל והתנהגות מנהיגי המדינה בעקבותיה יצרו גם בי תחושה של חוסר אונים ואובדן אמון כמעט מוחלט במנהיגים. אתה קורא את העובדות ולא מאמין לנוכח החידלון, העיוורון, העצלות, חוסר האחריות וחוסר האכפתיות של ראש הממשלה ושריו. וממש בעיצומה של השריפה עושה כל אחד מהם כל שביכולתו כדי לצאת טוב בעיני הציבור. אצלי כולם נכשלו. במיוחד נתניהו, שנהוג לומר עליו כי הוא גאון של יחסי ציבור. בעיני, ההתנהלות שלו מול מצלמות הטלוויזיה כל כך שקופה, נראית כל כך מלאכותית, מחושבת ובלתי אמינה, שאני לא מבין איפה פה הגאונות.
 
ואיפה אני בכל הסיפור? הרי קראתי בתקשורת על המחדלים, המצב הקשה של שירותי הכבאות, מערכת הבריאות, מערכת החינוך ומה לא. האזנתי בדאגה לנבואות שחורות, צפיתי בפה פעור בכתבות אפוקליפטיות ופה ושם גם הייתי מעורב בהכנת כתבות שכאלו. כבר שנים אין מנהיג אחד ברמה הלאומית שנוח לי לבחור בו. מישהו שאהיה גאה אם יהיה ראש הממשלה שלי. בעצם עזבו גאה, לפחות שלא אתבייש בו. בעלי הניסיון נראים לי כאינטרסנטים חסרי דרך ואינם אמינים בעיניי. אלו שאני מאמין להם הם נטולי קבלות. התחושה הכללית, עד כמה שזה נורא להכליל, שאת המדינה שלי מנהיגים ב-15 השנים האחרונות אנשים שכדברי הקלישאה, לא הייתי קונה מהם מכונית משומשת.
ומה עשיתי עם כל זה? לא הרבה. למען האמת, כלום. לא יצאתי לרחובות, לא השתתפתי בהפגנות, לא צעדתי במצעדים, לא חתמתי על עצומות, לא שכנעתי אחרים ולפעמים גם לא באמת שוכנעתי בעומק המחדלים. אפילו את הבמות הצנועות שיכולתי לנצל לא ניצלתי כמו שצריך. נתתי למנהיגים שלי לעשות את שלהם בלי לצייץ, בלי להביע מחאה, בלי לעשות דבר כדי שיהיה כאן שינוי מהותי. ולא, פתק בקלפי אחת ל-4 שנים זה ממש לא נחשב.
אני כמובן לא לבד בסיפור הזה. יחד איתי יש עוד מיליונים שכבר שנים מרגישים שמשהו רקוב מהיסוד בממלכת ישראל, ואולי עכשיו השתכנעו בכך סופית. רק שאף פעם לא עשינו כלום.
הגיע הזמן לקחת אחריות. רק שבמקרה שלי, נטילת אחריות אין פירושה להתפטר כי אין בדיוק ממה. לעזאזל, אפילו לוועד ההורים של בית הספר לא התנדבתי כבר יותר מ-18 שנה. נטילת אחריות במקרה שלי, שלנו, היא התנגדות פעילה למה שלא נראה לנו, ותמיכה פעילה במה שכן נראה לנו. בואו נתחיל לחתום על עצומות, לצלצל ולהטריד שרים ובעלי תפקידים כשיש מחאה מאורגנת שכזו, לכתוב מכתבים למערכת, לצאת להפגנות חשובות, ואולי אפילו לארגן איזו מחאה קטנה משלנו אם צריך.
נכון, אסון הכרמל והמחדל הנוראי שייך קודם כל לראשי ממשלה ושרים. אבל אם הם התנהלו כך במשך שנים, לאור היום, למרות אינספור דיווחים על מחדליהם, מבלי שמישהו יטריד אותם לפחות קצת, האחריות היא גם שלי.בקשת תרומה

ישי, אח של אשתי מיכל, מתמודד כבר ארבע שנים בגבורה עם מחלת הסרטן. הגידול הראשון התגלה באזור שבין הכבד ללבלב. אחרי ניתוח וסדרה של טיפולים כימותרפיים הגידול הראשון נעלם. לפני פחות משנה התגלו גרורות קטנות בריאות. סדרה אחת של טיפולים לא הביאה לשום שינוי. לאחרונה החלו טיפול בתרופה חדשה, שאינה כלולה בסל התרופות. למעט ימי הטיפול הקשים, ישי מרגיש בסדר. הוא נראה טוב, מסוגל למטלות פיזיות, כושרו סביר, הוא משחק כדורסל עם בנו, עובד בגינה ונהנה מכל מה שאיש משפחה בן 50 נהנה ממנו. או כלשונו, חוץ מהסרטן הכל בסדר.
השבוע, לאחר מספר מחזורי טיפול בתרופה החדשה, שמענו בשורה מעודדת: יש נסיגה בגודל הגרורות. המשמעות היא שהתרופה משפיעה לטובה. משמעות נוספת היא שיש צורך בטיפולים נוספים רבים. כמה? לא ברור. הרופאים אינם יכולים לנקוב במספר הטיפולים שעוד נדרשים, או בתקופה קצובה. באחד התסריטים האופטימיים יחיה ישי עוד עשרות שנים ובאיכות חיים סבירה, אולם יצטרך להמשיך ולקבל את התרופה היקרה כל חייו בתדירות כזו או אחרת.
מה שברור: בינתיים ממשיכים את הטיפול בתרופה הנוכחית.
המשפחה באמצעיה (הסופיים למדיי) גייסה סכום מסוים עבור התרופות, אך לא תוכל להמשיך במימון בכוחות עצמה לאורך זמן. פנינו כבר אל חוג מכרינו הרחב, ואני מרשה לעצמי לנצל גם את הבמה הזו בבקשת תרומה מכל מי שרוצה ויכול.

תרומות ניתן להעביר לחשבון בנק שאלו פרטיו: בנק 10 (לאומי), סניף 739 (גן יבנה) חשבון מס' 1331065 ע"ש ישי תלם.

אם יש צורך אפשר לפנות גם אליי באופן אישי.
תודה מראש, ובריאות לכולנו.