"לאחר שהקמנו משפחה גרנו ברחובות בבניין עם 44 משפחות וריבוע דשא קטן. בתקופת הקורונה חשתי מחנק גדול, ואמרתי 'עד כאן!'. תוך חודש ברחנו מרחובות והגענו לכפר ורדים. זה היה לפני שלוש שנים, וזאת הייתה גם יריית הפתיחה לחזרה שלי לאמנות".

ליה שניידר לוי, בת 45 ואם לשלושה ילדים, עוסקת במדיה מעורבת ובתקשורת, ולאמנות חזרה רק לאחרונה, עם המעבר לגליל. "נולדתי, למדתי וילדתי ברחובות. התחתנתי בגיל 28 ובגיל 30 ילדתי את הבכור שלי. גם בן זוגי למד אמנות אבל עשה הסבה ולא עוסק בתחום".

היא למדה במדרשה לאמנות ליד הוד השרון. תואר ראשון – חינוך לאמנויות במגמת מצוינים להוראה. למדה גם וידאו ארט וקולונוע. ״רציתי ללמוד בבצלאל, אבל כשביקרתי שם נחרדתי מאווירת המתח והתחרותיות ששררה בין הסטודנטים. החלטתי שאני לא רוצה את זה".

תואר שני עשתה בבריאות הציבור, עם התמחות בקידום בריאות נפשית. היא השתלמה בתחומים מגוונים, מלימוד מדיטציה ככלי להגברת הרווחה הנפשית ועד הוראה, כולל קורסים בווינגייט והכשרות ולימודי תעודה בתחום עבודת הגוף.

ברחובות לא נגעה כמעט באמנות פלסטית: ״התעסקי בעיקר בוידאו ארט, המון צילום. הייתי מתיישבת עם אנשים לקראת אירוע, מוציאה מהם איזה רגשות הם רוצים להביע, כותבת את התסריט או את השיר, מביימת ומפיקה סרט לאירוע. זו לא אמנות, זה לא גלריה, אבל זה קרוב".

בנוסף עבדה בהוראה וכן במרכזי יום לקשישים. הייתה גם פעילה סביבתית: ״הייתי אקטיביסטית סביבתית במשך חמש שנים. חוויה. השתתפתי ביוזמות של קיימות עם עיריות ומוסדות ונתקלתי באטימות, חוסר מודעות וחוסר עניין". כאשר תוכנית בנייה שנאבקה בה אושרה לבסוף, נשברה. ״לא יכולה להמשיך להיאבק. לקח לי שנתיים להתאושש. גם היום זה פצע פתוח".

בכפר ורדים תיעלה את האנרגיות לתחום האמנות: מיקסד מדיה, עירוב ומיחזור של חומרים טבעיים. היא גם כותבת ויש לה פודקאסט שבועי שהיא גאה בו, ׳מדיטציה בכל עת׳, עם 30 אלף עוקבים.

במסגרת הבתים הפתוחים של הקיץ שעבר, הכינה בביתה את תערוכתה הראשונה ׳האדומה׳ בנושא איכות סביבה ואינדיאנים. ״אחרי 20 שנה הרמתי תערוכה, מדהים! זה קרה כי הגעתי לאזור הזה, הגליל המערבי. לא ראיתי אף פעם מקום כזה. לא ידעתי עד כמה חזק הקשר שלי לאדמה. זה איפשר לי ליצור כי חזרתי לאמנות ממקור של חיבור, ולא של מאבק".

קהילת כפר ורדים חיבקה אותה: ״כשהגעתי לכפר שאבו אותי להקמת ׳מועדון הלובי׳ לאזרחים ותיקים ולאנשים בודדים. נמניתי עם המייסדות: שלוש פעמים בשבוע, משמונה בבוקר עד הצהריים, עם ארוחת בוקר. הלובי מציע סדנאות אמנות, קיימות, גינון ויצירה של טבע. משתתפים כ-50 איש ואישה, הרוב נשים. זהו מוסד מבורך, עוגן חברתי". לפני כחודשיים עזבה את מועדון הלובי. היא מורה ליוגה ולפילטיס ומנחה סדנאות בריאות, כגון טיפול בהפרעות שינה.

אני שואלת אותה על הקשר שלה לדיוקנאות ולסמלים אינדיאניים בעבודותיה. מסתבר שאביה הקדיש את השנים האחרונות לחייו בארה״ב לצילום הילידים. המורשת הזאת ממשיכה להשפיע. גם הביקור במוזיאון האינדיאנים בוושינגטון מהווה מקור השראה עד היום. ״תוך כדי למידת השואה האינדיאנית, גיליתי שואות אחרות. לא לימדו אותנו כלום על שואות אחרות. ׳שואה שלה, שואה שלנו׳. לדעתי אסור להפריד ביניהן. אני בן אדם שמח ואופטימי, אבל באמנות אני נותנת מקום לרגשות הקשים. אנחנו מכחידים את עצמנו, מכחידים את הטבע, וזה משתקף באמנות: 'האינדיאנים' הם ביטוי לכך. עסקתי גם בשואה של הילידים בברזיל. יש לי עניין בשואות, זה מטריד אותי מאוד וזה גם קשור לשואה בטבע".

דקלה גרציאני הייתה ילדה נמרצת מאוד. כשהילדים בגן היו ישנים את שנת הצהריים הייתה חומקת החוצה לפינה צדדית, פינת הטבע שלה. ״הייתי מתבוננת בחרקים, טועמת צמחים, שרה להם. ממש חיה, נושמת, טועמת טבע".

היא נולדה בקיבוץ מנרה בשנת 1966. "אני זוכרת המון חורש טבעי והמון טיולים בסביבה, גם בגן וגם בכיתות הבוגרות. לילדים היה חופש מוחלט. בחורף היה הרבה שלג. בכיתה ה׳ הייתה לי מורה לאמנות שהנגישה לנו כמעט את כל החומרים שאפשר להביא לתלמידים. תמיד נמשכתי לבנייה, תמיד תלת מימד, פחות ציור. לימים הכרתי את החימר, הלישה, גם בחוג מלאכה וגם בבית הספר האזורי בקיבוץ דפנה".

אחרי השירות הצבאי נשארה בקיבוץ שנה ואז יצאה לשנת חופשה. היא לא חזרה. לדבריה ׳התגלגלה׳ לקרמיקה, למדה את הטכניקה של עבודה על אובניים. בבית ברל למדה טכנולוגיה של הקרמיקה, סוד הגלזורות והצבעים. השתתפה בירידים, מכרה כלים, בין השאר בגלריה ידועה בעין כרם בירושלים.

בחולון הכירה את שמוליק, בעלה לעתיד, מראשון לציון במקור, ׳קוסם מחשבים'. כאשר החליטו למסד את הקשר, עשו זאת בדרך שלהם: בלי טקס, בלי רב, רק מלאו טפסים שנשלחו אחרי אישור לרבנות. אלה היו ׳נישואי פראגוואי׳, נישואים בהתכתבות. יום אחד אמרה לשמוליק: ״אני לא יכולה להמשיך לגור בעיר, אין מצב״. היא הייתה אז בחודש החמישי להריונה, עם בתם הראשונה. השניים יצאו לבדוק כל מיני יישובים, עד שהגיעו לכפר ורדים. ״בשנת 2000 קנינו מהאמנית מרים שטרן את הבית בו אנחנו גרים. יחד עם הבית, קיבלו ממרים גם את חבריה האמנים. לדקלה שלוש בנות. שבתה האמצעית אובחנה בהפרעה על הספקטרום, ובזכותה הוקמה כיתת התקשורת בבית ספר קשת.

אורלי מנדל, שהייתה פעם תושבת הכפר, הורישה לה את תפקיד השאלת ספרי הלימוד ב'קשת'.  משם דילגה לתפקיד מורה לקיימות. היא בנתה תוכנית קיימות ומלמדת את המקצוע בכיתות א-ג. דקלה גם אחראית על הטיולים בסביבה, ומעבירה שיעורי קיימות גם במסגרת מועדון קפה בוקר ובמועדון הלובי.

כל העת המשיכה לעסוק בקרמיקה. היה לה סטודיו עם אובניים והיא השתתפה בפסטיבלי קרמיקה שהתקיימו בכפר. ״קראו לי הגברת עם הפעמונים, כי עיצבתי בעיקר פעמונים". אלא שעידן החימר נקטע. ״נחשפתי לסרט תיעודי בערוץ שמונה. נדהמתי לגלות שהחומר שמגיע ממפעלי הקרמיקה, אחרי כריית החימר, מנופה ומנוקה והמפעל שופך את הזיבורית לנחלים וגורם לזיהום הסביבה, בעלי החיים והצמחים. כשמדובר באיכות סביבה או בפגיעה בערכי טבע, אני מגיבה מייד ובעוצמה".

כתחליף פנתה לאפיק מקיים, הגרוטאות: ״יום אחד, אחרי פינוי השוק בתרשיחא, ראיתי פיסת נייר עדינה מרחפת ברוח. אספתי את הנייר וגיליתי שיש שם עוד. אפילו לא ידעתי מה אעשה בהם. התחלתי לקפל ולשחק עם הנייר. גיליתי עוד דברים, שקיות ישנות, ניירות אריזה. הטבע כל כך יקר ללבי, שחשבתי שאולי הוא מסמן לי ליצור משהו. לכל נייר אופי משלו, התנהלות אחרת. אני מוסיפה דבק פלסטי, צבעי מים וקצת גירים". כל העבודות עשויות מניירות משומשים וחומרים שהטבע השיל בסביבה.

״העבודה הראשונה נוצרה כאשר שיחקתי בבית עם כל מיני קישוטים וניירות. אחר כך בכפר מסריק ניסו למגר את השיטה הכחלחלה. מייד עשיתי עבודה על השיח הזה. אחר כך ראיתי סרטי טבע על תהליך המוות של שוניות האלמוגים, ויצרתי את "יצורי הים האבודים".

במקביל ליצירתה משמשת דקלה יו"ר ועד האמנים בכפר. לקראת סוף כהונתו של ראש המועצה סיון יחיאלי, אמנים החלו לעזוב את הצריף הירוק והייתה תחושה שזה סוף הניסיון להציג שם. ואז מרים שטרן והציעה לאצור תערוכות מתחלפות בצריף הירוק. התערוכה הראשונה הייתה בתקופת הקורונה. נכנסתי כדי לעזור למרים ובהמשך החלפתי אותה. זה לא תפקיד פשוט. הוא כולל עבודה מול המועצה והמתנ״ס, מול ציבור האמנים, ניהול יוזמות אמנותיות עם חברי הוועד, יחסי ציבור ועוד״.

מאז נכנסה לתפקידה, קיבל תחום האמנות בכפר דחיפה עצומה, בין השאר בזכות המרץ הבלתי נדלה שלה, ויש לה חזון לעתיד: ״לכפר דרוש מבנה, מרכז אמנות, שישמש להפעלת סדנאות וחוגים בכל תחומי האמנות. האוכלוסיה בכפר גדלה וצמאה לפעילויות כאלה. אני חולמת על חיבורים עם תיאטרון ומוזיקה, ושואפת להקים כאן מסגרת מסודרת יותר. זה יתרום לתושבי הכפר וגם לתיירים שמגיעים לכאן.

"בשנה שעברה, בעזרת המועצה והמתנ״ס, קיימנו בתים פתוחים. התגובות היו מצויינות. דרוש גם עיתון שיפנה לקהלים מעורבים וימסור מידע על חידושים והמצאות בתחום האמנות בכפר ובעולם. ראש המועצה קשוב לצורכי האמנים, אבל החזון שלי עוד לא חדר לתודעה של מקבלי ההחלטות. למרות זאת, אני אופטימית".

התערוכה של דקלה גרציאני, קל וחומר, מוצגת בגלריית הספרייה, בימים א׳, ד׳, ה׳, בשעות 14:30-19:00.

אתי צ׳כובר (לא צ׳חובר!) נולדה בתל אביב בשנת 1951, להורים שעלו מפולין עוד לפני מלחמת העולם. מאוחר יותר עברה לירושלים ולמדה ארבע שנים עיצוב גרפי בבצלאל. בהשנה הראשונה ללימודיה התחתנה עם מני, איש מחשבים.
״בשנת 1978 נסענו, מני ואני, לטיול באירופה הקלאסית. כנראה חטפתי סוג של הלם. כאשר גדלים בארץ, בשלולית הקטנה, המפגש עם אמנות אירופאית ובתים באיטליה עושה מהפך. חזרנו לארץ, התפטרתי מהסטודיו לגרפיקה ואמרתי למני שאני עוברת לאמנות. התחלתי לצייר ואני ממשיכה עד עצם היום הזה".
בשנת 1980 נסעו בני הזוג להולנד והתכוונו לשהות בה שנה. הם נשארו שם 15 שנה. בתם השנייה נולדה שם. בהולנד התמסרה כל כולה לציור והשתתפה במשך השנים בכ-22 תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. כיוון שלא למדה אמנות, אלא גרפיקה ואילוסטרציה, הסגנון שלה היה ייחודי. העבודות היו קטנות, בצבעי אקריליק, נבעו מהשראה פנימית וגם מהנופים האנושיים שנגלו לעיניה בארץ החדשה. לשמחתה, היא מציינת, הציורים נמכרו היטב.
אחרי 15 שנה בהולנד חזרו ארצה. ״הקשר לישראל נותר חזק מאוד. לא רצינו להזדקן בהולנד. התיישבו ברעננה, דווקא בתקופת הפיגועים הנוראיים ורצח רבין. כשחוזרים לארץ זה כמו ליפול לבור שחור. הלם תרבותי. אף אחד לא מכיר אותך. שנה שלמה לא ציירתי מרוב טראומה".
הם עזבו את רעננה בשנת 2000, בעיקר בגלל החום והלחות, וקנו בית מן המוכן בכפר ורדים. ואז קרה משהו לא צפוי, שהשפיע על הציור שלה לטווח ארוך: ״יום אחד מני תיקן משהו והגיעו לידיי קורות עץ. עשיתי ציור ראשון על עץ ונשאבתי לתוך זה. העץ משתתף אתי בתוך העבודה. מאז ועד היום העץ מלווה אותי. נוצרו עבודות מעניינות בגלל השילוב של צבע השמן עם העץ. בתקופת הקורונה ביליתי הרבה בסטודיו וציירתי. מאז אני עולה יום יום לסטודיו כדי לצייר.
״מה שמעניין אותי זה להציג ולהביא את האמנות לקהל. פונים אליי כל מיני אוצרים דרך הפייסבוק, שמאפשר חשיפה לקהל גדול. הייתה לי תערוכה במוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה בברעם. באפריל תהיה תערוכה קבוצתית מאוד גדולה בנושא השואה בגלריה על הצוק בנתניה. עוד סדרה על השואה הוצגה במעלות בשנת 2008. אני למעשה דור שלישי אבל הנושא חשוב לי".
מה פתאום דור שלישי? ״אבי עלה לארץ לפני המלחמה והשאיר את הוריו מאחור. הם נספו בשואה. אחיה של אמי, שהיה צייר, נספה בשואה״.
לפני עשרים שנה ויותר התחילה אתי ללמד ציור והיא ממשיכה בכך עד היום. אספה קבוצה קטנה של תלמידים שבאים לסטודיו שלה פעם בשבוע ומציירים בהדרכתה. חוץ משיעורי הציור זיהתה שהציבור בכפר ורדים צמא לאמנות: ״אנחנו יושבים בגליל, רחוק ממרכז הפעילות, האמנים התל אביביים. קוראים לנו ׳הפריפריה׳. לפני כ-15 שנה הוצגו שלוש תערוכות של אמנים יוצאים מן הכלל: אלה אלטר, ציירת וצלמת, שהתגוררה בכפר, שכרה איתי אוטובוס לנסיעה למרכז. אלה הדריכה בתערוכה של עדי נס, אני הדרכתי בתערוכה של רענן לוי, ולקחנו הדרכה מהמוזיאון על מארק רותקו״.
מאז אותה תערוכה, אחת לחודש, יוצאת אתי לסיורי אמנות יחד עם כ-32 איש (32 נשים ליתר דיוק). ״בדיעבד מסתבר שהסיורים הם מפעל חיים. אנחנו מבקרים בסטודיו של אמנים בכל הארץ וזו חוויה יוצאת מן הכלל. זו תרומתי לכפר, בהתנדבות. אני מביאה אנשים שלולא הסיור לא היו יוצאים מן הבית".
בימים אלה היא מציגה (יחד עם חנה ניב) תערוכה בגלריית אמני הכפר. ״אני קוראת לתערוכה ׳מעשה אמנות או מעשה יום יום׳. אני מציגה ציורים על עץ, כולל דיוקנאות על עץ שנראים לא גמורים, סגנון המכונה נון-פיניטו. לאחרונה יצרתי סדרה על שקיות תה, וגם היא תוצג בתערוכה".
תוכניות לעתיד? ״לחיות עד 120 ולצייר יום יום״.

חנה ניב נולדה בקיבוץ עין החורש להורים ילידי בלגיה, חלוצים שעלו ארצה בשנת 1932, הסתננו דרך לבנון, הגיעו לכפר גלעדי והוסעו בטרקטור ועגלה לחדרה כעובדי אדמה. היו בין מקימי עין החורש, קיבוץ של השומר הצעיר עם ״לינה משותפת וחינוך קיבוצי עם כל האידיאולוגיה".
חנה: ״אחרי הצבא חזרתי לשנה לקיבוץ ועבדתי בחדר האוכל, כמו שהיה מקובל. בגיל 21 רציתי ללמוד. כמובן שהייתה התנגדות, מה פתאום, חכי שבע שנים ואז תצאי ללימודים. התעקשתי".
איך הצלחת לממן את הלימודים? ״בעבודה קשה, הצחתי גם לעבוד, גם לשלם שכר דירה, גם שכר לימוד, הכל… למדתי באוניברסיטת תל אביב ספרות והיסטוריה כללית. אחרי הלימודים נישאתי לאיתמר ועברנו לחיפה לשנה ואחר כך לקרית שמונה. שני בוגרי קיבוץ עם כיסים ריקים, התחלנו שם את חיינו המשותפים ושם נולדו ילדינו״.
ומה עשית בקרית שמונה? ״התחלתי את הקריירה בהוראה, בבתי ספר מקיפים. פעם בשבוע במשך ארבע שנים הלכתי לחוגי אמנות שונים, בעיקר קרמיקה, במכללת תל חי".
בקרית שמונה התגוררה כעשר שנים: ״החיים שלנו בקרית שמונה היו טובים, למרות שהייתה תקופה מאוד קשה. מלחמת שלום הגליל, קטיושות, אבל קרית שמונה היחא מקום של אנשים טובים".
בשנת 1978 ראתה מודעה של סטף ורטהיימר שקראה לאנשים שרוצים להקים יישוב חדש בגליל לבוא לקפה פינגווין בנהריה. ״כמו הוריי, רציתי להיות שותפה לאיזו יצירה חדשה. בשנת 1985 היינו בין הנרשמים הראשונים".
בכפר ורדים לא נגעה בקרמיקה במשך 25 שנים. לימדה בבית ספר אורט מעלות במשך 17 שנים ואחר כך עסקה בהדרכה ובניהול פרויקטים, גידלה ילדים, עשתה תואר שני, סיימה תואר שלישי בספרות והבעה.
כאשר יצאה לגמלאות גילתה שוב את האמנות. ״יצאתי לפנסיה ואז באו לי געגועים לחומר. חיי הספרות והרוח קצת נדחקו הצדה והקרמיקה תפסה את מקומה. יש משהו בחומר הקרמי שהוא מאוד ידידותי, אינטימי כמעט. אתה יכול להשקיע בחומר את הרגשות שלך ואת המחשבות שלך, הוא זורם אתך. יחד עם זה, ׳החומר זוכר הכל׳, לכן יש לנהוג בו בעדינות, בהתחשבות, כי יש לו נשמה".
חנה אוהבת את כפר ורדים, את המקום, הטבע, אוהבת את הבית, חושבת שהקהילה איכותית ושאנחנו חיים בבועה. היא מהללת את סיורי האמנות שמארגנת אתי צ׳כובר, במהלכם נתקלה באשדוד בעבודותיה הצבעוניות של הקרמיקאית דורי זנגר מנוה זיו. עד אז יצרה קומקומים בחימר חום, שחור או לבן. הצבעוניות אצל דורי זנגר כבשה אותה בסערה וכשחזרה מהסיור, הפכה לתלמידה.
לפני כמה שנים הכירה את נורית לשד, קרמיקאית תושבת הכפר והחיבור היה כמעט מיידי ונמשך עד היום. ״אנחנו בטנדו זה כמה שנים, וזה ממש נפלא. שתי נשים יושבות ויוצרות ביחד, כל אחת יצירה שונה לחלוטין אבל יש דיאלוג. מצאתי לי בית, מצאתי מקום".
למה קומקומים? ״יש לי רומן עם הקומקום. כבר בקרית שמונה התאהבתי בקומקומים, לא ככלי שימושי, אלא כחפץ פיסולי. הקומקום מתמסר ליצירתיות אינסופית. אני לא מפסיקה לעשות קומקומים. אני עושה אותם כזוג, כאשר יש שניים יש תנועה ודינמיקה. כמו האדם, לא טוב היות הקומקום לבדו".
איך הגעת לשילוב אריגה ורקמה? ״בשנים האחרונות למדתי צורפות אצל נטע ראובני בכפר, וגם למדתי בתל חי רקמה יצירתית ולימדתי את עצמי אריגה. התחלתי לשלב בקומקומים גם את הצורפות, הרקמה והאריגה. התפיסה הרב תחומית מדברת אליי".
התערוכה המשותפת עם אתי צ'כובר שמוצגת בגלריית אמני הכפר, היא תערוכה גדולה ראשונה של חנה, שעד כה הרבתה להשתתף בתערוכות קבוצתיות. בתערוכה מציגה חנה קומקומים בלבד תחת השם "יש סיבה למסיבה".
התערוכה מוצגת לצד התערוכה של אתי צ'כובר "מעשה אמנות או מעשה יום יום". העבודות של חנה מוצגות על סטנדים. באמצע האולם שני שולחנות שעוצבו ביחד עם הקרמיקאית מיכל אשל, שמוקדשים למסיבת התה המטורפת של עליזה בארץ הפלאות.

כשיהודית בוקובזה שמעה שאני מבקשת לראיין אותה למדור, אמרה לי: ״אבל אני לא אמן!״. כשהגעתי לביתה וראיתי את שכיות החמדה מעשה ידיה, הפסלים מקרמיקה והציורים, נדהמתי. מסתבר שיהודית היא אמנית אחת מני אמנים רבים בכפר ורדים שחלקם משתתפים בתערוכות, בחוגים ובמיזמים ואילו אחרים מסתתרים מעין הציבור אבל הם פעילים, יוצרים יצירות נפלאות אך לא מספרים לאף אחד.
יהודית סיפרה לי על התקופה לפני שהפכה לאמנית: ״נולדתי בסוף 1943, אולי ברוסיה, לא ברור. אמי כנראה הייתה במחנה עבודה ונישאה בוינה, כשהיינו במחנות העקורים. עלינו ארצה בשנת 1949. גרתי בבני ברק, כיפה סרוגה. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי ואחר כך בתיכון דתי פרטי, לבנות בלבד, ברמת גן. ההורים מעולם לא עזבו את בני ברק אבל אני עזבתי. בגיל 21, ברגע שסיימתי תיכון וסמינר, עזבתי את הבית. נשלחתי להיות מורה בנהריה, שם הכרתי את בעלי. שני הבנים נולדו בנהריה ואז יצאנו לשליחויות מטעם הסוכנות. היינו מורים וגם כתבנו תוכניות לימוד. חיינו בקנדה ארבע שנים, בניו יורק שלוש שנים ואז חזרנו ארצה. אחר כך נסענו שוב לאולבני בניו יורק. חזרנו לארץ בשנת 1991. בשנת 1998 עברנו לכפר ורדים".
שנתיים אחרי שהגיעה לכפר, חוותה אובדן נורא: בעלה נפטר באופן פתאומי. היא כבר הייתה בפנסיה ונותרה אובדת עצות, חיפשה מה לעשות עם עצמה. מותו של הבעל האהוב גרם לה להלם כזה שהפכה באחת לאמנית. עד אז לא היה לה כל קשר לאמנות. ״לטעמי לא הייתי מוכשרת מספיק בשביל לצייר. מעולם לא התנסיתי בציור או בכתיבה. דווקא בעלי היה מוכשר בכל מה שקשור לכתיבה ולציור".
אולי הגיעה לאמנות בלחץ האירועים, אבל איכות פסלי הקרמיקה והציורים מרמזת שהיה בתוכה נרטיב אמנותי עשיר. היא החלה לכתוב שירה, לעסוק בקרמיקה פיסולית ולצייר. אחרי עשר שנים של פיסול בחוג של נורית רוטשילד, נסגר הסטודיו לקרמיקה ויהודית המשיכה אצל אתי צ׳כובר, המורה לציור. היא מציירת שם עד עצם היום הזה אבל הפסיקה לעסוק בקרמיקה פיסולית.
״התחלתי להתעניין באמנות. זה נתן לי חומר למחשבה והפעיל רגשות. השתתפתי בסיורי האמנות שאתי ארגנה לתלמידיה. זה מאוד עזר לי בעבודות הקרמיקה, אבל התפתחתי גם בציור. ראיתי שהולך לי, זה ממלא אותי, זה נותן לי פתיחות והנאה. אני מתחילה ציור בבית ואז הולכת לאתי לקבל את האישור האחרון". היא מעדיפה לצייר דמויות. שני ציורים שלה, שתלויים בצריף הירוק, אופייניים ליכולותיה בציור פורטרטים אקספרסיביים, עזי הבעה.

כשעולים במדרגות הבית של אריה שטרן ברור שמתגורר בו פסל בברזל. פסלים נערמים מימין ומשמאל, ניצבים בתוך סבך הצמחיה, מקיפים את הבית, עומדים בכל מקום פנוי. כשנכנסים לבית, הצפיפות גוברת: פסלים על הריצפה, על הקירות, על מדפים. אפילו מחצית מהשולחן בפינת האוכל תפוס. בהמשך הביקור נכנסנו למוסך, וגם הוא הוסב למחסן לפסלים. פסלים רבים על ארונות ומדפים, זה לצד זה. יש גם ׳מערה׳, מרתף מתחת לבית שמלא בגרוטאות ברזל. לרגעים זו נראית כמו אובססיה של ממש לברזל.

אריה שטרן נולד ברחובות בשנת 1958, לאמא עיראקית ואבא צ׳כי ניצול שואה. הכיר את סמדר אישתו בקרית גת, שם גרה המשפחה. הם ביחד מגיל 17, התחתנו בגיל 21. יש להם שלושה ילדים וחמישה נכדים.

שטרן שירת בחיל האוויר בבסיס רמון במשך 12 שנים, כולל לימודים בבית הספר הטכני. בחסות חיל האוויר למד מחשבים בגבעת רם בירושלים. בסך הכל שירת בחיל האוויר עד גיל 40. אחרי שפרש הפך עצמאי, ובשמונה השנים האחרונות היה מתכנת ראשי בחברת תוכנה למוצרי חקלאות. ״לפני שנתיים סמדר יצאה לפנסיה. קינאתי בה וגם אני יצאתי לפנסיה", הוא מעדכן.

בכפר ורדים מתגוררים בני הזוג זה 16 שנים. הם הגיעו לכפר אחרי שערכו טיול בקליפורניה. הם נדלקו שם על האזור הירוק, הדשאים, הבתים המצועצעים. ״רצינו לגור במקום כזה ירוק, יפה. הסתובבתי בכל הארץ, אבל התאהבתי בכפר ורדים. קנינו בית מן המוכן או הכמעט מוכן".

עוד לפני שעבר לכפר ורדים פיסל בברזל: ״אבא שלי היה פחח צינורות. בחופשים הייתי עובד אצלו. למדתי לדפוק בפטיש, לחתוך ולקדוח, כולל טיפול באש. זו עבודת כפיים. בקרית גת היה לנו שכן שעבד בברזל והגינה שלו הייתה מלאה בפסלים. זה הדליק אצלי משהו. פיסול בברזל זה סוג של תרפיה".

הוא לא מחפש מקורות השראה, לא משייט באינטרנט, אבל מכיר את יופ דה יונג, פסל בברזל יליד הולנד, שעלה לארץ ומייצר פסלים קטנים, אבל מוכר בעיקר בגלל הפסלים עצומי הממדים שמפארים את השביל העולה מקיבוץ מרום גולן אל המוצב שמשקיף על קוניטרה.

מכיוון שאריה שטרן לא מעתיק, הוא נשאר במסגרת השיגעון הפרטי שלו, מחבר חלקי מתכת, מרתך ויוצר דמויות דמיוניות לרוב. לדבריו, יש לו הרבה פסלי אבירים, רוכבים, דון קישוטים וגם נגנים. ״אני מביט על חלקי הברזל ולמרות שאינני יודע לצייר, בא לי רעיון לפסל ואני מבצע אותו. אני נהנה מזה, זה הכיף שלי. הרבה אנשים אומרים לי שאני צריך לעשות תערוכה. נרשמתי לתערוכה בצריף האמנים, זה אולי יקרה עוד השנה". הוא יודע שצפיפות הפסלים בביתו אינה מחמיאה להם. ״אני יודע שמישהו אחר רואה בפסלים שדה קוצים. צריך לפזר אותם. הלוואי שהיה לי עוד שטח תצוגה".

הוא יצירתי לא רק בפיסול, גם בכתיבה. עוד בגיל שש כתב טקסטים חופשיים, היה מעריץ של הגשש החיוור. הוא כותב שירים ומערכונים, וגם מביים. במשך חמש שנים כתב טור קבוע של שירים סאטיריים בעיתון א-לה כפר. לאחרונה הוציא לאור ספר בשם "שירים שהעזתי לכתוב, לקט שירים 2017-2011". האיורים בספר הם של סמדר שטרן, המציירת להנאתה. 

זה שנתיים שהוא עמל על תוכנה משוכללת ליצירת חידוני ידע ושעשועונים. לדבריו, גם מלאכת התכנות דורשת יצירתיות.

לתיאום ביקור 0544-888736.

שוש ברודצקי נולדה בארץ בשנת 1949, בת יחידה להורים שעלו ארצה מרומניה שנה קודם לכן. תמיד הייתה "ילדה טובה" ומגיל צעיר היא זוכרת את עצמה יושבת בשבתות בבית וממלאת מחברות בציורים. גם אביה היה משרבט כל הזמן.
בתיכון למדה במגמת אמנות, בהמשך למדה שנה במכון אבני הוותיק, ועוד שנתיים בבית ספר לגרפיקה. התחתנה בגיל צעיר, ויש לה שתי בנות. עד שנת 2000 התגוררה בגבעתיים, ואז עברה המשפחה לכפר ורדים.
בכפר המשיכה לעסוק באמנות, בעיקר ציור, אבל גם בקרמיקה, ועל המדפים בביתה כמה יצירות. יש לה המון ציורים אבל היא לא מצופפת אותם על הקירות אלא מעדיפה לתלות ציור אחד על קיר שלם. זה מעניק לצופה מרחב התבוננות, היא מסבירה.
כשהגיעה לכפר ורדים החלה לצייר אצל אלה אלטר. אחרי כשנתיים עברה לאתי צ׳כובר, תושבת כפר ורדים, ציירת ומורה לציור. היא מתמידה בחוג הציור הזה 16 או 17 שנים, עם הפסקות: למדה שנה במצפה מתת אצל רוני טהרלב, ציירת פיגורטיבית. עוד שנה אצל סמדר כץ, ציירת פורטרטים. למדה גם במעלות, אצל הצייר שלומי חגי. ״אני יכולה לצייר בבית, אבל אני אוהבת שיש עוד מישהו שמסתכל מרחוק ומעיר, רואה את הפרופורציות. מסגרת היא דבר מאוד נעים".
תערוכה מציוריה בשם "קמטים קפלים צללים" מוצגת בגלריה במרפאה (של קופת חולים כללית) בכפר, החל מה-14 ביוני. ״אני מאוד שמחה בתערוכה", היא אומרת. "לא חשבתי שהתערוכה שלי תזכה למבקרים רבים. לו הייתי מציגה במרכז, אפילו בגלריה גדולה, לא היו מגיעים אנשים רבים כפי שמגיעים למרפאה. הם באים לביקור רופא ורואים תערוכה עליזה כזאת, מצחיקה. זה עושה להם טוב. התערוכה זוכה להדים ומוכיחה לכולנו שזמן המתנה יכול להיות גם זמן מתנה. לפני שנים הייתה לי תערוכה במועדון חמישים פלוס, ונחמה באר, האוצרת, זכרה אותי והזמינה אותי להציג".
אור וצל מרתקים את שוש והיא אוהבת לצייר ציורים שבהם בד תחרה מכסה טפח ומגלה טפחיים, כוס שקופה שדרכה רואים חפצים אחרים, או בדים וקיפולים מלאי אור וצל. בתקופה מסוימת הושפעה מהצייר והפסל פרננדו בוטרו הקולומבייני, שמעצב דמויות של אנשים שמנים, גרוטסקיים לעתים. חלק מהציורים בתערוכה מציגים דמויות כאלה, שמנות ושמנים, שמבלים יחד, רוקדים, או יושבים להם על ספסל.
נושאי הציורים באים לה מהסתכלות בעיתונים, בספרים, בפינטרסט. אם היצירה מעוררת בה השראה, היא תצייר כפי שהיא רואה אותה בעיני רוחה, דרך הפילטר הרגשי שלה.
שוש מתלוננת על היעדר אמנים צעירים: ״אין אמנים צעירים שמציגים. תמיד אותם אמנים. גם בפתיחות רואים אותם פנסיונרים. מאוד מעציב. הצעירים לא באים להרצאות, לא באים לפתיחות. יש תערוכות יפות, מעניינות, אבל הצעירים לא באים. ציור זה לא משהו שנרכש. נולדים עם התאווה לצייר, וזה לא צץ פתאום בפנסיה. נראה שלצעירים אין זמן היום, הם עובדים עד מאוחר".
שוש השתתפה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות והיא מוכרת ציורים. המעוניינים יכולים להתקשר: 054-7704004.

ביוני בשנה הבאה משה ברק יהיה בן שמונים. הוא רזה כמו חוט – חוט ברזל הכוונה, משמש כאיש האחזקה של שני צריפי האמנים וזה לא דבר של מה בכך. במסגרת תפקידו הוא אחראי על תליית העבודות בתערוכות וחידוש התצוגות בצריף הירוק. תולה, מטפס על סולמות, צובע קירות, מתקן נזקים, כל התחזוקה עליו. גם בקיבוץ כפר גלעדי, בו נולד ובו חי במשך 27 שנים, היה איש אחזקה. כאשר עבר להרצליה עם אשתו הראשונה, עבד בחנות לצורכי בניין ועסק בכל מיני עבודות אחזקה מהצד. אבל החיים בעיר לא היו לרוחו והוא עבר עם משפחתו לקיבוץ בארי, אחד האידיאולוגיים ביותר בתנועה הקיבוצית, לדבריו. 11 שנים חי בבארי, שם נולד הילד השלישי. הילדים הגדולים, בן ובת, גרים בקיבוץ כפר גלעדי ואילו הבן הצעיר גר בקיבוץ יפתח.
אחרי עשרים שנות נישואין התגרש וחזר לקיבוץ האם. הוא עדיין חבר בכפר גלעדי ומחזיק שם דירה. לפני עשרים שנה התחתן בשנית עם חנקה, מורה למינהל בבית ספר תיכון. הם גרו זמן מה בכפר גלעדי ולפני ארבע שנים קנו דירה בגולדן וילג׳. למשה (כמו לאחרים) טענות נגד הקבלן של הגולדן וילג׳, אבל הוא מרוצה מאוד מן המעבר לכפר. הוא נהנה מן החברה ומן הפעילויות וההרצאות המוצעות לגיל השלישי, חבר בוועד האמנים ומכיר המון אנשים. הוא גם מטפח את הכושר הגופני שלו: ״אני מחפש את העליות הכי קשות בכפר וצועד. בנוסף, אני הולך אחורנית במשך 7 דקות. אני עושה זאת ברחוב שלי שהוא חד סטרי. זה טוב למוח, לשיווי משקל, גם לגב. אני הולך כך שנים. אני לא שואף לאריכות ימים, אלא לאיכות חיים".
הרומן עם האמנות החל כשהשתחרר מצה״ל והשתתף בתחרות חנוכיות. מאז הוא אוהב חנוכיות ובונה אחת או שתיים לפחות בכל שנה. בקיבוץ היה מכין תחפושות פורים, וגם טיפח גינות יפות שהפכו מוקד עלייה לרגל.
השנים לא הקהו את דחף שלו ליצור, להפך: ״בכפר ורדים אני יצירתי יותר מתמיד. האווירה, התמיכה והפרגון מעודדים אותי. אני מציג בצריף הירוק. הצגתי כחלק מתערוכה קבוצתית בצריף החדש. יש לי תצוגה במרפאת קופת חולים כללית. אני יוצר ללא הפסקה, כמעין המתגבר. אני גם משחק פטנק. הייתה לי חלקה בגינה הקהילתית עד שהתעייפתי… אני מפנה את הזמן הפנוי ליצירה".
יצירותיו עשויות בעיקר מגרוטאות. ״אני לא אספן גרוטאות, אלא לוקח דברים שאנשים נפטרים מהם, רק אם זה מתאים לאיזה רעיון שצץ לי. אני אוסף המון דברים במרכז המסחרי, עובר בריכוז האשפה. אני אוסף דברים שיכולים להיות חלק מחפץ שימושי או אמנותי. הזבל של האחד מקבל אצלי חיים חדשים. היום, כשאנשים יודעים שאני בונה דברים מזכוכית מחוסמת, הם מציעים לי כמויות עצומות של זכוכית".
זה שנים שהוא משבץ בעבודותיו זכוכית מחוסמת. כאשר מכים חזק על לוח זכוכית מחוסמת, היא נשברת, בדרך כלל לריבועים או משולשים קטנטנים. ימים אחרי המכה הראשונית, הזכוכית ממשיכה להתפקע ולהשמיע קולות פיצפוץ. משה חולם לעשות סרט על זכוכית מחוסמת שנשברת לרסיסים וממשיכה להתפוצץ מעצמה ולהשמיע קולות.
״אני יודע שביום בו אלך לעולמי, החפצים שעיצבתי יירדו לטמיון. הילדים שלי לא ירצו להתעסק בזה. אם לא אכין מקום שבו אציג את העבודות שלי לא יידעו מה לעשות איתן. אז אני מתכנן גלריה בדירה שלי בכפר גלעדי, שם ירוכזו היצירות שלי ואולי אף יימכרו".
להתקשרות: 0507-741952.

ריה אושפיז נולדה בארץ בשנת 1953, והיא דור שני לשואה. אימה, ילידת ואץ שבהונגריה, עלתה לארץ בשנת 1948. אבא שלה נולד בטרנסילבניה ונשלח למחנה עבודה ידוע לשמצה, טרנסניצריה. רבים מבני משפחתה נספו בשואה.

אמה רצתה שתלמד שפות ורשמה אותה לבית הספר של הכנסייה הסקוטית ביפו, שהיה מוסד חינוכי קוסמופוליטי, והלימודים בו התקיימו באנגלית. כשריה התגייסה, לא שלטה בשפה העברית. היא למדה אמנויות במדרשה ברמת השרון, בבית ספר לאמנות הציור קלישר בתל אביב, ופיסול בבית ברל.

בשנת 1977 התחתנה עם גבי. ״הביאו לי אותו בדרך עקיפה", היא מספרת. "השם הביא לי אותו". גבי הוא איש לוגיסטיקה שעבד שנים רבות בממ״ן. היום הוא נהג אוטובוס בכפר. לבני הזוג שני ילדים, בן ובת, ושלושה נכדים. לכפר עברו בשנת 2006 ועד היום הם מתגוררים באותו בית, אותו תכננה ריה.

לפני השיחה ביקשה ריה שנסתובב קודם בבית, שהרי ״הבית הוא הפנימיות של האדם". חדר האורחים הוא מקדש לאמנות. יש גם גלריה של 90 מטר מרובע בקומת הקרקע, שם היא מקבלת קבוצות מבקרים.

דבריה מתובלים בפתגמים לרוב ובביטויים פילוסופיים, שהיא שוחה בהם בטבעיות גמורה. בכלל, יש לה ראיית עולם מגובשת, שמשלבת עשייה אמנותית יחד עם אמונה בבורא. ציוריה עוסקים בנושאים ברומו של עולם, והם עמוסים סמלים שריה מוכנה לפרשם.

העבודות שלה אינן פיגורטיביות, למרות שבחלקן מופיעות יונים ודמויות אנושיות. "אלה עבודות ׳אזוטריות׳", אומרת ריה. אזוטרי פירושו יודעי ח״ן, בקיאים בקבלה ובתורת הנסתר. אבל גם כאן ריה סוטה מן המקובל ולדבריה, הציורים שלה הם ציורי חזון. ניכר שיש לה חזון, ולדבריה אפילו חזיונות וגם חלומות, שבהם היא עשויה לראות את הציור בחלקו או בשלמותו לפני שמתחילה לצייר אותו.

אין בציורים זכר לשואה. ״אני דור שני לניצולי שואה, והיה לי חשוב לשנות את כיוון הטראומה. לא רוצה לחזור אחורה. שהגלגל ינוע קדימה, זו תמצית הבחירה שלי. בשואה יש חולי ומוות. אני בחרתי בחיים".

חייה כאמן נסמכים על לימוד עצמי בנושאים הקרובים ללבה. ״הלימוד שלי הוא לימוד של החיים. לא למדתי באוניברסיטה. אני לא סוחבת רזומה כזה על גבי ואני מסתדרת עם זה. אוטודידקטית בכל תחום, כולל קבלה".

אם נדמה לעתים שיש איזו אמונה זרה שמכוונת את מכחולה, היא אומרת: ״העבודות שלי נטולות דת. למדתי מהנצרות, מהקוראן, וגם מהיהדות, כאשר היהדות בשליטה מלאה. אבל הבחירה היא שכולם שווים בעיני אלוהים, אין לו הבדל של דת, גזע ומין. הוא אוהב כל אחד. הוא נתן בחירה לאברהם".

ריה ציירה מגיל צעיר, בעיקר נופים, דומם ופיגורטיבי. בשנת 1988, בעקבות האינתיפאדה הראשונה והשריפות ביערות הכרמל, שינתה כיוון ועברה לשלב השני של חייה. ״מאז השריפות התחלתי לצייר אחרת. ביקשתי מהיקום והיקום נענה לי. נהיו לי ציורי חזון, אזוטריים. בדרך כלל משולשים, מרובעים, עיגולים. זהו אבסטרקט רוחני. מי שהכי השפיע עליי היה לאונרדו דה וינצי, שהיה מחלק את הקנבס מתימטית, לפי הפרספקטיבה. לפני שאני ניגשת לציור, אני מחלקת את הקנבס למקטעים באופן אינטואיטיבי. יש בציור איזון: גם אם ייתלה הפוך, הוא יישאר שלם".

-את מציירת הרבה מנדלות. איך הגעת לזה?

״המנדלות הגיעו אליי. השתתפתי בכל מיני קבוצות שעסקו ברוחניות, עשו מדיטציה. המנדלות היו חלק מזה. גרתי ברעננה ורציתי לעשות שינוי. ובשביל לעשות שינוי צריך לנוע. אי אפשר לעשות שינוי במצב סטטי. המנדלות מסמלות את הרצון לתזוזה, מין מאוורר שמסובבים אותו, או פרח. השאיפה היא לרוח חדשה, לא של מריבה, אלא של פיוס. ההשראה שלי באה מן הקבלה, שם מצאתי את התשובות הכי שלמות".

כדוגמה לעבודה סימבולית ריה מראה לי ציור ענק תלוי על הקיר כשהוא סדוק. ״הציור נשבר בדרך לתערוכה. השאלה הראשונה שלי הייתה: איפה השבר? השבר היה כמעט באמצע, לרוחב, מעט מעל היונה ומתחת למנדלה. זה מראה לי שהיונה הזו יכולה לעוף, אולי דרך הסדק. לכן בחרתי את הציור בתור תעודת הזהות שלי. מפה יוצא המסר של השלם. השלם הוא הקונספט הטוטאלי של כל הכוונות שלנו. מה יוצר השלם שיוצר את השלום? התשובה היא להמעיט במלים ולהיות במצב נתינה, וזה יוצר את השלם או את השלום. דואליות לא עובדת. רק השלם".

תערוכת יחיד ביולי

"שלם" הוא גם שם תערוכה של ריה אושפיז שתוצג בחודש יולי הקרוב במתחם האמנים. ״ברגע אסתי כץ האוצרת של המתחם פנתה אליי, הבנתי ששם התערוכה יהיה ׳שלם׳", אומרת ריה. "מה שאני מבינה, שזאת השאיפה להגיע למצב שלם, לעשות בחיים את השלם. לא משנה אם חסר דבר מה כזה או אחר, השלם קיים וצריך לשאוף אליו".

כאשר עלה במוחה השם ׳שלם׳ מילאה מחברת בסקיצות. בלילה ראתה בעיני רוחה בדיוק את מה שהיא מתכוונת להציג: ״ראיתי את השלם, אבל לא בטוח שזה מושלם. שבוע לפני שאסתי ביקשה שאעשה תערוכה, היה עוד חלום, והיונה הופיעה. את זה עוד לא ציירתי, אני משאירה את זה לסוף.

״אצלי אין סתם ציור. הציור מתחיל בקונספט, בתחושה. אתה לא יכול להתקדם אם אתה לא מקדם את עצמך. אני צריכה להבין ואז אני יכולה לצייר את השלב הבא, כשהכל שלם, מסונכרן, מקושר אחד לשני, ויש התאמה. אם הקונספט הוא שלום ואני כל הזמן במריבות, לא אבין את השלום או את השלם".

לצפייה בעוד עבודות ויצירת קשר: www.ryaoshpiz.com, oshpiz@bezeqint.net, 050-4411887.

תיקון
שנת הלידה של אורית שגב (אמן מקומי, גיליון 339) היא 1959, ולא כפי שנכתב בטעות.

אורית שגב הייתה ונשארה מדענית, ודומה שגם בדרכה כאמנית קרמיקה היא לא מפסיקה לחקור. היא נולדה בחיפה בשנת 1939, למדה בטכניון ועשתה דוקטורט בהנדסה גנטית וביולוגיה מולקולרית. בזמן כתיבת הדוקטורט התחתנה ויש לה שני בנים. עבדה במכון וייצמן, ולאחר כך עשתה פוסט-דוקטורט באנגליה. משם עברה לדרום אפריקה ועבדה במשך שמונה שנים באוניברסיטת יוהנסבורג כראש מעבדה וכמרצה.
כאשר חזרה ארצה מדרום אפריקה התגרשה מבעלה. בשנת 1996 התחתנה עם רוני, איש ים ותיק ואב לשני בנים מנישואים קודמים. רוני חלם על קנדה והזוג היגר לשם בשנת 2008. הם טיילו ו"עשו חיים" בוונקובר וגם עבדו. רוני היה קברניט של ספינות תיירים שמשייטות לאורך חופי ונקובר וסביבותיה. ״אני עבדתי בחברה משותפת של ממשלת קנדה וממשלת בריטיש קולומביה, בפיתוח פרוייקט בתחום הגנומיקה והגנטיקה", היא מספרת. "יום עבודה שם מתחיל בשעה תשע ומסתיים בחמש אחה״צ. לא מקובל לעבוד שעות נוספות".
עד אז לא עסקה באמנות, אבל הזמן הפנוי והעובדה שלא היו לה ילדים קטנים, פתחו לה אופק לתחום. ״נרשמתי לקורס קרמיקה במרכז שדבולט לאמנויות, מרכז גדול בעיר ברנבי הסמוכה לוונקובר. בהתחלה הייתי בחוג רגיל לקרמיקה. לקח לפחות שנה עד שהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לעבוד עם הידיים. התחלתי מדברים פשוטים, ועברתי לדברים יותר מורכבים. זה לוקח שנים״.
אכן, עבודת קרמיקה על אובניים דורשת מיומנות גבוהה וזו נרכשת בתהליך איטי. יש ללמוד איך למרכז את גוש החימר, לדקק את הדפנות, לעלות לגובה או לרוחב ואז להעניק את הצורה הסופית, בלי שהכלי יקרוס או ייקרע. לא תמיד כוונתו של האמן ניכרת בתוצאה. לפעמים העיצוב נקבע בהתאם לגחמות החומר. אחרי עיצוב הכלי צריך לשרוף אותו, לצבוע בגלזורה, טכנולוגיה עתירת ידע בפני עצמה, ולשרוף שוב. זוהי עבודה רבת שלבים ורבת סיכונים.
״לא אהבתי לעשות אותו כלי כמה פעמים. יש קרמיקאים שטוב להם לעשות אותו כלי מאה פעמים. גם לא אהבתי במיוחד לעשות ניסויים בהכנת גלזורות. דיבר אליי יותר להתנסות בשריפות. התחלתי עם שריפות עץ וגאז. מה שתפס אותי זה שריפות ראקו. התוצאה, עם העשן וחומרי הבעירה שבחבית, מעניינת תמיד. אחר כך התאהבתי בשריפת בור (pit) עם כל מיני חומרים אורגניים. האפקטים בלתי צפויים".
אחרי 11 שנים בקנדה החליט הזוג לחזור ארצה. בקנדה התנסתה שגב בעבודה עם חרסינה והמשיכה גם בארץ. ״כזאת אני, גומרת דברים מסוימים, ממצה, ומרגישה שאני צריכה לעבור למשהו אחר״. היום היא לומדת את טכניקת הזכוכית, כולל ויטראז׳ אצל דורית במרכז אמנויות ע״ש אפטר-ברר במעלות. היא עיצבה, בין היתר, פסים צבעוניים בטכניקת פיוזינג, חתיכות זכוכית שמתלכדות בחום. עיצבה ויטראז׳ צבעוני שמוצג בסלון ביתה. משה ברם שיבץ אותו במסגרת עץ והוא תלוי על מעמד ייעודי מברזל.
את רוב עבודותיה נתנה במתנה למשפחה ולחברים. היא לא מוכרת עבודות, אבל ניתן ליהנות מעבודות שלה בצריף האמנים. כרגע היא לא עובדת בבית אבל יש לה סטודיו במרתף ותוכניות גדולות, שכוללות קניית אובניים, תנור קרמיקה וזכוכית, וגם לימוד מלאכת הברזל.