שירת הפינגוין

זה שיר פרידה ממסעדה שהייתה פתוחה כל יום במשך 82 שנה. "פינגוין" המיתולוגית, מהמסעדות הוותיקות והידועות בארץ, סגרה את שעריה בתחילת החודש. בכך הגיע לסוף דרכו מוסד משמעותי ואייקוני בחיי הגליל המערבי והעיר נהריה בפרט.
הבעלים הנוכחי, אילן אופנהיימר, קיבל את ההחלטה בעקבות מיזם נדל"ני המתוכנן במקום. התגובות, אולי כצפוי, רבות עוצמה. די לעמוד במשך דקות ספורות בלבד מחוץ למקום המסעדה ולהאזין למה שאומרים עוברי אורח לנוכח המסעדה המתפנה. "איפה ניפגש עכשיו?", תוהה אחד, וחברו מנסה להרגיע ש"אולי זה זמני". אחרים פשוט ניגשים אל דלתות הזכוכית, מקרבים את העין, מציצים, משתהים ומזכירים זה לזה מה מהווה מסעדת פינגוין עבורם.
אני פוגשת את אילן אופנהיימר בתוך חלל המסעדה ימים אחדים לפני הסגירה. שמסביבנו ארגונים, קיפולים, ומכונת קפה שעדיין עבדה.
– אתה יכול בכלל לתאר את התחושה?
"בואי נאמר שאני מרגיש כאילו ששמתי איזו חליפת מגן. והאמת היא שאני מוצא את עצמי מתרגש מאוד דווקא ממחוות קטנות. הגיע לכאן הבוקר עובד של חברת שתייה קלה. הוא ניגש אליי ואמר 'אילן, אתם המקום הכי כיף שהיה לי לעבוד איתו. אני עובד עם מליון מקומות, מספק סחורה להמון אנשים. אתם תמיד קיבלתם אותנו בחיוך, לא נתתם לנו לחכות, עזרתם לנו עם הבקבוקים'. אנחנו שנים איתם, והבחור ממש התרגש. כמובן שהתרגשתי ביחד איתו. לקבל מחמאה מאנשים כאלו זה משהו שבאמת מדגדג לי בלב. היום במיוחד, כשאנחנו נמצאים במדינה שאחד אוכל את השני, עם המון אלימות ושנאה".
-היו עוד מחוות כאלו?
"אנשים יקרים כתבו לי מילים שריגשו אותי. חבר כתב לי 'מצדיע לכולכם על המסע שעשיתם, זאת ארץ ישראל היפה והאמיתית: לראות איך אבא ארנסט היה דואג שהבריטים ישתו בירה עם הבנות בה בשעה שהורידו מעפילים בחוף נהריה בעלייה הבלתי לגאלית'. חבר אחר שהגיע לביקור בארץ כתב 'לסיומו של מסע ארוך ומוצלח צריך צעד אחד מושכל ונבון, ולמרות הכאב בליבך התחלת כעת מסע חדש. אני יודע שעמוק בפנים אתה עושה את הצעד הנכון במקום הנכון. הבאת כבוד רב לשושלת אופנהיימר הנהריינית לדורותיה'. זה ריגש אותי באמת. בנוסף יש את העובדים שלנו, 40 עובדים. אחותה של אשתי, שרון, שגם מנהלת, הציעה שנעשה להם טיול. הזמנו אוטובוס ועשינו להם טיול בצפון, עם המון פעילויות, כשלבסוף כולם הגיעו ל'אדלינה', המסעדה שלנו בקיבוץ כברי. שם הודיתי להם על העשייה הרבה וכמה שהיה לי טוב איתם. אחרי זה באו אליי כמה עובדים ואמרו לי 'אם הטיול הזה היה קורה לפני שנה, זה היה ברור, אתה צריך אותנו. אבל הגענו לסיומת, אתה לא רואה אותנו יותר. עשית פה משהו מיוחד, זה מעבר לטיול'. וזה בעצם סיכם את כל הרעיון שלנו, הביחד הזה".
-מה זאת אומרת ביחד?
"עבדו כאן ערבים, נוצרים, מוסלמים, יהודים, אתיופים ועוד. זה הדגל של המשפחה שלי, במיוחד של אשתי מיכל שבאה מקיבוץ. ערכים זה האלף-בית שלנו. ואני בטוח שגם לזה היה חלק בהצלחה, במודע או לא במודע. כולם היו עובדים פה מהיום הראשון".

אנשים בכו

אילן אופנהיימר, 75, נשוי למיכל ואב לחמישה, הוא בנו של ארנסט אופנהיימר ונכדו של הוגו אופנהיימר, השניים שהקימו את המסעדה בשנת 1940. התקופה היא שנותיה הראשונות של נהריה. היישוב בן החמש, שנוסד כיישוב המתבסס על משקים חקלאיים, משנה את פניו והופך ליישוב שמבוסס על תיירות. ומה שהתחיל כקיוסק שמכר גלידות קסטה, צמח וגדל למקום בעל שם.
כילד נהג אילן להגיע לפינגוין כל יום אחרי בית הספר לסייע בניקוי הגינה ובעבודות נוספות. "נולדתי וגדלתי בפינגוין", הוא אומר. בשנת 1972, לאחר שחזר מלימודי מסעדנות בגרמניה, קיבל על עצמו את ניהול המסעדה, ומאז ועד היום הוא עוסק בכך. בשנים האחרונות עבר הניהול אל בנו אמיר, 41, דור רביעי למייסדי המקום, שושלת נדירה ואולי יחידה בישראל. כאמור, בבעלות המשפחה גם מסעדת "אדלינה" בקיבוץ כברי, אותה פתחו לפני 19 שנה, והיא ממשיכה לפעול כרגיל תחת ניהולו של אמיר. במרוצת השנים יזם אילן וניהל עסקים רבים, בטיילת נהריה, בעיר ומחוצה לה. אך לב העשייה, הוא מעיד, תמיד היה פינגוין.
אביו של אילן, ארנסט, עלה מגרמניה במסגרת מה שמכונה העלייה החמישית. "הוא סבל וחטף מהמשטר הנאצי", מתאר אילן. "הרביצו לו, שלחו אותו לטאטא רחובות ועוד. כמו שאומרים, הוא קרא את הכתובת על הקיר והבין שהוא חייב לעזוב את גרמניה. הוא החליט לעלות לארץ ישראל, וב-1936 הוא מגיע לכאן. הוריו של אבי, הוגו וריחה, עלו ארצה רק כמה שנים לאחר מכן, מאחר שהוגו נלקח לברגן בלזן בתקופה שהמקום שימש כבית מעצר. הוא שוחרר משם רק בשנת 1938, וכשנה לאחר מכן, ב-,1939 עלו ההורים ארצה.
"אבי הגיע לנהריה והחל לעסוק בחקלאות. הוא יצא להכשרה במשק רפול בתל עדשים, אך אחרי ששתל גזרים הפוכים בדונם שלם, עם השורש למעלה, הבין שחקלאי הוא לא יהיה. סבי היה בעל כלבו בית קפה בגרמניה, וכשאבי היה נער הוא נהג לבלות שם הרבה. הוא הכיר את התחום מקרוב, והחליט ללכת בכיוון הזה. בשנת 1940 הוקמה 'פינגוין', על שם הוצאת ספרי הכיס האנגלית המצליחה, בתקווה להצליח באותה המידה".
מאז המקום ספג לא מעט היסטוריה: מראשית ימיה של מלחמת העולם השנייה והשלטון הבריטי, דרך מלחמות ישראל, קטיושות, שיטפונות, קורונה ועוד. וכאמור, אחד המיתוסים גורס כי לא היה יום אחד בו פינגוין הייתה סגורה. "זה עיקרון שהמשפחה התחילה", מאשר אופנהיימר. "הרבה דברים עברנו. בקורונה למשל היו לנו משלוחים".
-מאיפה ההתעקשות?
"כך קיבלתי את זה מהוריי, דבר שהמשיך גם בזמן שאמיר ניהל כאן. גם במלחמת העצמאות ההורים שלי לא סגרו. היו להם כל מיני סיבות. למשל, היו הרבה רווקים שלא היה להם איפה לבשל בבית. הם היו אוכלים פה ביום ביום, אז הם הרגישו אליהם מחויבות. בתקופות מתוחות מבחינה ביטחונית היו אומרים לי בצחוק 'נסראללה לא יהיה מבסוט מזה'. פינגוין היה הדבר היחידי כמעט שהיה פה בהתחלה, ועם השנים הפך למוסד. בתקופת המצור על נהריה היה העיתון 'על המשמר' תלוי פה על החזית ואנשים היו מתכנסים לקרוא ולהתעדכן בחדשות. מורים ומורות היו עושים פה את שיעורי הבית שלהם, ילדים נפגשו עם הוריהם, קבוצות שלמות סעדו פה בקבוע".