אורית שגב הייתה ונשארה מדענית, ודומה שגם בדרכה כאמנית קרמיקה היא לא מפסיקה לחקור. היא נולדה בחיפה בשנת 1939, למדה בטכניון ועשתה דוקטורט בהנדסה גנטית וביולוגיה מולקולרית. בזמן כתיבת הדוקטורט התחתנה ויש לה שני בנים. עבדה במכון וייצמן, ולאחר כך עשתה פוסט-דוקטורט באנגליה. משם עברה לדרום אפריקה ועבדה במשך שמונה שנים באוניברסיטת יוהנסבורג כראש מעבדה וכמרצה.
כאשר חזרה ארצה מדרום אפריקה התגרשה מבעלה. בשנת 1996 התחתנה עם רוני, איש ים ותיק ואב לשני בנים מנישואים קודמים. רוני חלם על קנדה והזוג היגר לשם בשנת 2008. הם טיילו ו"עשו חיים" בוונקובר וגם עבדו. רוני היה קברניט של ספינות תיירים שמשייטות לאורך חופי ונקובר וסביבותיה. ״אני עבדתי בחברה משותפת של ממשלת קנדה וממשלת בריטיש קולומביה, בפיתוח פרוייקט בתחום הגנומיקה והגנטיקה", היא מספרת. "יום עבודה שם מתחיל בשעה תשע ומסתיים בחמש אחה״צ. לא מקובל לעבוד שעות נוספות".
עד אז לא עסקה באמנות, אבל הזמן הפנוי והעובדה שלא היו לה ילדים קטנים, פתחו לה אופק לתחום. ״נרשמתי לקורס קרמיקה במרכז שדבולט לאמנויות, מרכז גדול בעיר ברנבי הסמוכה לוונקובר. בהתחלה הייתי בחוג רגיל לקרמיקה. לקח לפחות שנה עד שהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לעבוד עם הידיים. התחלתי מדברים פשוטים, ועברתי לדברים יותר מורכבים. זה לוקח שנים״.
אכן, עבודת קרמיקה על אובניים דורשת מיומנות גבוהה וזו נרכשת בתהליך איטי. יש ללמוד איך למרכז את גוש החימר, לדקק את הדפנות, לעלות לגובה או לרוחב ואז להעניק את הצורה הסופית, בלי שהכלי יקרוס או ייקרע. לא תמיד כוונתו של האמן ניכרת בתוצאה. לפעמים העיצוב נקבע בהתאם לגחמות החומר. אחרי עיצוב הכלי צריך לשרוף אותו, לצבוע בגלזורה, טכנולוגיה עתירת ידע בפני עצמה, ולשרוף שוב. זוהי עבודה רבת שלבים ורבת סיכונים.
״לא אהבתי לעשות אותו כלי כמה פעמים. יש קרמיקאים שטוב להם לעשות אותו כלי מאה פעמים. גם לא אהבתי במיוחד לעשות ניסויים בהכנת גלזורות. דיבר אליי יותר להתנסות בשריפות. התחלתי עם שריפות עץ וגאז. מה שתפס אותי זה שריפות ראקו. התוצאה, עם העשן וחומרי הבעירה שבחבית, מעניינת תמיד. אחר כך התאהבתי בשריפת בור (pit) עם כל מיני חומרים אורגניים. האפקטים בלתי צפויים".
אחרי 11 שנים בקנדה החליט הזוג לחזור ארצה. בקנדה התנסתה שגב בעבודה עם חרסינה והמשיכה גם בארץ. ״כזאת אני, גומרת דברים מסוימים, ממצה, ומרגישה שאני צריכה לעבור למשהו אחר״. היום היא לומדת את טכניקת הזכוכית, כולל ויטראז׳ אצל דורית במרכז אמנויות ע״ש אפטר-ברר במעלות. היא עיצבה, בין היתר, פסים צבעוניים בטכניקת פיוזינג, חתיכות זכוכית שמתלכדות בחום. עיצבה ויטראז׳ צבעוני שמוצג בסלון ביתה. משה ברם שיבץ אותו במסגרת עץ והוא תלוי על מעמד ייעודי מברזל.
את רוב עבודותיה נתנה במתנה למשפחה ולחברים. היא לא מוכרת עבודות, אבל ניתן ליהנות מעבודות שלה בצריף האמנים. כרגע היא לא עובדת בבית אבל יש לה סטודיו במרתף ותוכניות גדולות, שכוללות קניית אובניים, תנור קרמיקה וזכוכית, וגם לימוד מלאכת הברזל.
אורית שגב והיצירות שלה:
