החיים הם מחזמר

עמית מינסטר מכפר ורדים תרגמה יחד עם חבר ללימודים מיוזיקל עכשווי שעלה בברודווי. בימים אלה עולה המחזמר המתורגם כהפקת שנה ג' מושקעת של בית הספר לתיאטרון בית צבי, מאיים להפוך לקאלט, וכבר יש דיבור על המשך
כתבה: סימה שי

"נסעתי ברכבת מההורים בחזרה למרכז, וביוטיוב נתקלתי במקרה בסרטון מהמחזמר Be More Chill. מצאתי את עצמי מקשיבה, נקרעת מצחוק וממש נהנית מהשירים. ביקשתי מאסף, חבר טוב שלומד איתי, שנתרגם יחד את אחד השירים, כדי שיהיה לי להשתמש במלגות ובשיעורים. בחופש שבין שנה א' ל-ב' עבדנו יחד בבקרים במאפייה, ומיד לאחר העבודה היינו נפגשים לתרגם. כך מצאנו את עצמנו מתרגמים את כל השירים ואת כל הסצינות".

עמית מינסטר, בת 26 מכפר ורדים, תלמידת שנה ג' בבית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" ברמת גן, נזכרת השבוע בהתחלה של מה שהפך להפקה מושקעת וגדולה, בטח במונחים של הצגת שנה שלישית בבית ספר לתיאטרון.

המחזה Be More Chill, שעמית ואסף תרגמו ל"תרגיע", נכתב בניו ג'רזי וזכה להצלחה ולבאז תקשורתי, בעיקר ברשתות החברתיות. בשיאו הוא הגיע לאוף ברודווי ולברודווי. המחזמר מוצג בימים אלה בהפקתה של מינסטר, והצגות עולות מידי ערב עד אמצע מאי (האחרונה ב-15.5). גם בארץ זוכה המחזה המתורגם להצלחה. הוא מעורר עניין בקרב אנשי מקצוע, וקהל רב, צעיר ברובו, מגיע לראות אותו. עמית ושותפיה, כמו גם בהנהלת בית הספר, מקווים שההצגה תרוץ גם כהפקה מסחרית.

הדבר הגדול הזה

"כשהתחלנו לעבוד לא ידענו בדיוק לאן זה יתקדם", ממשיכה מינסטר. "פשוט רצינו להתנסות בתרגום כזה". אבל בסיומו של הניסיון גילו מינסטר וידידה אסף לוי שיש להם ביד מחזה מתורגם כמעט במלואו. "החלטנו לגשת להנהלת בית צבי, ולהציע את החומרים כתרגיל להפקה. רכזת הסטודנטים שובל בכר התלהבה מהרעיון, וקבעה לנו פגישה עם המנהל האומנותי ארתור קוגן. הוא הרגיע את ההתלהבות שלנו וביקש שנשלח את החומרים כדי שיוכל להעביר ללקטורים (אנשים שקוראים מחזות ונותנים דעה מקצועית ס.ש.). במשך תקופה ארוכה לא חזרו לדבר איתנו, וחשבנו שהעניין נשכח. רק בדיעבד הבנו כמה עבודה ובירוקרטיה נדרשה מאחורי הקלעים על מנת לאפשר את ההצגה".

בשלב הזה נכנסה הקורונה לחיים של כולם. כשהסטודנטים חזרו מהסגר ללימודים נורמליים, זה היה לשלב תרגילי סוף שנה. על התרגילים האלו מבוססת לבסוף ההצגה של שנה שלישית. "היינו חלק מקבוצה של עשרה חבר'ה, ועבדנו עם הבמאי אבישי בן גל", מספרת מינסטר. "בשיעור הראשון הוא עשה לנו מעין משחק ניחושים מה יהיה הפרויקט עליו נעבוד. זרקנו כל מיני שאלות, ובשלב כלשהו שאלתי: רגע, זה לא Be More Chill, נכון? ואבישי אמר ,דווקא כן. זה Be More Chill. זה היה וואו. אסף ואני לא האמנו שבית צבי ייקחו חסות על המחזמר. הדבר הראשון שתרגמנו הפך לדבר הגדול הזה. העלינו את התרגיל, וכולם אהבו אותו, גם המנהל האומנותי, הכוריאוגרפית, המנהל המוזיקלי, כולם אנשי מקצוע ותיקים ומנוסים בתיאטרון.

"בסוף הסגר השני קיבלנו כבר תאריכים להצגות בפני קהל והתחלנו בחזרות. עכשיו אנחנו מציגים את ההצגה כל ערב באולם הגדול של בית צבי. אני משחקת בשלושה תפקידים: אמו של ג'רמי, מורה בחוג דרמה וסוחר. כל הדמויות במחזה הם גם של מקהלה, כולם עושים הכל, וזה מרגש בטירוף".

כולם רוצים אהבה

גיבור המחזמר הוא ג'רמי, נער אמריקאי שחי את חייו הלא פופולאריים בתיכון, מנסה מאוד להשתלב חברתית ללא הצלחה. ההצגה עוסקת במערכות היחסים שלו ושל אחרים, ובמחיר שהגיבור מוכן לשלם על מנת להיות פופולרי. זה אולי נשמע קצת דידקטי מידי, אבל מינסטר לא נבהלת: "ההצגה קצבית ויש בה הרבה נוכחות לרשתות החברתיות, ככה שצעירים מתחברים בקלות. למשל יש שיר שנקרא 'שעת הסמרטפון', והמחזה מדבר הרבה על ההשפעה של הטכנולוגיה על החיים שלנו. בני הנוער חיים היום ברשתות, ויש מצב שזה בא על חשבון מי שאנחנו, על חשבון האהובים עלינו. האם אני רוצה שהקשרים החברתיים שלי יגדירו אותי, או מעדיף קודם להיות מי שאני ולאסוף אלי את האנשים שיעריכו אותי בזכות מי שאני? זה שונה מאוד ממה שרואים בתיאטרון בדרך כלל". 

-את חושבת שיוצאים מההצגה עם השאלה הזו?

"לדעתי בעיקר יוצאים עם ההבנה שזה ממש בסדר להיות מי שאנחנו. בסוף כולנו רוצים אהבה וחום, ולהיות מקובלים. השאלה על מה אנחנו מוותרים בדרך והאם צריך בכלל לוותר".

-הפורמט הוא מחזמר. קצת מיושן.

"להפך. המחזה הספציפי הזה, שהוא אמריקאי במקור, נכתב בשנת 2004, והופיע לראשונה באוף ברודווי ב-2015. זה נדיר מאוד שמעלים בארץ הצגות חדשות. לרוב עושים מחזות קלאסיים. בית צבי לקחו עלינו ריזיקה: לתת לסטודנטים כזה מקום ליצירה אישית, ליוזמה. זו הזדמנות מדהימה עבורנו".

-איפה את רואה את סוד הקסם של "תרגיע"?

"הוא מושך קהל שבדרך כלל לא שש לראות מיוזיקל. כי בסוף זה סיפור פשוט בתקופה המורכבת הזו, סיפור על מערכות יחסים, על התבגרות. הסיפור יוצר הזדהות, וכולם, גם מבוגרים, יכולים למצוא בו את עצמם. השפה יומיומית ולא תיאטרלית. המוסיקה קצבית, קצת רוקיסטית. יש היענות מדהימה גם של קהל צעיר. אנשים מגיעים בהמוניהם, יש ביקורות טובות. מדברים על זה ברשתות החברתיות ויש גם שיח חיובי של אנשי מקצוע מתחום התיאטרון".

 

קודם כל שחקנית

בניגוד לאחרים, עמית היא לא "שחקנית מלידה", והחיבור לעולם התיאטרון הגיע בהדרגה. היא נולדה בנהריה לענת ושי מינסטר, וכשהייתה בת שנה עברה המשפחה לכפר ורדים, אותו היא מגדירה היום כבית. רק לקראת סיום היסודי נחשף העולם ליכולות המשחק שלה. "הפעם הראשונה ששיחקתי הייתה בכיתה ו' בהצגת פורים בבית ספר", היא נזכרת. "זה היה מהנה מאוד. בתיכון למדתי במגמת תיאטרון ומאוד נהניתי. התחום מאוד מגוון ומאפשר לי להיות כל מה שבא לי. אבל עדיין לא חשבתי שזה 'הדבר'. רק אחרי הצבא, כשנסעתי לטייל בהודו, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים: משהו שאני נהנית ממנו, ושנותן משמעות".

מהודו עולם התיאטרון באמת נראה כמו חופש ליצור ולהופיע, אבל בעולם האמיתי יש המון כבלים.

"נכון, בסוף זה מקצוע מאוד תובעני, שדורש המון מקצועיות. הקהל שילם כרטיס ואת צריכה לספק את הסחורה. המקצוע הזה דורש גם הרבה יזמות, כלום לא נופל לך מהשמיים. את חייבת ליצור ולעשות כל הזמן. אבל זה משהו שאני מאוד אוהבת. אני בהחלט רואה את עצמי בסיום הלימודים ובעוד כמה שנים ממשיכה במשחק וגם מופיעה עם חומרים שאני כותבת בעצמי. זה לגמרי הכיוון".

-מה אומרים בבית?

"ההורים שלי מדהימים, מושלמים. הם מאפשרים ותומכים, כל מה שהייתי יכולה לבקש. יש לי אחות שגדולה ממני בשלוש שנים, ליאור, ואחות תאומה, דנה, וכל אחת מאיתנו עושה משהו שונה לגמרי. אבל כולם מגיעים להצגות ומפרגנים מאוד".

-איך את מסכמת את לימודי המשחק?

"הלימודים בבית צבי היו מאתגרים במיוחד. עברתי תהליך ארוך של אודישנים וראיון אישי. התקבלתי, אבל לא ידעתי באמת מה זה ללמוד משחק. וזה היה קשה. לומדים מתשע בבוקר עד אחת עשרה בלילה, כל יום. יש נפילות מתח, יש משברים, ואת שואלת את עצמך שוב אם זה באמת מה שאת רוצה לעשות, והאם את בכלל טובה בזה. אבל הלימודים הקנו לי הרבה מאוד כלים מקצועיים וגם חברים טובים. שנה ג' היא השנה האחרונה ללימודים, והיא קצת דומה לסטאז' בלימודים אחרים. כל השנה אנחנו משחקים ועושים הצגות. הסך הכל הוא חוויה מדהימה".

-איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"אני מאוד מקווה שאהיה שחקנית בתיאטרון רפרטוארי, ושגם אכתוב חומרים לעצמי, ואולי אמשיך לתרגם דברים. בגדול, עוסקת בתחום".

-יותר כשחקנית או יותר מהצד של כתיבה, הפקה ויזמות?

"הייתי רוצה לשלב בין כל העולמות הללו, אבל האהבה הגדולה שלי היא משחק. להופיע ולהיות על במה".

מקווים שיהיה המשך

ההפקה של תרגיע כרוכה גם בהשקעה כספית ניכרת, ומוכרים מספר מקרים בהם הצגות סיום של בית ספר לתיאטרון זכו גם להצלחה מסחרית. בהנהלת 'בית צבי' לא מסתירים שהאפשרות הזו היא בהחלט ריאלית.

ארתור קוגן, המנהל האומנותי-פדגוגי של בית צבי: "עמית ואסף לקחו על עצמם אתגר אדיר בתרגום המחזה, ועמדו בו בהצלחה. גם לנו היה אתגר לא פשוט להביא את המחזה לבמה ולקבל עליו את זכויות היוצרים, בין השאר מכיוון שמדובר בפעם הראשונה שהמחזה הזה עולה במקום כלשהו בעולם שלא בשפה האנגלית. לשמחתנו היוצרים נתנו את אישורם, ועכשיו גם הקהל הישראלי יכול ליהנות מהמחזמר הנפלא הזה".

שובל בכר, המנהלת התפעולית של בית צבי: "ארתור קוגן פתוח מאוד להצעות ולרעיונות של תלמידים. עמית ואסף היו מאוד נלהבים ואפילו מאוהבים בחומר, ובאומנות זה הדבר הכי חשוב. זה מחזמר צעיר ומחתרתי, שבגרסת המקור האמריקאית צבר קהל מעריצים גדול ברשת לפני שפרץ הלאה. אצלנו זה לא שיחק תפקיד. רוב הקהל בתיאטראות הוא בדרך כלל מעל גיל 40. 'תרגיע' פונה גם לקהל צעיר יותר. זה מחזמר שובב, קליל, הומוריסטי, נוגע בדברים מהותיים של צעירים ובני נוער".

המופעים תכף מסתיימים, מה הלאה?

"התלמידים צריכים לעבור הלאה להפקות אחרות, אבל אני רוצה לקוות שיהיו למחזמר הזה חיים בהמשך. אני יודעת שמאוד מתעניינים, ורבים מהעולם המקצועי מגיעים לראות אותו".

המפיק דיויד טריטמן עם הקאסט של תרגיע צילום נטע בן אהרון

המפיק האמריקאי התלהב

אחד ממפיקי העל של המחזמר בברודווי הוא יהודי בשם דיויד טריטמן. בימים אלה הוא טייל בישראל, וביקש לצפות בגרסה העברית. בסיום המופע דיבר טריטמן עם השחקנים ועם המתרגמים עמית ואסף. הוא סיפר כי התרגש ונהנה מאוד, ואמר כי הוא צופה עתיד גדול לגרסה העברית. בצילום: טריטמן (במרכז, בחולצת אפורה) והקאסט.

צילום: נטע בן אהרון