פיגועים ביהודים ישראלים אינם חידוש, ומתמשכים לאורך 100 שנות התנועה הציונית. ארגוני טרור אכזריים פעלו בשטח המדינה ורצחו אזרחים וחיילים רבים. אך כל אלו לא דומים לזוועות שהתרחשו בעוטף.
זכור לנו הטבח במעלה עקרבים במרץ 1954, בו נטבחו 12 נוסעים ישראלים בדרכם מאילת לתל אביב. ומאז לאורך השנים הסתננו פלסטינים בעיקר מרצועת עזה ומממלכת ירדן לשם ביצוע מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל. התקפות הטרור לא פסק למרות פעולות התגמול ויוזמות מלחמה רבות.
הסכמי אוסלו פתחו את שערי הגיהינום ופעולות הרצח בישראל הלכו והתעצמו הן בהיקף פעולותיהם והן באכזריותם, ולמרות הכול עדיין לא הגיעו לממדים הבלתי אנושיים שהתרחשו בשבת השחורה.
רצח הוא רצח וטרור הוא טרור, ובכל זאת קיימים הבדלים בדפוסי הפעולה של ארגוני הטרור. החמאס פועל ממניעים דתיים לשם השמדת היהודים בין הים לירדן מתוך אמונה דתית קיצונית. מדובר באידיאולוגיה ברורה ומוגדרת היטב, בעלת מאפיינים משותפים לכולן, ממרוקו במערב ועד פקיסטן במזרח. הכרזת מלחמה טוטלית על הלא מוסלמים והפעלת אמצעים כוחניים, כשהם לא בוחלים בשום אמצעי לכפות את רצונם. המקרה של המדינה האסלאמית (אלדולה אלאסלאמיה – דאעש) הוא מקרה בוחן לשבת השחורה.
עדויות הניצולים מהטבח משלימות ומחזקות את רעיון העוועים שהשימוש בטבח ללא הבחנה הוא אמצעי לגיטימי וחיוני לממש רעיון המדינה האיסלמית על פי חזון החמאס.
***
החמאס מחזיק בחטופים ומשתמש בהם ככלי נשק ליום הדין. הם משכללים, מחדדים ומשחיזים את סכיניהם המשוננים באמצעות החטופים. מחבלי החמאס הפכו את שני האחים הג'ינג'ים, כפיר ואריאל, לסמל המאבק הבלתי מתפשר של החברה הישראלית.
השנאה מבית מדרשו של האיסלאם העזתי אינה יודעת גבולות. היא רדיקלית, נטולת כל סימן אנושיות ומתגמלת בשנאה עצמית לכדי התאבדות אישית וקולקטיבית. אנדה גלוקסמן, הוגה פוליטי ואינטלקטואל צרפתי, טוען שאין לחלק את החברה לשתי קטגוריות הנאבקות על משאבים כלכליים ופוליטיים בין ימין לשמאל. לטענתו שתי קטגוריות אלה אינן יכולות להתקיים בחברה פתוחה, אוניברסלית ומתוקשרת ללא גבולות. בעידן הליברליות בחברה האנושית, יש להתמקד בשלושה נושאים עיקריים: א. זכויות אדם ב. עזרה הומניטרית ג. מאבק נגד הרודנות. הגיע הזמן לדון באופן חופשי בשלוש הקטגוריות שאומצו על ידי החברה המערבית וישראל בכללה. השפעתם של שלושת ערכים אלה אינה נחלת הכלל, וזאת משום שרוב רובה של החברה האנושית היא רודנית, ואין בה זכויות אזרח.
האם ערכים האלה מחייבים חברות אסלאמיות פונדמנטליסטיות? המקרים של דאעש וחמאס מוכיחים את ההפך. החמאס הוא רודן חסר מעצורים, עליונות הדת מוחקת זכויות אדם, והוא אינו כפוף לערכים הומניים. אם כך, מדוע אנחנו חייבים להחיל אותם על עצמנו בעת שאזרחינו הלא מעורבים אינם מקבלים כל סיוע?! אם החטופים לא מקבלים את המעט הנדרש כסיוע הומניטרי, כך גם העזתים לא יקבלו מאומה.
סיפרו לנו שהכנסת הסיוע לעזה, כולל דלק ולצד הגברת הלחץ הצבאי, יזרזו את החזרת החטופים. בשורה התחתונה זה לא עמד במבחן התוצאה. מכאן החובה להפסיק את הסיוע ל"בלתי מעורבים" (כהגדרת הנשיא ביידן) עד הבאת החטופים הביתה!
הדילמה של כולנו היא קשה ובלתי ניתנת לפתרון: לשחרר את החטופים בתמורה להפסקת המלחמה; או להמשיך במלחמה תוך תמרון קרקעי עד לשחרור החטופים? בין שני ערכים אלה מתנהל מאבק מייסר וכואב. הטענה שקורבנו של היחיד מביא גאולה לרבים טומנת בחובה ערך עליון של הגנה על הרוב לחיים, כשהיחידים משלמים את המחיר. האם זהו המקרה?
מקרה טבח התלמידים בבית הספר נתיב מאיר במעלות (15 במאי 1974) על ידי ארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, בו נטבחו 22 תלמידים מצפת ונפצעו 68 אזרחים, הדגים דילמה זו: לשחרר מחבלים בתמורה לתלמידים, או לא לשחרר והתלמידים ייהרגו? שר הביטחון משה דיין מימש למעשה את הערך של הקרבת המעטים, התלמידים, כדי לגאול את הרבים לחיים. הוא נתן הוראה לפרוץ פנימה לבית הספר ולהרוג את המחבלים, בידיעה שרבים מהילדים כנראה ייהרגו. כל כניעה, טען, תביא בעקבותיה אסונות על הרבים.
אילנה, תלמידה שנהרגה באירוע, השאירה מכתב בו כתבה בכתב ידה: "אני יודעת שאני הולכת למות למען ארץ ישראל". הייתי שם, ראיתי את הזוועה, הייתי בפנים. חלקם היו תלמידיי. האם הקורבנות במודע הביאו להפסקת מעשי הרצח והחטיפות? לא!
מהו, אם כן, הפיתרון? צריך להפסיק את הסיוע לאזרחים "הבלתי מעורבים" עד שישוחררו הבלתי מעורבים הישראלים שנחטפו בשבת השחורה. עזתים "בלתי מעורבים" רבים היו מעורבים באונס, בביזה, בשריפה, בעינויים בגוף ובנפש. העזתים הם ברובם תומכי חמאס, ומזוהים רעיונית עם מטרות הארגון. ה"בלתי מעורבים" הם חלק מהגוף הרצחני. הם חסרי זכויות עד להחזרת אחרון החטופים.
