בשנה האחרונה החיים שלי עברו המון עליות וירידות.
חזרתי הביתה אחרי טיול של שנה במזרח, נכנסתי להדרכה במכינה קדם צבאית, והחלטתי להתחיל לפתח את הפק״ל לחייל, ספרון עם מסרים מחזקים שהיה עבורי כלי מצמיח. החיים הרגישו יציבים וטובים.
כמו כולם, גם אותי המלחמה תפסה בהפתעה. רק שאני חוויתי את זה בצורה חדה ומטלטלת, כי זה תפס אותי במקום האהוב עליי, במסיבה, בנובה, ומה שהיה אמור להיות גן עדן הפך להיות גיהנום.
הנובה הייתה עוד מסיבה שהגעתי אליה בספונטניות בלי יותר מידי תכנון מקדים. חבר אמר שתהיה אחלה הפקה ושווה לבוא, אז למה לא. הגעתי, והייתה באמת הפקה מושקעת עם טראנס טוב ברקע, מלאה באנשים יפים שחוגגים את החיים. רקדנו ושמחנו עד שהכל נעצר ברגע.
השמיים התמלאו בטילים והלב של כולנו התמלא בחרדה. ראיתי מולי 3,000 אנשים שחווים פחד מוות ולא יודעים מה לעשות. ניסיתי להרגיע ולעזור למי שהיה סביבי, אבל לא היה לי יותר מידי מה לעשות חוץ מלחבק ולהזכיר לנשום עמוק ושהכול יהיה בסדר.
הבנתי שאין לי סיבה להישאר במקום, אז עליתי על הרכב במטרה לנסוע הביתה, בלי להבין עדיין את גודל הכאוס שמתחולל בעוטף. אחרי נסיעה שקטה של כמה קילומטרים לכיוון צומת סעד, ראיתי פתאום אדם פצוע שוכב על הכביש. עצרתי מיד בצד וניגשתי אליו כדי להבין מה קרה לו. הרמתי אותו אל המדרכה וניסיתי לתת לו מענה ראשוני. אלא שהפציעות שלו היו קשות ולא היה לי איך לעזור חוץ מלהרגיע ולנסות להבין מה הוא צריך.
כשסובבתי את הראש לכיוון המיגונית ראיתי גבר ואישה שוכבים על הרצפה. ניגשתי מהר וניסיתי לדבר איתם עד שהבנתי כי שניהם ללא רוח חיים. הסתכלתי לתוך המיגונית והבנתי שאני באירוע רב נפגעים חמור מאוד. עשרה אנשים בתוך מיגונית צפופה, חלק בהלם, אחרים בפאניקה, חלקם פצועים וצועקים הצילו, וחלק כבר אינם. הרגשתי כבתוך סרט אימה. חשתי בחילה וצמרמורת, הרגשתי בהלם, ולא הבנתי איך דבר כזה קרה מכמה טילים.
פתאום שמעתי צרור של קלאץ' מבחוץ, והבנתי שיש כאן מחבל ואני צריך לברוח אם אני רוצה לחיות. רצתי חזרה לרכב, אבל הרגשתי קפוא. הרגשתי שאני לא יכול לברוח כשיש שם אנשים גוססים שצריכים פינוי דחוף. ידעתי שלא אהיה מסוגל לחיות עם עצמי אם אשאיר אותם שם. אז רציתי חזרה והתחלתי להרים אותם לרכבים ולשלוח לבית חולים עם מי שהיה מסוגל לנהוג, מנסה להביא לידי ביטוי את כל מה שלמדתי כלוחם ומפקד בצבא. עוד פצוע ועוד פצוע, משתדל לא לחשוב על זה שאני מלא בדם, שהצרחות נכנסות מתחת לעור, והריח בלתי נסבל.
כל כמה רגעים הרגשתי שאני הולך להקיא או לבכות או לצרוח או כולם ביחד, אבל הבנתי שאני צריך לתפקד. נשמתי עמוק וחשבתי מחשבות מחזקות. אמרתי לעצמי 'כל הכבוד', אמרתי 'יופי, עוד פצוע' כאילו אני מדרבן איזה ילד מבוהל שמנסה לנצח במשחק חולני ״פנה את הפצוע״.
את הפצוע האחרון אני לקחתי. נסעתי הכי מהר שאני יכול ותוך כדי נסיעה אני מנסה לדבר אליו ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר ושהוא יצא מזה ושאני כאן איתו. כשהגענו לנקודה לאיסוף פצועים ליד נתיבות הוא כבר לא היה איתנו. עזרתי לפרמדיקים להעמיס את הפצועים ולסדר את הגופות. כל כמה דקות נכנסנו למיגונית כי יש צבע אדום, ומבחוץ שמענו יריות, צעקות ופיצוצים. לאף אחד אין מושג מה לעזאזל קורה פה.
כשלא נשארו שם פצועים לפנות, מצאתי טרמפ ונסעתי משם המום וכואב.
באותו יום מצאתי את עצמי על מדים חותם על נשק, בלי לעבור בבית אפילו. הייתה תחושה שהמדינה נשרפת וצריך להילחם, וגם הבנתי שאם אני רוצה להישאר שפוי ולהתייצב מנטאלית אני צריך להישאר אקטיבי. משם התגלגלתי לתקופה של חודש אימונים וחודשיים בעזה. הלחימה והנוכחות של הצוות עשו לי טוב. לא יודע אם זאת תחושת הנקמה ופורקן הכעס, או התחושה של הזכות להגן על הבית שלך; אבל הרגשתי במקום הנכון.
באחת היציאות לרענון בבית הבנתי שאין זמן לבזבז ושאני רוצה לסיים את הפרויקט של הפקל לחייל. הרגשתי שאנשים צריכים את זה עכשיו יותר מתמיד. עם המון עזרה של אמא דורית ושל שאר המשפחה, הספרונים עם המסרים המחזקים יצאו לעולם והתחילו להתפזר ברחבי המדינה. הם הגיעו לחיילים מלשב״ים ולכל מי שהרגיש שהוא צריך כלי שיעזור לו להתחזק מנטאלית.
זכיתי לצאת מעזה בלי להיפצע או חלילה לאבד מישהו קרוב ויקר. לצערי זה מקרה נדיר, ואנחנו מדינה של יותר מידי גיבורים.
היום כבר חזרתי להדריך במכינה. אני משתדל לקבל את מה שעברתי, לזכור שהיה לי המון מזל, להישאר עם המבט קדימה ולזכור שיהיה בסדר.
