מחכים לאלון
מישהו מנגן לו, אלון לא לבד
הדס שמיר
אלון אהל, פסנתרן מחונן מהיישוב לבון, נחטף מפסטיבל המוזיקה 'נובה' ב-7 באוקטובר. אמו של אלון, עידית, מורה ורכזת האמנות בחטיבת הביניים 'אמירים' בכפר ורדים, מספרת על המסע המטלטל של המשפחה, מסע של תקווה, מוזיקה, קהילה וציפייה לשובו של אלון.
אלון (22) הוא הבן הבכור במשפחת אהל, בן לקובי ועידית ואח לרונן (19) ונעמה (13). הוא למד בבית הספר התיכון 'אסיף משגב' במגמת מוזיקה, פסנתרן מוכשר שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייו. חודש וחצי לפני שנחטף חזר אלון מטיול של חצי שנה במזרח הרחוק ותכנן לעבור להתגורר בתל אביב וללמוד בבית הספר למוזיקה 'רימון'. עידית מספרת על ילד אהוב, שמח, מוקף חברים, שהשאיר חותם ורושם עמוק על כל אדם שפגש. היא מתארת כיצד במהלך המסע להשבתו של אלון, מגיעים אל המשפחה אנשים רבים המספרים על הרושם שאלון הותיר בהם. "אפשר להגיד שאנחנו מכירים אותו מחדש, דרך העיניים של האנשים והחברים שהוא הכיר לאורך הדרך".
בבוקר שבת ה-7 באוקטובר התחיל המסע המטלטל של המשפחה להשבתו של אלון. עידית מתארת את הרגעים הקשים בהם הבינו שאלון נחטף לרצועת עזה: "קמנו לשבת רגילה, יצאנו להליכה. אבא שלי התקשר ושאל אם דיברנו עם אלון. סימסנו לו: "היי, מה קורה, מה איתך?". הוא לא ענה. בשעה 8:00 בבוקר אלון כתב לנו שהוא במיגונית והכל טוב. בדיעבד הבנו שהשעה בה כתב לנו את ההודעה, זו השעה שבה נחטף. הטלפון שלו נפל מהכיס, וההודעה נשלחה אלינו…".
יחד עם הקושי, הבלבול וההלם שחוותה המשפחה, עידית מתארת את ההתאוששות המהירה שמטרתה להפגין חוסן ואנרגיה חיובית במטרה להשיב את אלון הביתה: "הבנו מהר שאין לנו שליטה על מה שעושים לאלון ומתי הוא יחזור, אבל כן יש לנו שליטה על עצמנו, על המעשים שלנו, ושליטה על איזה בית הוא יחזור אליו. זה הניע אותנו לעשות דברים שמבחינת אנרגיה בעצם מקדמים ונותנים לנו כוח להתמודד ובעקיפין גם נותנים לאלון כוח להתמודד. אנחנו מאמינים שאם אנחנו בטוב, אז גם הוא יהיה בטוב ויהיה בסדר".
את האנרגיה והעשייה החיובית רותמת המשפחה בפעולות למען השבת החטופים, העלאת הנושא לסדר היום הציבורי וכן למען שליחת אנרגיה ומסרים חיוביים לאלון עצמו, בבחינת 'מחשבה יוצרת מציאות'. המוזיקה, המהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של אלון, משמשת כאמצעי להשגת מטרות אלה. היוזמה המפורסמת של המשפחה היא 'הפסנתר הצהוב' שהוצב בכיכר החטופים בתל אביב ועליו הכיתוב "Alon, you're not alone". אמנים רבים, ובהם רמי קליינשטיין, מרינה מקסימיליאן בלומין ואחרים הגיעו לנגן על הפסנתר ולנסות, באמצעות המוזיקה, להעניק רגעים של אושר ותקווה.
"כמורה לאמנות חשבתי איך אפשר לרתום את המוזיקה באמצעות מיצג שיעביר את האנרגיה של אלון", מסבירה עידית. "הפסנתר הצהוב יוצר תחושה של אור, של שמש, יציאה מן החושך. כל מי שמנגן על הפסנתר מתמלא באנרגיה טובה וכך בעצם אלון לא לבד, כי מישהו מנגן בשבילו, וגם הפסנתר אינו לבד, כי ברגע שמישהו מנגן עליו במרחב הציבורי, אנשים מקשיבים וזה יוצר אחדות".
היבט מרכזי נוסף של פעילות המשפחה הוא ההיבט הקהילתי. מיום חטיפתו של אלון מקיימת המשפחה ביחד עם הקהילה פעילויות שונות כמו ריצה, מדיטציה וערבי מוזיקה. עידית: "מאוד חשוב לנו לתת כוח לקהילה, להוציא אותם מהבתים, לתת להם תחושה של תקווה, וכך גם הם יכולים לשלוח אנרגיה ותקווה לאלון ולשאר החטופים. אנחנו עושים ריצות ומדיטציות שיתופיות עם הקהילה, קהילת לבון וקהילת משגב, וגם מכפר ורדים מגיעים אלינו. הקהילה מאוד תומכת ונמצאת שם בשבילנו, ובאותה נשימה, אנחנו שם בשבילה. האחדות הזאת והקהילתיות, היא משהו שמאוד עוזר ונמצא שם כעוגן".
במסגרת התמיכה הקהילתית לקחו חלק גם תלמידי שכבת י”ב בבית הספר 'אמירים' בכפר ורדים, שביצעו השנה את 'מירוץ הלפיד' המסורתי ביישוב לבון. אביו של אלון, קובי, הזניק את המירוץ, ואמו, עידית, הדריכה את התלמידים במדיטציה למען שובו של אלון.
עידית מדגישה את החשיבות של המילים ושל המחשבה ביצירת מציאות, ולכן נוהגת להשתמש בביטוי 'שבים' ו'שבות' במקום 'חטופים' ו'חטופות': "אני חושבת שלמילים יש כוח ואני מאוד שומרת על מה שאני אומרת, אלון 'מנגן', לא 'ניגן' בעבר, הוא לא 'אהב', הוא עדיין 'אוהב', זה מאוד מלווה אותי לדבר על ההווה, על העתיד, אלון ישוב אלינו והחטופים הם 'שבים' ו'שבות'.
המסע של משפחת אהל להשבתו של אלון הוא מסע של אור, של תקווה והפצת הטוב ועידית מדגישה את החשיבות של שמירה על אחדות וחוסן, בעם ובקהילה: "אנחנו חייבים להיות מאוחדים, לדאוג שכולם יחזרו הביתה, עכשיו ומהר. אנחנו לא יכולים להשפיע באופן ישיר, אז אנחנו יכולים להשפיע בחשיבה שלנו ובתודעה שלנו. אם בתודעה שלנו אנחנו נראה אותם שבים, אז הם ישובו. אנחנו חייבים לראות אותם שבים".
מחכים לרומי
בלי השבת כל החטופים, אין לישראל תמונת ניצחון
אייל כץ
בביתו של איתן גונן מכפר ורדים, אביה של רומי (23), אני פוגש גם את בת הזוג, מיטל, ועוד כמה אורחים, בני משפחה וחברים, שבאים לתמוך. איתן עצמו חזר לאחרונה לעבודתו ב"ישקר", ובדיוק חזר מהעבודה. "כן, חזרתי לעבוד. זה קצת עוזר לשמור על שפיות, לחוש שיש לך תכלית".
גונן, 55, זוכר כל רגע מהשבת השחורה של ה-7 באוקטובר: "היום התחיל בשיחת טלפון שנכנסה בשעה 7:15 בבוקר. מאותו רגע כל החיים שלנו השתנו. רומי הייתה על הקו ואמרה לי: 'אבא, יורים עלינו'. הקליטה הסלולרית הייתה זוועתית, המון ניתוקים, או בגלל שכל 3,000 החוגגים ניסו להתקשר הביתה, או שחמאס דאג לחסימה. ידענו שהיא הולכת למסיבה, אבל לא ידענו שהיא תתקיים בעוטף. רומי הלכה הרבה למסיבות, שמיקומן מתפרסם רק כמה שעות לפני שהן מתחילות.
"אחרי שהבנתי איפה היא ממוקמת, היא עדכנה שיש גשם של רקטות ושהיא בשטח פתוח. אמרתי לה אוקיי, כיפת ברזל מגנה על יישובים, רוצי לבארי, את וגאיה. מזל שהן לא הצליחו לעשות זאת".
גאיה חליפה ז"ל היא חברתה הטובה של רומי. השתיים הכירו במהלך ה'טיול אחרי צבא' בדרום אמריקה, ומאז הן חברות. רומי סיימה שירות צבאי, הספיקה לעבוד בנתב"ג ולפני כחודש עברה לתל אביב והתחילה לעבוד שם במסעדה. היא האמצעית מבין חמישה אחים, ילדיהם של איתן ושל מירב לשם גונן. בני הזוג גרושים, ושניהם תושבי כפר ורדים.
עם קבלת השיחה, ממשיך איתן, התכנסה המשפחה מול הטלוויזיה והבינה מה קורה. "הסתבר שהיא התקשרה לירדן כבר ב-6:30 בבוקר. ואז השיחה אליי, ושיחה אל מירב. התחיל סבב שיחות, וכולנו באטרף".
מהר מאוד הבינו בני המשפחה שהסכנה היא לא מהרקטות. "שמענו יריות. רומי וגאיה עברו משיח אחד לשיח שני, וכל הזמן שומעים את היריות מתקרבות. בשלב מסוים גאיה שלחה הודעה לבן שמעוני, המלאך שלנו, שהיא עובדת איתו. הוא חילץ 12 איש, וכבר עשה שתי נגלות והגיע לבאר שבע. היא שלחה לו מיקום והוא הגיע בפעם השלישית, ואסף אותן כשהטרוריסטים היו כבר בכל השטח. לא יודע איך הוא הצליח להגיע".
ב-10:15 מקבל איתן עוד שיחה. "רומי אומרת לי 'אבא, אנחנו באוטו, יוצאים מפה'. רווח לי, אין לך מושג. אבל אחרי כמה דקות הטרוריסטים הגיעו. היא הייתה בקו עם מירב, וזה היה מזעזע. בן וגאיה נרצחו על המקום. אופיר צרפתי, שהם אספו מבלי להכירו, נפצע קשה. רומי ישבה מאחורי גאיה, היא בדקה לה לחץ דם או דופק, ואז חטפה כדור ביד. היא פחות ופחות ענתה למירב, וברקע שמעו את הטרוריסטים מדברים בערבית והשיחה נותקה. אחרי זה תרגמנו את השיחה המוקלטת. הם אמרו פחות או יותר 'היא בחיים, בואו ניקח אותה'. הם אכן לקחו את רומי ואת אופיר צרפתי, אבל אופיר לצערנו לא החזיק מעמד, וגופתו הוחזרה על ידי צה"ל אחרי כחודש וחצי".
מאז, במשך 16 יום, רומי נחשבה לנעדרת. "נעדרת זה אומר שאין שום מידע עליה, זה אומר שאתה הולך לישון, נושם, עומד, יושב ואין לך מושג איפה הבת שלך. המידע היחיד היה שהטלפון של רומי אוכן בעזה. ביום ה-17 עדכן אותנו נציג של צה"ל שרומי היא 'חטופה מסופקת', כלומר שיש מספיק מידע שהיא חטופה. רק כשהתחילו לשחרר חטופים, עודכנו שמשפחה מסוימת ראתה את רומי באחת המנהרות, והיא חיה. 47 יום לא היה לנו שום סימן חיים ממנה".
במהלך התקופה, השתתף איתן בפעילות למען שחרור החטופים. "אנחנו פועלים בכל המישורים. רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, עיתונות, הכל. מיטל ואני יצאנו לשליחות קצרה בחוף המערבי בארצות הברית דרך מטה החטופים. נתנו ראיונות לכל רשתות הטלוויזיה, CBS, FOX, ABC, NBC. קיימנו גם מפגשים בתוך סלונים".
איתן ומיטל ארגנו גם ריצה למען השבת החטופים, אבל כשאני שואל אם הם חלק מפעילות המטה הוא מבהיר: "אנחנו לא ממש פעילים. עוזרים ונעזרים, פה ושם תורמים. מירב הרבה יותר תקשורתית, היא 24/7 שם. אנחנו מגיעים למרכז בסופי שבוע, חמשושים או שישי-שבת, ומצטרפים לפעילות בכיכר החטופים".
אני מעלה בפני גונן את הטענה שהפעילות בישראל למען השבת החטופים מחלישה אותנו במשא ומתן. "אני לא מסכים לטענה הזו בכלל. בוא נהיה בשקט, נהיה ילדים טובים, לא נדבר ולא נצא החוצה בקמפיין. הרי הרבה פעמים מה שהקבינט עשה זה היה בעקבות לחץ. כולנו אנשים, כולנו הורים, אין דבר כזה שהסיפור לא נוגע ל-100% מהאנשים בכנסת. אז אנחנו ממשיכים להשמיע את קולנו, ואף אחד לא יעצור אותנו. התפקיד של המטה זה לוודא שכל החטופים חוזרים, ושאף אחד בממשלה לא יגמגם או ישנה את סדר העדיפויות, ויעמיד במקום הראשון את מיטוט החמאס. אין תמונת ניצחון, אין לנו כלום כאומה, אם יישאר אפילו חטוף אחד בעזה".
לעומת זאת, המשך הלחימה והצימוד שעושים שרי הקבינט בין מיטוט החמאס והחזרת החטופים, נראה לו הגיוני: "על פניו, אני לא יכול להגיד שהם טועים. אני לא גנרל גדול, אין לי ידע בטקטיקות או אסטרטגיות. אבל עובדתית את הדר גולדין ואורון שאול אנחנו מנסים להחזיר קרוב לעשור, ולא הצלחנו. כשחמאס לא לחוץ ויש לו אפשרות למתוח את לוחות הזמנים, הוא לא ממהר לשום מקום, והמחיר עולה. נראה שלחץ צבאי כן מניב תוצאות".
כשאני שואל אם יש לו מסר מיוחד לתושבי הסביבה, מתייחס איתן דווקא לשכנינו המוסלמים: "אין פה דת, אין פה לאום, אין פה גזע, מין. החטופים צריכים להיות קונצנזוס במדינה. חסר לי לשמוע את הקול המוסלמי. גם של הצבור הרחב וגם של המנהיגים".
מכלל הציבור, מבקש איתן סולידריות ואופטימיות: "רומי היא הבת של כולנו. היא לא שונה מהבת שלך או של כל אחד אחר. המקרה המצער אירע לבת שלי, אבל מבחינה ציבורית היא הבת של כולנו. גם של ביבי וגנץ ואייזנקוט, של כל חברי הקבינט. והם צריכים לדאוג שהבת שלהם חוזרת בחיים. המסר הוא שצריך להיות אקטיביים, כמו שגלנט אמר לנו: 'תשפטו אותי על פי התוצאות', וזה מה שאני עושה. אני מקשיב לו, אני סומך עליו ועל צה"ל ועל כל כוחות הביטחון. מי שפישל ב-7 באוקטובר, הוא זה שיביא לי תמונת ניצחון. אין לי מישהו אחר. ודבר אחד אני יודע: רומי חוזרת. היא חוזרת בחיים, תיכנס דרך הדלת הזאת יום אחד, ותמלא את הבית באור כפי שעשתה תמיד".
