תשמעו סיפור

"סיפורים מהחיים", ערבי הקראה של סיפורים קצרים, הוא אירוע ייחודי שמתקיים אחת לחודשיים ומושך עשרות מאזינים וכותבים חובבים. שלוש היוזמות שלו מתמידות במפעלן התרבותי כבר חמש שנים
כתב: אייל כץ
ערב סיפורים מהחיים ביודפת לפני שבוע. "הסיפור הקצר לא מקבל בארץ את המקום הראוי לו"

מול קהל של כ-50 איש עומד בחור צעיר, מיקרופון בידו והוא מקריא סיפור. הקהל מקשיב בריכוז. זה סיפור שכתב במיוחד לערב הזה, כמו חמישים או שישים כותבים אחרים. לשמחתו, הסיפור שלו נבחר להיות אחד מהעשרה שמוקראים באותו ערב. הקהל צוחק במקומות הנכונים, מתרגש באחרים, ומודה במחיאות כפיים חמות בסיום כל סיפור. כאחד מהקהל, אני יכול להעיד: זוהי חוויה תרבותית מענגת, מגוונת ומרחיבת לב.

זה קורה אחת לחודשיים בקפה יודפת שבגוש משגב. לאירוע קוראים "סיפורים מהחיים", ומובילות אותו שלוש נשים: אילנה זיידמן תושבת יובלים, יעל רון מכרמיאל ושירה קורונה מכברי. מדובר במסורת שנמשכת כבר חמש שנים, משנת 2018. "המטרה הראשונית הייתה לייצר במה לסיפור הקצר, שלא מקבל את המקום הראוי לו, לא בארץ ובטח לא בצפון", אומרת אילנה זיידמן, מנחת סדנאות כתיבה ומי שיזמה את הערבים. "בנוסף רציתי שתהיה פלטפורמה לתלמידים שלי שסיימו את הסדנאות. כל מפגש כזה מעודד אותם לכתוב. כבר בהתחלה צירפתי אליי את שירה ואת יעל, שהשתתפו באחת הסדנאות שלי. לא רציתי להיות היחידה שמחליטה, וזו הייתה בחירה מצוינת. עם הזמן שתיהן נכנסו יפה גם לענייני עריכה".

היוזמה המקורית גדלה. מתפוצה מצומצמת יחסית, שכללה רק תלמידים של אילנה, החלה השמועה להגיע לכותבים בכל הארץ. אילנה: "לחלק מהמשתתפים הייתה תחושה שלהופיע בהצלחה בצפון זה טוב ונחמד, אבל הדברים האמיתיים קורים בתל אביב. זה מופרך בעיניי, אז כדי להרים את הכפפה הופץ קול קורא בכל הארץ. נעזרתי ברשימות התפוצה של 'סדנאות הבית' של אשכול נבו ואורית גידלי, וההיענות הייתה מפתיעה. מאז מגיעים סיפורים מכל רחבי הארץ. אנחנו בוחרים רק לפי איכות הטקסטים, ולרוב יש חלוקה די שווה. חצי ממקריאי הספורים הם מהצפון, והמחצית השנייה מכל רחבי הארץ".

את הערבים בחרו השלוש לקיים בימי חמישי. המחשבה היא לאפשר לכותבים ולבני משפחותיהם לצאת לסוף שבוע בצפון, ובכך לתרום במשהו גם לכלכלת האזור. שלוש המובילות של האירוע, לעומת זאת, עושות עבודתן בהתנדבות מלאה, ומדובר בלא מעט עבודה: "אנחנו קוראות 50-60 סיפורים, ומתוכן בוחרות את העשרה שיקראו בערב. על הסיפורים הנבחרים אנחנו עובדות, כשכל אחת עורכת כשלושה או ארבעה סיפורים. אנחנו עובדים יחד גם על ההקראה. עם מי שגר קרוב אנחנו אפילו נפגשות, ועם כותבים אחרים אנחנו עובדים באמצעות הקלטות או מפגשי זום". ההשתתפות בערב עולה סכום צנוע של 30 שקלים, למימון עלויות ההפקה שנופלות בעיקר על כתפי בית הקפה, שבאותו ערב מגיש תפריט מצומצם (מרק ופיצות, בעלו של 15 שקלים).

כל ערב מוקדש לנושא מסוים. הערב בו הייתי עסק בנושא (ללכת ל)איבוד, והיו שם סיפורים על כלב אבוד, אובדן אמונה, אב שמאבד את ביתו ועוד. הערב הבא, שיתקיים ב-6 ביולי, יוקדש לסיפורים בנושא אוכל. החסות של סדנאות הבית לא מסתכמת רק ברשימות תפוצה. אשכול נבו, הסופר שהוציא תחת ידיו כמה וכמה רבי מכר (נוילנד, משאלה אחת ימינה ואחרים) מגיע לפעמים כמאזין ובאחד הערבים הראשונים אף שלח סיפור, והקריא אותו בפני הקהל. "כן, הוא עבר", צוחקת אילנה. בפעם הראשונה גם לא היו לנו הערות עריכה, אבל תתפלא: בפעם השנייה שהוא הגיש סיפור דווקא היו לנו כמה הערות והוא קיבל אותן".

לאון ריסקין מקריא. "נחמד שהטקסטים לא מתפרסמים בוידאו או באינטרנט. זו חוויה חד פעמית"

לאון ריסקין מקריא סיפור

אחד המספרים הבולטים בערבים הללו הוא לאון ריסקין ממעלות, שבאופן מסורתי עולה אחרון על הבמה. בערב סיפורי האיבוד הוא שיעשע את כולם עם סיפור שמתחיל בגוש ענק של סליים שהולך לאיבוד, ונמשך בקרב חסר עכבות בין אח לאחות שמביאים זה למשפחה של זו ולהפך מתנות שמטרתן העיקרית היא להוציא מהכלים.

ריסקין, בן 40, נשוי ואב לשלושה, הוא בכלל מוזיקאי שעובד כמלחין פרילנס (במיוחד למשחקי מחשב ומדיה) ומעצב פסקול לטלוויזיה. "תמיד כתבתי", הוא מספר. "בעיקר סיפורים קצרים. ניסיתי פעם ארוכים, אבל לא הצלחתי להתרכז לאורך זמן. התחלתי בנעורים כשכתבתי לעיתון בית הספר סיפורים הומוריסטיים. זה נגמר בכך שרוב המורים הפסיקו לדבר איתי. כשהתגוררתי בקצרין כתבתי למקומון סיפורים סאטיריים, אבל רוב הכתיבה היא בעיקר לעצמי. לעתים אני כותב גם שירה, אבל העיקר זה סיפורים".

ל"סיפורים מהחיים" הגיע כשחברה משותפת קישרה בינו לבין אילנה. "שלחתי לאילנה כמה סיפורים. קיבלתי את הנושא של הערב השלישי, שלחתי סיפור והוא התקבל. נפגשנו ועשינו הקראה. היה קליק מידי. גם עם אילנה וגם עם יעל ושירה. מאז השתתפתי כמעט בכל הערבים, ועו הזמן הפכתי למשבצת של סגירת הערב. כנראה בזכות העובדה שהז'אנר שלי הוא סאטירי והומוריסטי. סיפורים רציניים אני כבר לא כותב, ולמעשה היום אני כותב רק לערבים האלה".

אני מתעניין בחוויה שלו ככותב ומקריא, ולאון מציין קודם כל את המחויבות. "יש דד-ליין, וזה מדרבן אותי לכתוב. יש גם בשביל מה לכתוב, אז זה נחמד. זו כתיבה מאוד מסוימת שצריכה לעבוד בהקראה, וכאן יש עוד אתגר. אני שולח הקלטה, או שנפגשים ועובדים על הקראת הטקסט. הרבה פעמים אנחנו מקריאים ודברים לא עובדים. הטקסט לא עובר, או שסדר האירועים לא ברור כשאתה מקריא בקול. אז יש עוד תיקונים, מאוד מדייקים את הסיפורים ומכינים אותם במיוחד להקראה בערב".

כשאני שואל על החוויה עצמה, לאון מסכים שכמו כל יוצר, הוא שמח שיש קהל, אבל בפורמט הזה יש דברים נוספים: "זו חוויה מאוד מעניינת. בסיפור שלי יש פאנצ'ים שאני בונה עליהם, ותמיד אני מנסה לחשוב איך לבנות את הסיפור כך שיפתיע ויצחיק. לרוב המאזינים באמת צוחקים, אבל לפעמים זה גם לא מצליח. בפעם הראשונה כתבתי סיפור שכולו טקסטים מצ'אט בקבוצת ווטסאפ. זה טקסט שעובד רק כשאתה מקריא אותו. במקרה הזה, כשהקראתי את הטקסט לקהל, זה הצליח יותר ממה שחשבתי.

"רוצה דוגמה? אחת הדמויות הייתה מתכתבת אך ורק באימוג'ים. כשהיא מגיבה תמללתי את האימוג'ים שלה וכתבתי 'זיקוקים זיקוקים סמיילי מחזיק אקדח לרקה'. התמלול של ציורי המערות האלה הצחיק מאוד, וכך גם כל ה-חחחח שאנשים כותבים. בסך הכל זו חוויה. אני קורא לה 'צליבת אש' מול 50-60 איש, ומול טקסט שאני למעשה מנסה עליהם פעם ראשונה. אני לא יודע איך יגיבו, וזה מעניין ומלמד".

יוזמות האירוע לא מעלות את הסיפורים לשום פלטפורמה. לא ליוטיוב כוידאו ולא כטקסט למדיה אינטרנטית או מודפסת. "שלושתנו אוהבות מאוד את העניין הזה", אומרת אילנה. "כמקבץ, אלו סיפורים שמיועדים להקראה בערב אחד מסוים, וזהו".

גם לאון אוהב את הגישה הזו: "נחמד לי שהטקסטים לא מתפרסמים בוידאו או באינטרנט. אני מעלה את שלי מידי פעם או שולח הקלטות וידאו בתפוצה קטנה, אבל ככלל זה חוויה חד פעמית. רק מי שמגיע נהנה ממנה".

לקבלת פרטים על הערבים ולשליחת סיפורים ניתן לשלוח הודעה לכתובת sipurimcafe@googlegroups.com.