סיגלית כהן תמיד שאלה את עצמה איך שחקנים מצליחים לשחק בטבעיות, ובמקביל לזכור כמויות אדירות של טקסט. עד שיום אחד החליטה לקחת את זה צעד אחד קדימה ולנסות את זה על הבמה בעצמה. "רציתי לשחק את סיפור חיי על הבמה", היא מסבירה. שום דבר לא עצר אותה, גם לא שיתוק המוחין עמו היא מתמודדת מלידה.
כהן, 53, תושבת נוה זיו, נשואה לשמוליק ואם לשלוש בנות ובן, גדלה בעכו. מגיל שש ועד היום היא מתאמנת בשחייה, ולאורך שנים רבות השתתפה בתחרויות ואליפויות שונות בארץ, ובגיל 17 אף השתתפה בתחרות בינלאומית בבלגיה. "גדלתי באיל"ן, שם למדתי לשחות. כל התחרויות בהן השתתפתי היו דרך העמותה". באוקטובר האחרון השתתפה בצליחת הכנרת ה-67 מטעם איל"ן, חוויה שלא תשכח: "לפני 30 שנה השתתפתי בצליחת הכנרת, ובאוקטובר זו הייתה הפעם הראשונה מאז. התכוננתי לזה חודשיים, הכנה מסיבית, כי צריך להגיע בכושר טוב. נהניתי מאוד".
את שירותה הצבאי עשתה בחיל הים בחיפה ונהנתה מהתפקיד ומהאנשים. "אני זוכרת במיוחד את היום של מסיבת השחרור שלי, אליה הגיע מפקד הבסיס והודה לי באופן אישי על השירות שלי. זה היה מרגש", היא מספרת. לאחר השחרור למדה אבחון וטיפול פסיכומוטורי אצל ד"ר אורלי יזדי עוגב והתמחתה במוטוריקה עדינה לילדי גן ובית ספר יסודי. "הפכתי את המגבלה שלי למקצוע", היא מתגאה. את הלימודים בתחום האבחון והטיפול סיימה בהצטיינות. לאחר מכן הוסמכה על ידי מכון אדלר להדרכת קבוצות הורים ומשפחה. בנוסף מעבירה כהן הרצאות אודות סיפורה אישי.
לדעת להיכשל
"נחשפתי אל עולם התיאטרון מתוך עניין אישי", מתארת כהן את המשיכה שלה לתיאטרון. "אני אוהבת את הבמה. הייתי מסתכלת על שחקנים ואומרת לעצמי, גם אני רוצה. וככה הגעתי אל התיאטרון הקהילתי של מעלות תרשיחא".
התיאטרון פועל תחת מתנ"ס גרס במעלות. ביולי 2019 שיחקה כהן בהצגה "בראי החיים" (הנחייה ובימוי: פאניה גרינשפון וקרן טהור), ובדצמבר 2021 הופיעה במונולוג אישי כחלק מערב מונולוגים (בימוי ודרמטורגיה: יהורם אור). "במונולוג דיברתי על המקום שלי כמאבחנת פסיכומוטורית, אל מול הורה המבקש שירותי טיפול לילד. תחילה ההורה מהסס, מתלבט, ומעט נרתע כשהוא שומע על המגבלה שלי. אבל בסופו של דבר הוא מחליט להגיע אליי ומבין שאני האדם הנכון לטפל בילד שלו, בגלל הניסיון הפרטי שלי וההתמודדות שלי. אין לזה תחליף".
בחודש אוגוסט האחרון השתתפה בתפקיד הראשי בהצגה "סבתו'ש" שהעלה התיאטרון (מחזה: יוסי הניג. בימוי, עיבוד ודרמטורגיה: יהורם אור). כהן: "ההצגה מתארת משפחה נורמטיבית עם סבתא בגיל 78 הסובלת מאלצהיימר, ואני שיחקתי בתפקיד הסבתא. ההצגה מציגה את ההתמודדות של המשפחה מול המחלה, הסבתא עצמה והכסף שלה. בניגוד למה שעלול להשתמע, מדובר בקומדיית מצבים שהרבה יכולים להזדהות איתה. ההצגה משקפת את החיים בצורה ביקורתית אותנטית, ועם מוסר השכל".
-איך הרגשת בתפקיד?
"לדעתי התפקיד מאוד התאים לי. אהבתי לשחק אותו והרגשתי אותנטית על הבמה. נתתי את המאה אחוז שלי, ובעיני מיציתי את מיטב היכולות שלי בתפקיד. היו איתי שחקנים נפלאים ואהבתי את שיתוף הפעולה של כולנו. כולם מאוד מוכשרים, ועבדנו כקבוצה".
-במה מתבטאת ההתמודדות עם המגבלה?
"לחיות לצד מגבלה זה לא פשוט. הקשיים משנים את ההתנהלות היומיומית. הריון, לדוגמה, וכל הדברים הנלווים אליו, הם מורכבים מהרגיל. הרמת התינוק, החתלות, מקלחות, גני שעשועים. זה קשה, אבל מתמודדים. וברוך השם היו לי ארבעה סבבים כאלו.
החוכמה היא לא להתבייש לבקש עזרה. אנחנו צריכים לנהל את החיים ולא לתת לחיים לנהל אותנו. מותר ואפילו רצוי להיכשל. אנחנו נופלים המון, ואין מה לעשות. צריך לקום, ומתוך הניסיון שלי זה לא פשוט. יש הרבה מצבים בהם היכולת לקום יכולה להגיע למלחמה של ממש עם עצמך. אבל זה תהליך, ולפעמים צריך לנסות ולהרים את עצמך מעל למים. באופי שלי אני נחושה ולא מוותרת לכל קושי באשר הוא".
-מה בדיוק עוזר לך לקום מנפילות?
"כולנו בסופו של דבר מתמודדים עם קושי כזה או אחר. רבים אמרו לי 'את מעוררת השראה'. אני לא חושבת שאני מיוחדת או שונה ממישהו אחר. לכל אחד יש קשיים, גם אם הם לא נראים, ואף אחד לא מושלם. צריך לזכור את זה ולהבין שאנחנו אמנם לא מושלמים, אבל יכולים להיות שלמים עם מי שאנחנו. זו הגישה שלי. לראות בכל אחד מאיתנו את הטוב, את השלם".
– יש משהו יותר ספציפי שעזר לך לאורך השנים?
"בתור אימא ואדם בוגר, אני מבינה היום שהדבר שמאוד עזר לי בחיים זה היחס של הוריי, אחיותיי ואחי. הם איפשרו לי לגדול ולהגיע לבגרות, להיות במיטבי. מעולם לא התייחסו לנכות שלי כאל מכשול, ואפילו להפך. כל הזמן דאגו לי ותמכו בי לעשות דברים. לא אמרו לי 'את לא יכולה'. הכל בזכותם. במהלך כל שנות נישואיי משפחתי הגרעינית תומכת בי ונמצאת איתי בכל צעד. וכמובן, חבריי הקרובים והטובים איתי לאורך כל הדרך. אני מוקירה ואוקיר את כולם עד ליומי האחרון".
-מה המסר שלך לגבי שילוב בעלי מוגבלויות בחברה?
"זה משהו שקורה, אבל יש עוד דרך ארוכה. חובה לשלב אנשים עם מוגבלויות, ולא בהכרח ממקום של עזרה או חמלה. לכולם יש חלק ומקום בעולם הזה. הנכים והמוגבלים הם חלק מהחברה, הם לא אנשים שונים. אני נתקלת המון פעמים בחוסר נגישות. מקומות עבודה, פאבים, מסעדות ועוד. זה מציק לי. קיימים מקומות נגישים, אך הם לא רבים. יש מחסור קריטי במקומות בעלי נגישות פיזית לאנשים בעלי מוגבלויות. זה מוכרח להשתנות".
