בסוף בסוף זה עניין אישי. אחרי 19 שנים בהן הובלתי את עיתון א-לה כפר, החלטתי להפסיק את הוצאתו, לפחות זמנית.
אהבתי את העשייה הכרוכה בעיתון, את העיסוק בתכנים מקומיים, את האתגר, ואודה ולא אבוש גם את התגובות. למיטב שיפוטי, הצלחתי להפיק מידי חודש מוצר תוכן ראוי. לא יותר מזה, אבל גם לא פחות. בתקופה האחרונה, עוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר וביתר שאת אחריו, אני חש שהגעתי למיצוי. חדוות היצירה פחתה, ולפני שהיא נעלמת כליל החלטתי לפרוש ולחפש אתגרים חדשים.
אז זהו הגיליון האחרון של עיתון א-לה כפר, לפחות במתכונתו הנוכחית. אם יימצא ממשיך דרך ראוי, זה ישמח אותי מאוד. אולי הבעלים החדש (או החדשה) יחליט להוציא אותו כמו עכשיו – מידי חודש, אולי אפילו בתדירות גבוהה יותר. אם לא יימצא מי שייקח על עצמו את הפקת העיתון, יש מצב שמפעם לפעם אפיק מהדורה. כרגע אינני רואה כזו באופק, אבל "לעולם אל תגיד לעולם".
בואו נדבר על "מוצר תוכן ראוי". כל גיליון של עיתון א-לה כפר, בלי יוצא מן הכלל, היה מלווה במאמץ ובעבודה על התכנים. מישהו או מישהי עשה עבודת שטח כדי להביא סיפורים רלוונטיים לקוראים. לרוב, יותר מאדם אחד. כל החומר שנכנס לעיתון עבר עריכה מקצועית, שכללה בגדול את בחירת החומרים, העריכה הטקסטואלית וההגשה הגרפית. כל זה אמור לתת לקורא חוויה קצרה של צריכת תוכן מעניין ורלוונטי, ובמיוחד רלוונטי למקום, כלומר ליישוב כפר ורדים ולסביבתו הקרובה.
התפקיד המרכזי של התקשורת בחברה דמוקרטית הוא להיות כלי בקרה וביקורת על השלטון. "כלב השמירה של הדמוקרטיה", כמאמר הביטוי הוותיק, שבימינו מקבל משמעויות נוספות. במקרה של עיתון א-לה כפר, התפקיד הזה קיים אך במידה מועטה. הסיבות הן בעיקר כלכליות. תחקירים עיתונאיים אמיתיים, אפילו הפשוטים שבהם, דורשים זמן עבודה רב שלא היה באפשרותי לממן. אני מתנחם בעובדה שפה ושם לא הססתי לפרסם דברי ביקורת, שלי ושל אחרים, ואני מאמין שלעצם נוכחותו של העיתון במרחב הציבורי הייתה השפעה מיטיבה כלשהי על השלטון המקומי לאורך השנים. ועם זאת, אומר בכנות: הייתי שמח אם היה באפשרותי להוציא עיתון קצת יותר "נשכני".
19 שנה ברציפות אני עורך את עיתון א-לה כפר. קדמו להן 19 שנים של עבודה כמעט רצופה בעיתונות הכתובה, לרוב בתפקידי עריכה, מתוכן 18 בעולם המקומונים. תחנות בולטות: תחילת הדרך ב-1986 בעיתון חדשות זצ"ל, שלוש רשתות מקומונים פרטיות באזור השרון, רשת ידיעות תקשורת מבית ידיעות אחרונות, ורשת המקומונים של "מעריב".
ב-2004 יצאתי לדרך עצמאית והקמתי עסק בשם "אשכול", כיום חברת אשכול מדיה בע"מ. בשנת 2005 פנה אלי ניר שילה, שהפך לימים לחברי הטוב ושותף לדרך, בהצעה לשמש כמוציא לאור של עיתון א-לה כפר, שאז הופץ אחת לשבועיים. העיתון הפך למשותף של שנינו, והחל מגיליון 94 שלו מצאתי את עצמי בתפקיד המנהל והעורך של העיתון, תפקידים שמילאתי במקביל ב-19 השנים האחרונות. ניהלתי וערכתי 267 גיליונות, לרוב בהנאה ובסיפוק. תודה ניר על שנים של שיתוף פעולה פורה, שנמשך כיום ועוד יימשך, אבל ככל הנראה בתחומים מקצועיים ועסקיים אחרים.
הצד הכלכלי. העיתון מהווה בשנים האחרונות חלק קטן מהפעילות של אשכול מדיה. רוב הפעילות היא בבניית אתרי אינטרנט, שיווק באינטרנט לסוגיו, מיתוג והפקות מדיה. כבר שנים רבות אני רואה בא-לה כפר בעיקר תרומה שלי לקהילה, משולבת עם שמירה על גחלת העיתונות שבי; ופחות כענף רווחי של העסק. ועדיין: העיתון פועל ברווח תפעולי קטן, שלמעשה מאפשר את המשך הפעילות, ולהערכתי קיים פוטנציאל להגדיל את הרווח באופן משמעותי.
בכלל, אני סבור שלעיתון מקומי מודפס יש עדיין מקום ותפקיד בקהילה. בהתנהלות נכונה הוא יכול לשמור על הרלוונטיות שלו לעוד הרבה שנים קדימה. אלו לא רק בני הגילים המבוגרים שנצמדים למהדורה המודפסת כעניין של הרגל. אני מכיר לא מעט צעירים וצעירות שמקדישים זמן רב לקריאת עיתונות מודפסת – ארצית ומקומית. בתחומים רבים יש לה עדיין יתרונות מובנים רבים על התקשורת האינטרנטית והאלקטרונית, ואם ישכילו קברניטיה לפתח את אותם תחומים, העיתונות המודפסת כאן כדי להישאר עוד שנים רבות.
עיתון א-לה כפר שמר על הרלוונטיות שלו ועל האיזון הכלכלי גם בזכות רבים וטובים שכתבו לעיתון בהתנדבות, פרסמו בו לאורך השנים טורים אישיים, מדורים מקצועיים ועוד. זו ההזדמנות להודות לכולם. במקביל, היה העיתון חלק מפרנסתם של לא מעט אנשים לאורך השנים, ובהם כותבים, גרפיקאיות, מפיצים, אנשי מינהלה ואנשי מכירות. כמובן שתודתי נתונה גם להם על מסירותם ותרומתם.
וכמובן בזכות הלקוחות, שנתנו אמון ונותנים עד עכשיו, ולשמחתי רבים מהם הפיקו תועלת רבה מהפרסום בעיתון. חלקם הפכו גם לחברים, ורובם ככולם מופתעים ואולי אף מצטערים על היעלמו האפשרי של ערוץ פרסום מקומי, זול ואפקטיבי. תודה רבה לכם לקוחות יקרים, אשמח להמשיך ולשרת אתכם נאמנה. צוות אשכול מדיה ואני יודעים לספק פתרונות לעסקים מקומיים, לפעמים אפילו טובים יותר, למרות שזה אף פעם לא יהיה אותו דבר.
העיתונות והתקשורת כולה מצויים כיום באתגר עצום לנוכח התעצמותן של הרשתות החברתיות. אלו גם גופי הענק שמפעילים את הרשתות, וגם הכוחות העצומים שפועלים בחסותן, ע"ע מכונת הרעל, למשל. הרשתות הן ברכה וקללה, והמאזן לדעתי ולצערי נוטה יותר לכיוון המזיק. מזיק לחברה ומזיק ליחידים בה. הרשתות לא ייעלמו, אבל החברה החופשית חייבת לפעול ומהר כדי להביא לרגולוציה נכונה ומנגנוני הגנה אחרים מול פוטנציאל ההרס והרוע שטמון ברשתות אלה.
רגע של FAQ לשלושה שזה מעניין אותם ועדיין לא יודעים: כן, ורדה זאת אני. לפחות במידה מסוימת. וכן, הכתיבה שהכי נהניתי ממנה הייתה של הטורים האישיים שלי.
נחזור לעוד תודה אחת, אחרונה לטור זה: לכם, הקוראים. והכוונה לכל מי שלאורך השנים קרא בעיתון, החל מפסקה בודדת בגיליון כלשהו, ועד לאלו שניתן לכנות "קוראים נאמנים" שקראו מידי חודש חלקים נכבדים ממנו. זה מילא אותי בכל פעם מחדש, ומן הסתם יחסר לי. גם עצם הידיעה שאנשים קוראים, ובטח אלו שטרחו להגיב.
באופן אישי אני לא הולך לשום מקום. העסק חי ובועט יותר מתמיד, בכוונתי לפנות לאתגרי כתיבה אחרים, ואני מאמין שגם מעורבות קהילתית מסוימת תהיה לי, בתחומים בהם יש ביכולתי לתרום ובדרכים שמתאימות לי. אז מילולית: להתראות.
