מאות זיכרונות מציפים אותי כשאני חושב על אהרון כהן, ואני חושב הרבה על אהרון. הזיכרונות הם משתי תקופות – מבית הספר ואחריו. שלושים וחמישה סתווים עברו מאז נעמד מולנו מהנדס צעיר, שהוסב למורה, והתברר בהדרגה שהוא ההגון והמשפיע ביותר מבין המורים שדרכם עברתי, והיה לאחת הדמויות האהובות ובעלות הנוכחות היציבה בחיי.
עוצמתו נבעה, כמובן, מאנושיות ללא מצרים ושפע הידע התאורטי והטכני שהעתיר עלינו. דיבור שקט, מבט נינוח ומרוכז, עברית ייחודית, מובחנת ועשירה, הקולחת כשם שהיא ארכאית; שפה חודרת ומדויקת, מסגירה חום וטוב לב וגם היסטוריה ישראלית ואף מעמס המצב האנושי.
השפעתו עמוקה כל כך, שגם היום, כשאני עומד מול תלמידים ומנסה להעביר הלאה מקצת ממה שלמדתי ממנו לפני יותר משליש מאה, אפשר לשמוע אותו מתוך נבכי התודעה, בעובי הקורה המחשבתית-הפיזיקלית שלי עצמי.
בתיכון היינו קבוצה קטנה ונשארנו שניים-שלושה, ששמרנו על קשר רציף איתו. ביקורים לא תכופים, אבל מעולם לא עלה בדעתנו, או בדעתו, להפסיק. כל פעם ערב שלם של ישיבה יחד, והחיים ממשיכים להם וסוחפים את כולנו דרך אירועים ומרחק הולך וגדל. אבל תמיד, הביקור המשותף אצל אהרון הוא אחד הדברים האלה, החוזרים לעולם, המשמשים קבוע פיזיקלי ביקום משתנה. פעם אהרון כהן, תמיד אהרון כהן.
אווילי לנסות לסכם את אהרון במשפט, או בפסקה, או בסיפור. אפשר אולי לשלוף מנבכי הזיכרון כמה אפיזודות נקודתיות. הזיכרון עמוק ועשיר ואישי וגם זה נראה חסר טעם. למשל, אהרון שוחה איתנו בים סוף בטיול השנתי האחרון; עובד בגינה כשעדיין גר בכפר, מנסה לייעץ לי מה ללמוד באקדמיה; היתה הפעם שבה ניסינו, הוא כמורה ואני כמשגיח, לעזור לתלמיד שנגמר לו הזמן בבגרות; הביקור בבי׳׳ח אחרי הניתוח הראשון במאבק שתוצאתו הסופית תגיע רק בעוד שלושה עשורים; אנחנו יושבים אצלו בסלון בערב בחירות באמצע שנות התשעים; ישיבה אחרת בסלון, בליל חורף, עשר שנים אחר כך, מתווכחים על מחלוקת פוליטית שלא ניתנת לגישור; ישיבה במרפסת בקיץ, באיזו שנה אקראית, על אבטיח ופיצוחים; סיפור חובלים, מתוך מאגר בלתי נדלה, על פגישה שהייתה לו פעם עם הצי האמריקאי; הילדים של אחד מאיתנו פוגשים אותו בפעם הראשונה (והיחידה); מבקש שלא נבוא לבקר אותו בזמן מלחמה; פוגש את אמא במרכז יום אחד ושואל עלינו; משחק סנוקר עם חוקי הטבע אחרי סיור מקיף שעשה לנו בממלכה האחרונה שעליה יחלוש; נפרד מאיתנו בלובי, עד לפעם הבאה, לתמיד.
זיכרון רודף זיכרון ובכולם אהרון כהן נוכח לעיתים, אבל נמצא תמיד. שטף כמו מגנטי של תקופות ורגעים. ואהרון, הולך בדרכם של כל הזיכרונות.
המורה המיתולוגי
אהרן כהן התחיל את הקריירה המקצועית שלו בחיל הים. הוא סיים קורס חובלים, למרות שהיה היחידי בקורס שלא ידע לשחות (נו, מה כבר אפשר לצפות מירושלמי…). הוא שירת בחיל הים שנים רבות.
לאורט מעלות הגיע אחרי שפרש מחיל הים, ייסד בו את המעבדה לפיזיקה, בלי תעודת הוראה, שאותה השלים מאוחר יותר.
אהרן היה המורה והלבורנט גם יחד. הוא צייד את המעבדה במכשור, דאג לאחסן, לתחזק ולהפעיל ומעולם לא ביקש להביא לבורנט שיעשה את העבודה הטכנית.
בשנים הראשונות היה יושב שעות ארוכות במעבדה כדי להרכיב ציוד חדש ולבנות ערכות ניסוי לתלמידים. באחת הפעמים לא שם לב שכבר ירד הערב, וכשרצה לצאת הביתה, גילה שבית הספר שומם ונעול…
אהרן היה מורה מיתולוגי, שהפיזיקה וההוראה חלחלו בנשמתו ובכל רמ"ח איבריו, והוא הטביע את חותמו על כל תלמיד ותלמיד שלמד אצלו. רבים מהם שמרו איתו על קשר שנים רבות לאחר שסיימו את לימודיהם בתיכון.
במקביל לעבודתו בבית הספר אורט מעלות, עבד שנים במכון ברנקו-וייס בהדרכת מורים, במטרה לסייע להם לטפח את החשיבה ולהשביח את דרכי ההוראה שלהם.
בשנים האחרונות עברו אהרן ואשתו אפרת לדיור מוגן במרכז הארץ. אהרן נתן שם הרצאות בנושאים שונים שמשכו קהל רב. אנשים בקהל שומעיו אמרו, שלו היו מלמדים אותם כך, היו לומדים פיזיקה בתיכון.
במשך שנים רבות סבל מגידול חוזר ונשנה בבטנו, עבר ניתוחים רבים, עד שגופו לא עמד בזה יותר. אהרון השאיר אחריו אשה, אפרת, ארבעה ילדים ונכדה. בן 75 שנים היה במותו.
אהרון היה אהוב מאד לא רק על תלמידיו, אלא גם על עמיתיו, המורים באורט מעלות. הוא היה איש שיחה מעניין, חכם ורחב אופקים. אנחנו זוכרים אותו באהבה ובהערכה רבה.
מאשה צ'אושו
