וידוי: המראה של מגרשי כדורגל חביב עליי מאוד. גם כשהוא ריק, ובעיקר כשמשחקים עליו. כך גם לגבי מגרשי כדורסל או טניס, מכשירי התעמלות, איצטדיונים מפוארים ואפילו טריבונות נושנות המקיפות משטח חולי מוזנח. מתקני ספורט עושים לי את זה. אני מוצא שיש בהם אסתטיקה ייחודית והם מעוררים בי עולם שלם של אסוציאציות חיוביות.
המראה של מגרשי הספורט בכניסה לכפר תמיד חימם את ליבי. אפילו כשעוד עמד בלון ההוקי הזכור לטוב, עצם העובדה שמדובר במתקן ספורט גרמה לי לאהוב את הצורה האמורפית והחדגונית. בשנים האחרונות השתבח המראה במגרשי קטרגל עם דשא סינטטי, ואת הבלון הישן החליפו מגרשי טניס פתוחים ומשובבי נפש.
אלא שלפני שבועות ספורים, בעודי צועד ברחובו הראשי של הכפר חלפה עננה מול פני. גדר הרשת שמפרידה את רחוב אשכר ממגרש הקטרגל בכניסה ליישוב כוסתה ביריעת פלסטיק ירוקה, ויותר לא ניתן לראות מה קורה בפנים. הייתי אומר חשכו עיניי, אלא שבמקרה זו נכון יותר לומר ירקו עיניי.
ולא רק הגדר הפונה לרחוב כוסתה ביריעה אטומה. כאשר נבנה המגרש, השכילו המתכננים ליצור חיבור בינו לבין הפארק שבכניסה ליישוב ליד צומת המפה. הפארק מסתיים בטראסות שיורדות לכיוון המגרש, ומשמשות גם כיציע שניתן לשבת בו ולצפות במשחקים מעבר לגדר. כעת, ביושבך על אחת הטראסות, כל מה שתוכל לראות זה משטח ירוק אינסופי של פלסטיק, המתוח על הגדר שלאורך המגרש.
נכון, יש ביישוב שלנו חשיבה אקולוגית, ובגדול כולנו אוהבים ירוק. אבל יסכימו איתי גם אלו שפחות מחבבים את המראה של מגרשי הספורט: הוא עדיף בהרבה על פני נוף של יריעת פלסטיק חדגוניות, ולא זה הירוק אליו נושא העולם את עיניו.
—
ראש המועצה, אייל שמואלי, מסר בתגובה: "היריעות הותקנו כשתכננו להקים שם הופעות, לבקשת מינהל החינוך ובשל תקנות הקורונה. הכוונה הייתה למנוע התקהלויות מסוכנות מחוץ למתחם. לצערי שכחנו להסיר אותן והדבר יטופל בימים הקרובים".
תפריט
