זה לא נעים לראות גן סגור, ועוד פחות נעים לראות את ערימות הציוד שהעמידו למכירה במשק חפר אבירים, לאחר שהחלום הגדול לתיירות חקלאית של אייל ועדנה חפר התנפץ אל מול רשויות התכנון והתנגדות של חלק מתושבי המצפה הגלילי.
מי שמכיר את איל חפר יודע שמדובר באיש חינוך רב פעלים, תכניות ויוזמות. הוא עמד במשך כעשור (2006-1995) בראש תנועת הנוער של בני המושבים בימי הזוהר שלה, והקים עם עדנה אשתו משק ייחודי המשלב חקלאות ותיירות באבירים. המשק פעל שנים ארוכות כשבני המשפחה משתלבים בו, אלא שעכשיו לא נשאר ממנו הרבה.
השיחה עם אייל מתקיימת לאחר שפרסמו בפייסבוק ציוד רב למכירה שכלל כלי רכב, אוכפים וציוד רכיבה, צמיגים, מכונות לעיבוד עץ, גנרטור, לוקרים, מכולות, ציוד לייצור גבינות ועוד. זאת לאחר שנאלצו לסגור את החלק הארי של הפעילות במשק שכלל בעבר דיר עיזים, מחלבה, בית ספר לרכיבה טיפולית עם שמונה סוסים ומתחם קמפינג ייחודי קטן וחבוי בין עצי היער.
הבקשה שהפכה לפרויקט
איל ועדנה חפר התיישבו באבירים לפני כמעט 40 שנה. הם הגיעו כקבוצה של בני מושבים צעירים שהשתחררו מהצבא וחיפשו את עתידם ב"מצפים" שהקומו אז בגליל. לאחר שקיבלו הבטחות מהסוכנות היהודית כי באבירים יהיו 400 דונם לחקלאות, התיישבו במקום שהיה ממש בתחילת דרכו. חפר נזכר כי ליישוב התקבלו רק זוגות נשואים, והזוג הצעיר הבטיח לאנשי הסוכנות כי יינשאו זמן קצר לאחר העליה על הקרקע. הם אכן התחתנו מתחת לעץ האלון הגדול ("הזמנו את נציגי הסוכנות לחתונה"…).
עד להגשמת החלום החקלאי עבדו בעיקר בייעור וגידור מטעם הקרן הקיימת לישראל. עם הזמן הבינו כי ההבטחות לשטחים חקלאיים היו קצת מופרזות, וכי רוב שטחי המרעה כבר חולקו למתיישבים הראשונים. בכל זאת איתרו קרחת יער, כ-300 מטר מבתי הישוב, ולאחר תכנון וקבלת אישור מכל המוסדות ואסיפת הישוב, הקימו ב-1985 דיר עזים חולבות. "התחלנו עם 10 עזים שנרכשו ממושבניק מעבדון בדיר הזמני של חבר מפסוטה, עם עששית וחליבה בידיים", מספר חפר. "בנינו את הדיר החדש במו ידינו, כולל בורות, ריתוכים, בטון, גג והכל. זה היה חלק גדול מהכיף, יחד עם חברים ומשפחה שהתגייסו ובאו מכל קצות הארץ לסייע".
חפר מספר איך בשנים הראשונות התפתח העדר וגדל ל-150 חולבות, אלא שבשלב מסוים תנובה לא היתה מוכנה לקלוט יותר את החלב, אלא אם העדר יגדל ל-600 ראש. מכיוון שמשפחת חפר לא רצתה להעסיק פועלים במשק ודבקה בעבודה עצמית, הוחלט על צמצום העדר והקמת מחלבת "הגבינות של עדנה".
ב-2006, עם סיום תפקידו כמזכ”ל תנועת הנוער בני המושבים, חזר איל למשק ומשם התפתחה הפעילות גם לטיולי סוסים ורכב חשמלי שמותג כ"רומנטיקאר", לטובת טיולים עצמאיים של מטיילים. בנוסף הוקמו שלוש "סוכות רועים" בלב היער, ונראה היה כי המשק עולה על דרך המלך. אלא שלאחר מלחמת לבנון השניה (2006) פנו אל חפר כמה לוחמים שהקימו את עמותת "מים לים בדרכם" לזכר חבריהם שנהרגו בכפר הלבנוני דבל, וביקשו ממנו לעזור להם במציאת תוואי הליכה חלופי לכביש מאבירים לגשר אלקוש, ובאיתור מקום לינה באבירים. חפר הפך את הבקשה לפרויקט של מציאת מסלול מיטבי בין אבירים לאלקוש, כולל עזרה מקק”ל, וגם הקמת שירותים ומקלחות במתחם הסמוך לדיר העזים המשפחתי. וכך החלה משפחת חפר להלין בשטח מטיילים, ובמקביל להריץ תכניות מול המוסדות, הליך שכידוע נמשך שנים רבות. לדברי משפחת חפר, כבר ב-2007 הגישו תכניות למשרד התיירות ולרמ”י, עברו עשרות ועדות לתכנון וקיבלו גם רישיונות עסק לצמיתות עבור כל הפעילויות.
בקמפינג של משפחת חפר ביקרו בעיקר מטיילי "מים לים" שהגיעו ברגל בדרכם מחוף אכזיב לכינרת, לנו באוהלים ויצאו למחרת לדרכם בשביל. במקום נוצר מפגש לכל סוגי הקהל: מוסלמים, יהודים, נוצרים, דרוזים, חרדים וחילוניים, צעירים וזקנים, ליד המדורה, וגם יחד בחליבה. הקמפינג, אומרים בני הזוג, הוקם בעיקר מטעמים קהילתיים וערכיים, ומחיר השהייה היה מאד עממי (אגב, בכניסה לאבירים יש מעין חניון ציבורי ללא מקלחות ושירותים. מאז שנסגר הקמפינג של חפר הוא הפך למחראה).
משלימים וממשיכים הלאה
מכשולים היו מתחילת הדרך. כבר עם הקמת הדיר, לפני 37 שנים, היו חלק מתושבי אבירים שהתנגדו למהלך ואף ניסו לטרפד את הקמתו. היום אומרים בני הזוג כי אולי שגו בכך שהגישו עוד ב-2007 תוכנית מסודרת לשינוי ייעוד השטח. "יכולנו אולי לעבוד מתחת לרדאר, אולי לשלם מדי פעם קנסות. ככה כולם עושים". השניים מעריכים את השקעתם בתכנון המקום והגשת התוכניות בסכום של כמיליון שקלים.
במשך השנים הוגשו תוכניות רבות, נערכו דיונים, בקשות לשינויים (מ-16 דונם בתכנית המקורית ל-4.5), הצעות לגישור, התנגדויות וערעורים. התכנית המצומצמת של 4.5 דונם הופקדה. בדיון בהתנגדויות שנערך בזום באיחור של שנה נדחתה גם התוכנית המצומצמת הזאת. וזו הייתה נקודת השבירה.
"אם היינו הולכים עד הסוף, כולל למאבק משפטי, אני בטוח שבסופו של דבר היינו מנצחים", אומר חפר. "אבל אנחנו בני 63 ונמאס מכל המאבק הסיזיפי הזה שאולי היה מאפשר לנו לפתוח קמפינג בגיל 70. החלטנו לוותר ולהשלים עם המציאות הקפקאית שנכפתה עלינו. נמאס לנו לריב".
משפחת חפר ממשיכה להפעיל את ה"רומנטי קאר" ואת בית הקפה "דיר קפה" – קפה אישי בשירות עצמי הפתוח 24/7. סמוך לבית הקפה גם נקודת מכירה של תוצרת גלילית כמו גבינות, יין, שמן זית, דבש, גלידה, בירה ועוד, הכל באמצעות קופה הנמצאת במקום ואמון בין המשפחה ללקוחות. חפר גם מעביר סדנאות למשפחות, קבוצות וארגונים תחת הכותרת "חיבור זה הסיפור", מודל אותו פיתח במשך השנים. במתחם ממשיכים לפעול שני צימרים (מקום בלב ובקתת הבוקרים) וכן "הסטודיו" המיועד לצעירים בכלל ובפרט למטיילים מים לים ב"שיטת חפר", שמשמעותה "שלמו כמה שתרצו".
חפר משלים עם הוויתור על הקמפינג וחוות הסוסים: "אין טעם לבזבז את השנים שעוד יבואו על התעסקות עם אנשים קטנים שעסוקים בלהציק לאחרים. עדיף להתמקד בעשיית טוב ובחיבור בין אנשים וקירוב לבבות בדרכים אחרות. יש המון עוד מה להמציא ולקדם. יש צעירים שרוצים לפתח וכדאי פשוט לעזור להם. יש נכדים חמודים, יש משפחה נפלאה ויש חברים נהדרים. אז פחות נשקיע באבירים, ההפסד כולו שלהם".
