מזמור לדוד

תהפוכות ולחצים

דוד גרו נולד במוסקבה בשנת 1971. עוד בגיל 13, כאשר צפה באירועי מלחמת לבנון הראשונה, היה מרותק. אז גם גילה את זהותו היהודית, שהוריו לא טרחו להבליט. ״אמרתי לעצמי שאני חייב להיות חלק מהעם הזה", הוא אומר.
בנעוריו למד מוזיקה בקונסרבטוריון, והצטיין בנגינה על בסון (כלי נשיפה מעץ, שייך למשפחת האבוב, הקלרניט והחליל). בגיל 19 זכה במקום ראשון בתחרות הלאומית של רוסיה בנגינה על כלי נשיפה. בגיל עשרים עלה ארצה בגפו. ״הוריי לא הסכימו לעלות ארצה, אז עליתי לבד", הוא מסביר, כאילו מדובר בעניין של מה בכך.
בארץ סיפרו לו שיש ברמת אביב מורה דגול, מרדכי רכטמן, נגן בסון, סולן בתזמורת הפילהרמונית. רכטמן שמע את דוד והסכים להיות המורה שלו. דוד נרשם לאקדמיה למוסיקה, שכר דירה ברמת אביב וצירוף מקרים סידר לו גם שכנים בשם גרו.
-מה באמת מקור השם?
"מסתבר שהשם נפוץ בקרב לא מעט אנשים. שם המשפחה גרו קיים, בקזחסטאן, רוסיה ואוקראינה. אולי המקור הוא שם ארוך שהתקצר, ואולי זה קיצור של גרוי, אפור ביידיש".
בצה"ל עבר טירונות מקוצרת, שדמתה יותר לשירות מילואים מקוצר. הצבא התחשב בעובדה שיש לו ותק בתזמורת הצבאית ברוסיה. עד היום הוא מצטער שלא שירת שירות מלא בצה״ל, כי זה יכול היה לקצר את תקופת ההסתגלות שלו בארץ. מצד שני השירות הקצר איפשר לו להתמקד בלימודים.
-איך קיבלו אותך באקדמיה?
״הפכתי ל׳קישוט יפה׳. נסעתי הרבה לחו״ל כנציג האקדמיה. ניגנתי בפסטיבלים ואירועי מוזיקה רבים".
כאשר גרו מגולל את קורותיו נדמה שהכל בא לו בקלות ובמהירות. כשאני שואלת על פרנסה, למשל, הוא אומר ש"הייתה בסדר״. אבל הוא עבד קשה עבור ה"בסדר" הזה. הוא היה אמור לזנוח את סגנון הנגינה הרוסי ולאמץ סגנון חדש המקובל בעולם. מרוב לחץ, הוא מעיד, היו תקופות שהפסיק לנגן. לרוב היה מתאמן שעות בנגינה על הבסון כדי לחולל את השינוי. הוא אמנם היה סטודנט, אך מיעט להופיע לשיעורים באקדמיה כי עבד במקביל, היה נגן בתזמורת רעננה שזה עתה הוקמה, וניגן בהרכבים שונים בפסטיבלים בחו״ל.
אחרי שלוש שנים בארץ הכיר את אשתו הראשונה, נגנית כינור ראשון בתזמורת הפילהרמונית, דוברת רוסית. השניים היו נשואים 18 שנה ונולדו להם שלושה ילדים. אז הכיר את בת זוגו היום, דנה, גם היא דוברת רוסית. הוא נפרד מאשתו הראשונה בגירושים ידידותיים. כמה ידידותיים? אשתו לשעבר, הוריה והילדים המשותפים, באו לחתונה עם בת הזוג החדשה. גרו: ״שתי המשפחות ביחסים קרובים, חוגגים ביחד את החגים, גרושתי וגם ההורים שלה״. לדנה הוא נשוי 12 שנים ויש להם שני ילדים משותפים, כולל תינוק בן שנה וחצי.
כאשר התחתן בשנית, נעשה מודע לבעיות שהכשילו את הזוגיות הראשונה. דנה ודוד החליטו שיבנו זוגיות אחרת, חפה משגיאות העבר. שניהם למדו גישור, קואוצ׳ינג, וכן NLP, ראשי תיבות של Neuro Linguistic Programming, שיטה שמתיימרת לחולל שינויי התנהגות במטרה לשפר הרגלים מזיקים. העבודה המעשית כללה עזרה לחברים קרובים, ובהמשך הרחיבו השניים את מעגל המטופלים. ״פתחנו עסק לעזרה לזוגות. היו לנו קבוצות בכל העולם, במיוחד בזמן הקורונה. באמצעות הזום טיפלנו בקבוצות גדולות והענקנו גם ייעוץ פרטני. עזרנו למאות אנשים".
-איך למדת עברית?
״בתזמורת לא לומדים עברית כי כולם רוסים, או כמעט כולם. הלא-רוסים כבר מדברים רוסית. אחרי עשר שנים בארץ התחלתי ללמוד יהדות ותורה, ואז למדתי גם עברית. סיכמנו עם דנה, אישתי, שלא מדברים רוסית בבית. אנחנו כן מדברים רוסית, אבל כשיש ויכוח או ריב מדברים בעברית".
-באיזו מסגרת למדת יהדות?
״זוג אורתודוקסי לקח אותי תחת חסותו. התעניינתי בחסידות, קבלה, ואני משתדל להמשיך ללמוד. זה מעניין אותי. אני לומד וירטואלית באינטרנט, כל יום אני מתעמק בכתובים. בשעות הבוקר המוקדמות, בשעה שש בבוקר, או אפילו בשלוש. אלו השעות בהן אני מתחבר לתדר הזה, זו עבודה שבלב".
המלחמה באוקראינה אילצה את בני הזוג להקפיא את העסק של עזרה לזוגות ודוד חזר לעסוק במוסיקה, אם כי בצורה קצת אחרת: ״שלושים שנה הייתי נגן ראשי בתזמורת האופרה. באיזה שלב היה לי קשה עם ההופעות התכופות. הרעש הבלתי פוסק, מערכות התופים, הטרומבונים. רציתי לעזוב. חשבתי שנעבור לדירה גדולה יותר, על איזה הר".
-רצית להתנתק?
״אולי… בדקנו כל מיני אפשרויות. בנהריה פגשנו מתווך, וכשאמרתי לו שאני מחפש שקט ושלווה, אמר לי: ׳יש לי מקום בשבילכם, שם כולם ישנים׳, והביא אותי לכפר. אמרתי לעצמי 'זה המקום! כאן אנשים מאושרים, אני רוצה לגור כאן'".
הוריו, שסירבו בזמנו להצטרף אליו, באו ארצה כאשר נולד בן הזקונים, והם גרים בדירה שבקומה הראשונה.