לראות את הקרח

נכון, נבחרת הנשים של ישראל בהוקי קרח לא הצליחה להשיג ניצחון בתחרויות המכביה. אבל מבחינתה של מנהלת הנבחרת, אסתר סילבר, מדובר בחלום שהתגשם; ומבחינתה של השחקנית המצטיינת פנינה בסוב, זו יכולה להיות נקודת זינוק לקריירה מקצוענית. ואם תקשיבו לשתי הנשים הללו מכפר ורדים, יש מצב שגם אתם תתאהבו בענף הספורט הזה
כתבה: מאיה רביב

החלום של אסתר סילבר היה להקים בארץ נבחרת נשים בהוקי קרח. הפעם הראשונה שניסתה לעשות זאת הייתה לפני 15 שנה, אך מסיבות בירוקרטיות וללא תמיכה מהמדינה, זה לא צלח. לפני כשנה קיבלה שיחת טלפון ששינתה את פני דברים. כיום כבר מדובר בנבחרת מגובשת, בה מתאמנות נשים צעירות מכל רחבי הארץ וממגוון דתות. הנבחרת השתתפה כבר בטורניר בינלאומי גדול ובמשחקי המכביה, ולמרות שטרם השיגה ניצחון, סילבר חוגגת: "הדרך והתהליך הם החשובים, ועוד נגיע לרמה גבוהה של הוקי".

התחלה כשוערת

ד"ר אסתר סילבר, 69, תושבת הכפר מזה כשנתיים. רופאה במקצועה, למדה פסיכואנליזה ופסיכותרפיה, וכיום, לצד ניהול נבחרת ההוקי, עוסקת באבחון וטיפול בהפרעות קשב וריכוז. בשעות הפנאי היא יוצרת בזכוכית, לומדת איטלקית ומנגנת בחליל צד בתזמורת המבוגרים של הכפר.
סילבר נולדה בקנדה ועלתה לראשונה לישראל בגיל 17. היא התגייסה והחלה את שירותה הצבאי בנח"ל ברמת הגולן. במהלך השירות חלה אביה בסרטן, לכן חזרה לקנדה לעזור למשפחתה. באותה תקופה למדה באוניברסיטת מקגיל, אך הגעגועים לישראל לא פסקו. "חזרתי לארץ וניגשתי לשלישות ברמת גן. באותה תקופה היה קשה לתקשר מרחוק, והתברר שטפסים שמילאתי טרם הנסיעה לקנדה הגיעו למקום הלא נכון. מסתבר שנחשבתי לעריקה, ללא ידיעתי, כמובן".
סילבר נשפטה, נידונה לשלושה חודשי מאסר על תנאי, ועברה חיול מחדש. הצבא אישר לה לחזור למקגיל לסיים את הלימודים, ובדיוק אז פרצה מלחמת יום הכיפורים. גרעין הנח"ל במסגרתו שירתה לחם בתעלת סואץ. בשנת 74' התקבלה ללימודי רפואה בהדסה. לאחר מכן שירתה כקצינה מלווה בחיל הרפואה ועסקה במחקר. "זו לא הייתה חוויה טיפוסית", היא נזכרת. "היה לי מאוד כיף בצבא. לא היו אז הרבה פייטריות בצה"ל, ורציתי להיות פייטרית". באותה תקופה התחתנה וילדה את בנה. לאחר ההתמחות נסעה עם בנה לקנדה כדי להיות עם משפחתה. "ואז באמת נחשפתי להוקי קרח", היא מחייכת.
קנדה נחשבת למולדת ענף ההוקי, וכמעט כל מי שגדל שם מוצא עצמו על מגרשי הקרח. "הבן שלי שיחק ואהב את זה מאוד. יום אחד לקחתי אותו לארנה, ונתקלתי בשלט: 'אם אתה מבוגר ומעולם לא שיחקת הוקי, אנחנו מחפשים אותך!'. החלטתי שאני בעניין. בזמנו עוד לא ידעתי לגלוש, אז שמו אותי כשוערת. עם הזמן השתפרתי לאט לאט".
סילבר השתתפה בטורנירים רבים, שיחקה בעיקר בקבוצות עם גברים אך גם בקבוצות נשים. "מאוד נהניתי. הייתי שרופה על הוקי, והצלחתי להיות שוערת טובה". האהבה למשחק הובילה אותה אל מסקנה מרכזית: צריכה להיות בארץ קבוצת נשים בהוקי. משם התעורר בה הרצון להקים אחת כזאת. היא חזרה לארץ במטרה לארגן מחנה אימונים לישראליות, ושכנעה מאמן קנדי להגיע איתה לכאן. היא דאגה לכל הסידורים המנהלתיים, ואף אירגנה קבוצת שחקניות אמריקאיות שהסכימו להגיע על חשבונן. "זה היה נפלא. רציתי שלבנות בארץ תהיה דוגמה טובה".
אבל אז החלו הצרות הבירוקרטיות. "עשו הרבה בעיות מבחינת החוק. ממש אסרו על הבנות להגיע. המצב בארץ לא היה טוב בשביל לפתח הוקי נשים. לא רצו לקדם את זה. בצער גדול ירדנו מהסיפור והמאמן נאלץ לחזור הביתה".
חלום הקמת הנבחרת נגוז, או לפחות נדחה, אבל סילבר המשיכה לשחק ולהשתתף בטורנירים בארץ, ועד לפני ארבע שנים הייתה שחקנית פעילה.

החזון שהתגשם

לפני כשנה קיבלה שיחת טלפון מלבב ויינברג, 40, יו"ר התאחדות ההוקי קרח וחקלאי תושב מטולה. ויינברג, ממקימי בית הספר להוקי במטולה, ראה גם הוא חשיבות גדולה בהקמת נבחרת נשים להוקי בישראל, והציע לסילבר לנהל אחת כזו שתוקם פורמלית. אל הנבחרת הביא ויינברג את מאמן ההוקי האמריקאי טאי ניוברי ("מאמן ענק", אומרת סילבר) ושני מאמנים ישראלים – בוריס מנדל ובוריס קוטלר. עד להקמת הנבחרת, ישראליות שרצו לשחק הוקי קרח עשו זאת בעיקר עם גברים. עכשיו, לראשונה, הוקמה קבוצה אורגנית של נשים בלבד.
לפני מספר חודשים השתתפה הנבחרת לראשונה בטורניר בינלאומי שהתקיים בסרביה מטעם IIHF (פדרציית ההוקי קרח הבינלאומית, International Ice Hockey Federation). הנבחרת שיחקה נגד סרביה, בוסניה ואסטוניה, ולמרות שהפסידה במשחקיה, הרוח הספורטיבית לא נפגעה. "הקבוצה הייתה חדשה, אבל אהבו אותנו. בכל פעם כשעלינו על הקרח מחאו לנו כפיים. הבנות שלי לא מוותרות", אומרת סילבר. "יש להן מצב רוח ורצון לשחק בכל מצב, בניצחון או בהפסד".
לפני מספר שבועות השתתפה הנבחרת בתחרויות המכביה ה-21, שהתקיימו במהלך חודש יולי. סילבר לא תשכח את ההתרגשות הרבה כשהנבחרת נכנסה לאיצטדיון טדי בטקס הפתיחה: "קשה לי לתאר את זה במילים. החלום שלי התגשם".
הנבחרת שיחקה ארבעה משחקים נגד אמריקאיות וקנדיות. וגם הפעם לא טעמה טעם ניצחון. אבל זה לא העניין, אומרת סילבר. "מבחינתי ומבחינת השחקניות הדרך והתהליך הם החשובים. הלמידה, ההתנסות, החיבור לשחקניות האמריקאיות והקנדיות, והחיבור בתוכנו כקבוצה. בשלב מסוים האמריקאיות שאלו אם לשחק 'פחות חזק'. כמובן שסירבנו בתוקף, אבל זה מראה שאהבו וכיבדו אותנו, בזכות האומץ והרצון. עוד נגיע לרמה גבוהה של הוקי".

מצטיינת טורניר

אחד הרגעים היפים ממשחקי המכביה היה שער מרשים שהבקיעה אחת משחקניות הקבוצה, פנינה בסוב. בסוב, 16, מתגוררת אף היא בכפר ורדים יחד עם הוריה ושני אחיה. היא משחקת כסנטר (חלוצה מרכזית) נושאת על גבה את המספר 13, ונבחרה כמצטיינת הטורניר של הנבחרת.
כבר בגיל 11 החלה לשחק הוקי, יחד עם אביה ואחיה. בשנתיים האחרונות לקחה את האהבה למשחק צעד אחד קדימה ועברה להתכורר בפנימייה בקנדה, שם שיחקה בקבוצת נשים. "החלום שלי היה לטוס לחו"ל כדי לשחק עם נשים. תמיד שיחקתי עם גברים והייתי הבת היחידה. היה תמיד יחס טוב ונהניתי, אבל קבוצת נשים זה הדבר האמיתי מבחינתי". כשהבינה שהיא רוצה לעשות זאת ומוכנה לגור לבד, התגברה על החששות ועשתה את המהלך, בתמיכתם של הוריה.
גם כאן עושים הוריה מאמצים רבים ותומכים בה על מנת שתוכל להמשיך ולשחק. "אני מתאמנת כמעט כל יום, ואבי לוקח אותי לכל מקום. מדובר בספורט די יקר, עם ציוד מיוחד ומעט מתקנים".
פנינה מצהירה שאחת המטרות הגדולות שלה היא לקדם את תחום ההוקי נשים בארץ. "בהתחלה זה קשה, כשנכנסים לנבחרת. לפעמים לוקח קצת זמן להתחבר ולעבוד על הכימייה בקבוצה. אבל בסופו של דבר אם עובדים קשה מגיעים רחוק".
בסוב מחוברת מאוד לנבחרת הנשים בארץ, ומספרת שלקראת המכביה הן התאמנו הרבה ונהנו מאוד לשחק ביחד. "אנחנו מרגישות שאנחנו משתפרות ממשחק למשחק. נכון שזו עדיין ההתחלה והיא קשה. להפסיד זה לא קל, אבל זה לא אומר לוותר. אנחנו מוכרחות להמשיך ואנחנו מסורות למשחק".
בסוב היא תלמידת תיכון, אבל גם הקושי הזה לא עוצר אותה. החלום הגדול שלה, היא מצהירה, הוא לשחק בחו"ל כשחקנית מקצוענית.
-מה כל כך הדליק אותך בהוקי קרח?
"מדובר במשחק קבוצתי, המלמד לחשוב מהר ולקבל החלטות. את לומדת איך לא לוותר. זה מדהים לראות את הבנות נלחמות עד הסוף".
-תארי את השער שהבקעת.
"זה היה השער היחיד שלנו במשחק וזכיתי להבקיע אותו. כשהכדור נכנס, ישר הסתכלתי על אבא שלי ביציע. אבא הוא המודל לחיקוי שלי. זה רגע שבחיים לא אשכח".

אין תרבות

הוקי קרח הוא ענף ספורט חדש יחסית בארץ. "אין כאן תרבות של ממש בהוקי", אומרת סילבר. "בקנדה כמעט כל ילד משחק הוקי כבר מגיל קטן. אני התחלתי לשחק בגיל די מתקדם, אבל יש שם הוקי לנשים מבוגרות, ולבני כל הגילאים. נשים משחקות בהנאה לצד כל העיסוקים האחרים שלהן".
-למה בעצם?
"כי זו חוויה, ולא רק ספורטיבית, אלא גם חברתית. יש מפגשים מחוץ למגרש, בירה אחרי משחק, קשרים חברתיים שנמשכים שנים. יש נשים שהכרתי בהוקי בקנדה, ואנחנו חברות כבר 35 שנה".
-מה האתגרים?
"הרצון הוא להמשיך ולקדם את ההוקי בארץ, אבל כרגע אין לנו תמיכה של ממש. המזל הגדול הוא שהשגרירות הקנדית עוזרת לנו, עם מעורבות של השגרירה עצמה. היא תרמה לנו המון זמן קרח, ציוד ובגדים, ואף הייתה במכביה. אנחנו מאוד מעריכים את זה".
"זמן קרח", כלומר שעות בהן הנבחרת יכולה להתאמן במגרש הוקי, הוא אולי המצרך היקר ביותר. בארץ אין הרבה מגרשי קרח, ואלו הקיימים עמוסים לעייפה. "העניין הוא שיהיה בסיס מקצועי, ואת התנאים לשחק", אומרת סילבר. "הבנות שלנו מתאמנות בעיקר במטולה, ירכא, תנובות (ליד נתניה), חולון, ואפילו אילת. גם במעלות קיים מגרש, ועכשיו בונים בנוף הגליל. לרוב צריך להילחם כדי לקבל זמן קרח לבנות".
הנבחרת מונה כ-25 נשים צעירות מכל הארץ. ויש לפחות עוד 10-15 בנות צעירות יותר, מתחת לגיל 15, המתאמנות גם הן במטרה להצטרף בעתיד. מפאת נהלים ומגבלות גיל בטורנירים, רק מי שמעל גיל 15 יכולה להשתתף. "יש יותר ויותר נשים צעירות שמעוניינות להצטרף", אומרת סילבר, "ויש גם חיילות בנבחרת, המוכרות כספורטאיות מצטיינות בצבא".
-מה את מוצאת בהוקי קרח?
"בתור שוערת את רואה את כל השחקנים, ואיך שהם מגיבים לסיטואציה, פיזית או רגשית. זה משחק מאתגר, חכם, שמשלב יכולות פיזיות עם שכליות. את צריכה לדעת להשתמש בגוף שלך בחוכמה. לדוגמה, לא לתת מכות על המגרש. אחת הטכניקות שלימדו אותנו הייתה להרים את המקל של השחקנית שמולך, להישען על הגוף שלה וכך לנטרל אותה תוך כדי תנועה. זה דורש לא מעט אומץ, והבנות שלי לגמרי עשו את זה.
"יש ביטוי בהוקי, 'לראות את הקרח'. הכוונה היא לפתח את היכולת לצפות כמה מהלכים קדימה, בדיוק כמו בשחמט. ויין גרצקי, שחקן ההוקי הטוב ביותר שהיה אי פעם, אמר: 'you need to see the ice'. הוא חשב כמו מתמטיקאי, וידע לצפות את מהלך הדסקית מראש".
סילבר ממליצה בחום לראות משחק הוקי חי, כדי לנסות קצת לחוות מכל אלו. ולמי שתבחר לשחק, היא מדגישה שהדבר גם מפתח את האישיות. "בחורות בגיל צעיר מפתחות אסרטיביות חכמה, אמונה בעצמן ויכולת להשתפר מיום ליום. לי ההוקי שינה את החיים, והוא ממשיך לתרום לי מידי יום".

נציגות גם בטניס ושחייה

בתחרויות המכביה התחרו עוד שתי נציגות מהכפר: ניקי ברק וד"ר רותי אבידר.
ניקי ברק, 70, השתתפה במשחקי הגרנד מאסטרס בטניס. זו הפעם השניה בה היא משתתפת במכביה. בפעם הראשונה, לפני 5 שנים גם זכתה במדליה. ברק משתפת שספורט הוא חלק משמעותי בחייה, ושחוויית המשחקים במכביה הייתה יוצאת דופן. "היה כיף להכיר אנשים מכל העולם. איתנו שיחקו גם יחידים, גם זוגות מעורבים. אני שיחקתי עם שחקן אמריקאי. נהניתי מאוד".
ד"ר רותי אבידר, 54, השתתפה במשחקי המאסטרס בשחייה. היא זכתה במקום השני במקצי 100 מ' ו-200 מ' בשחיית חזה לגילאי 50-54, ובמקום השלישי במקצה מים פתוחים למרחק של 1.5 ק"מ בכנרת.
בנוסף על היותה שחיינית מקצועית המתאמנת קבוע בקאנטרי בכפר, אבידר שוחה בקבוצת "עולם המים" (שחייה במים פתוחים), חברה בקבוצת "רצי כפר ורדים" למעלה מעשור, ומרצה בכירה בחוגים לתקשורת ומנהל מערכות בריאות במכללת עמק יזרעאל. היא נשואה לעמרי (מורה דרך ובעל טור בעיתון זה), ואמא לאיתי, גל, עדי ואלון. אבידר שחיינית מגיל צעיר, גדלה בנהריה, והייתה שחיינית פעילה לאורך שנים.
אבידר: "היה אירוע מאוד מרשים עם אלפי משתתפים ממדינות שונות. טקס הפתיחה באיצטדיון טדי היה ססגוני ושמח, עם אלפי משתתפים. כמארחת, הנבחרת הישראלית נכנסה אחרונה ועבורי זה היה החלק המרגש ביותר. תחרויות השחייה התקיימו בוינגייט, וזכיתי להכיר נשים מעיינות מנבחרות זרות. היה מרגש לראות גברים ונשים בקטגוריות גיל של 75-80 ומעלה, שנכנסו לבריכה עם אש בעיניים במטרה לעלות על הפודיום ולחזור הביתה עם מדליה".

רותי אבידר והמדליות בהן זכתה במכבייה
דילוג לתוכן