ישראל הולכת וקרבה לשאלות קיומיות. מדינת ישראל עושה את כל הטעויות האפשריות פנימה והחוצה. נושאת עמה את הכאב המטלטל של אובדן שאין לו שיעור בקנה מידה של ישראל הקטנה (אירועי שנת 2023 כולם, ובמיוחד אסון 7.10). אובדן הביטחון, אובדן הגאווה, אובדן הדרך, אובדן המנהיגות. ולצד הללו מאבדת את תמיכת העולם, תמיכת ידידיה.
"באין חזון ייפרע עם" (משלי כ"ט י"ח). ואין חזון, ואין תוכנית (היום שאחרי), ואין את הערכים היהודיים והנרטיב הישראלי שאפיינו את מייסדי הארץ הזו. ואין לדבר על תבונת הכוח שלא עמדה למדינה, בבחירה לקבץ את העם סביב סיסמא חלולה "ביחד ננצח", שעה שהפסדנו ואנו מפסידים. 134 חטופים, מי לחיים ומי למוות, עדיין שם. כן. אולי ננצח בקרב, אבל נפסיד במלחמה. בוודאי במלחמה על הנרטיב הישראלי.
ולצד תמונות הזוועה שמלוות אותנו בצאת חיילינו להגנת המולדת, אל לנו להתעלם מהאסון ההומניטרי שהולך ומתהווה באוכלוסייה העזתית. גם אם זו כוונתו של החמאס, מחיר האסון ענק הממדים (שאיננו חשופים לו בתקשורת הישראלית) יעמוד למולנו במבחן הערכים שלנו פנימה לדורות הבאים (מבלי להקל ראש במחיר צדקת הדרך לנוכח אסון ה-7 באוקטובר). עוד נזדקק לתבונת הכוח, המוח והרוח.
מדינת ישראל 2024 היא מדינה שמעדה! שורשיה של מעידה זו נעוצם בניסיון המעוות של קוניוקטורה פוליטית לשנות את הרוח הדמוקרטית של המדינה. מה שהוביל לקרע ששירת צרכים כאלה או אחרים של קלריקלים פוליטיים, ואין מנהיגות שרואה את הכלל. אל תוך מציאות מטורפת נפלנו שדודים אל מול ארגון טרור מאורגן היטב, נסמכים על סיסמאות שכולן יוהרה, קונספציה והשתעבדות לטכנולוגיה. אשליה שישבה על חוסר ענווה ויכולת הטלת ספק במעשי ידינו וביכולותינו ה"בלתי מוגבלות".
המדינה מעדה! הריבון נכשל! לעת הקמת מטה משפחות החטופים גרסתי שמבחנה של המדינה הוא ביכולת שלה להודות בכישלון, לרדת על הברכיים בפני משפחות החטופים ולהודיע על מוכנות לשלם מחיר יקר תמורת השבת החטופים. כל זאת תוך הבנה שהעניין ידרוש התמודדות עם רגש הנקמה (טבעי) ועם הרצון הצפוי של הצבא להציל את הכבוד האבוד. חובתנו הייתה והינה: השבת החטופים כמעט בכל מחיר, קל וחומר כאשר מדובר באחריות הישירה של המדינה להפקרת אזרחיה וחייליה.
המדינה היא הריבון ויש בינה לבין אזרחיה חוזה. והחוזה הופר. לצערי, לא עמד לה האומץ להתייצב אל מול גילוי חוסר האחריות שלה, ובמקום זאת החליטה המדינה על "תמרון", "מיטוט", "לחץ צבאי" ושאר מיני מילות המרצה ריקות, משל הללו יביאו את החטופים הביתה.
לנוכח 180 הימים בהם החטופים מופקרים, המדינה שלי, שאני חלק ממנה, היא מדינה שנאשמת (כמעט האשמה עצמית) בהריגה ברשלנות ב-7.10.2023, והיום היא נאשמת בהריגה בכוונה תחילה. אין מילים אחרות, אליבא דהבנתי, להביט על המדינה שלי, שאיבדה חמלה ואיבדה אחריות ואפילו צלם אנוש, אם יש כזה לדמותה של מדינה.
לקלריקלים הפוליטיים אשלח ברכת פגרה נעימה. הם האומרים לנו: יאללה יאללה (כדברי ח"כ מכובד) לכל משפחות החטופים, לכל הלוחמים, הפצועים, המשפחות השכולות, המפונים ובעצם כלל אזרחי המדינה.
לפתח חג החירות לא נחוג אותו. והיא שעמדה לנו, שמדינתנו פסחה על ערך החירות ובחג העצמאות נניף את הדגל לחצי התורן ונתכנס בצניעות ובתקווה לבניית המדינה מחדש!
"שחקי שחקי על החלומות" כתב טשרניחובסקי, אולי עוד תימצא הדרך להציל את המדינה מידי מוביליה לתהום. אין לנו הלוקסוס להתייאש. לעת הזו מותר וראוי לנו להתבייש. "נתגבר ביחד", "ננסח ביחד" את הרוח הישראלית מתוך הכרה בשונות בין השבטים. ובשביל כל זה אנו זקוקים למנהיגות שתהיה ראויה לנו.
זו התקווה בת שנות אלפיים.
