מביט ממרום גילי בעיניהם של ילדיי ונכדיי ושואל על עתידה של מדינתנו הקטנה. אני "העני ממעש" (כדברי התפילה), דור שני לניצולי השואה, נושא את תקוותה של אמי ז"ל, שמשירתה חקקתי על מצבתה את המילים: "רק בתוך עמי אני אשב, בשדות שדופי בצורת ורוויים מלחי ים ודם שאינו עוד הפקר". נושא את תקוותו של אבי ז"ל שבע המלחמות (צבא פולני, צבא בריטי וההגנה), שהשאיר לי את צוואתו בעל פה לאמור: זהו הבית.
זיכרונות מלחמת יום כיפור עולים וצפים. האם נידונו לעיוורון המזמן מבחני גבורה והישרדות מעת לעת, או שמא יש בנו מן היוהרה שמקהה את חושינו בחוסר צניעות הנשען על האמונה המדגישה ש"אנו עם סגולה"? הייתי ב1973 בשנת ה-23 שלי. היום ב-2023 אני בשנת ה-73 שלי. והפעם חמור יותר, מופקר יותר, מחליש יותר… איכה נמצא הדרך להחכים וללמוד, להודות בכישלון, להודות בחולשה, בעודנו מביטים בהשתאות בגבורה שמפצה לכאורה על כל הללו?
המלחמה הזו, חרבות ברזל קראו לה (רחמנא ליצלן), עוררה בי ובחבריי בוגרי המלחמה ההיא (רבים מאיתנו נאספו לאחר 7 חודשי מילואים בצוותא עם מוטי אשכנזי, במחאה הזכורה בעת ההיא), כעס מהול באי יכולת להבין את האירוע. שאלות שבמידה מסוימת חוזרות על עצמן. שוב נפלנו בחיקה של "קונספציה"? שוב אנחנו "חולים" בנגע היהירות? ולזה האם נוסיף את "קידוש" הטכנולוגיה כתרופת פלא הפותרת כל צרה אפשרית? שבויים באשליית "המודיעין הטוב בעולם" ובניב "צבא קטן וחכם"? ועוד ועוד…
זהו כעס אל מול אובדן דרך וערך בחברה ישראלית, שטבעה אל תוך מאבק פנימי מהקשים ביותר שחוותה. בכל מקרה התקשינו להאמין שהפקרה שכזו, של אזרחים הנשלפים מביתם בתוך גבולות מדינת היהודים, נרצחים באכזריות, נאנסים ומעונים, כמו מעמידה בסימן שאלה את המטרה שלמענה הוקמה המדינה: " לא נהיה כצאן לטבח"! וכך, הכעס הזה שמילא אותנו, שעה שכל אחד בחר באופן ההתגייסות שלו לתרומה למלחמה, הפך לדאגה לאמור: בכדי להיות ראויים לגבורת הדור הצעיר, הדור הלוחם, שהגיע בהתנדבות מעוררת השתאות (לנוכח הזלזול לכאורה בדור הטיקטוק), האם נצליח לשקם את ארצנו מהריסותיה הפיזיות והחברתיות? האם נצליח לנסח את החוזה החדש שיאפשר לשבטי ישראל (אכן שבטים אנו, כפי שהיינו לאורך כל ההיסטוריה היהודית) למצוא את הדרך לשותפות במדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות (המסמך היחיד שניתן להישען עליו ולינוק מתוכו את בניין ישראל)? האם נצליח לאתר מתוכנו מנהיגות עם ענווה, דרך ארץ ויושרה, כזו שיכולה לעורר השראה ולתת דוגמה אישית?
***
בכל פינה מהדהדת לנו סיסמת המפרסמים: "יחד ננצח". אינני מבין על מה מדברים. הרי הפסדנו. כל כך הרבה הפסדנו. חרבות הברזל האכזריות כמו דקרו בליבנו לנוכח תמונות הזוועה. הפסדנו את האמון, את הביטחון, את האמונה בעצמנו, את "ביתי הוא מבצרי". ואני זועק בתחינה: הבה נודה בכישלון. הודאה היא ביטוי של כוח. מהיכולת להודות צומחים כוחות חדשים.
אכן מתבלטת עוצמת אחדות, זו הפורצת לה בכל עת שאירוע היסטורי שכזה מחזיר אותנו ל"ברית הגורל" לזמן מוקצב. ברי לנו שעלינו להיות נכונים מחדש להתמודד עם השיבה לעתים של "ברית הייעוד" שמחזירה אותנו לשבטיות המסורתית שלנו, למחלוקות ולשנאה.
ללמדנו, שאם חפצי חיים אנו, חשוב שנראה את המלחמה הזו כאות אזהרה. עלינו לחפש את היחד של השונים, על העדות, הדעות, הזרמים והדתות. עלינו ללמוד מהטעויות, לעטות שלמת צניעות ולהלך במצוות הנרצחים והנופלים שהמחישו לנו מחדש עד כמה אנחנו נזקקים לכוח של "אף על פי כן ולמרות הכול". וכל זאת בתנאי שנהיה מונחי חזון (שצריך לנסח מחדש) מכיל וליברלי, ישרים בדרכנו, מבינים את מגבלות הכוח ובונים חברה בריאה מתשתיות ההבנה שיש לנו מדינה אחת.
***
בטבורה של מלחמה זו מבחננו הגדול שאיננו עומדים בו: נושא החטופים. אני, שנקראתי לקחת חלק במטה משפחות החטופים נושא עמי את ניסיוני הצנוע מימי השתתפותי במאבק להשבת גלעד שליט. מצאתי את עצמי מאז ה-7.10 מתמודד עם אותו מאבק על ערכים מובילים, על ממדי הרוח, כוח ומוח המעצבים באיזון שביניהם את העוצמה הפנימית שלנו במדינה מוקפת שכנים שאינם רוצים בקיומנו ועל הנרטיב שצריך להאיר את קבלת ההחלטות של החברה הישראלית. נושא החטופים הפך בעיני להיות המבחן המשמעותי ביותר על אופיה וערכיה של המדינה לשנים הבאות. תוצאות הטרגדיה הזו תהיינה או ביטוי לעוצמה, או פצע שלא יירפא וירפה את יכולתנו לכונן את האמון שלנו בעצמנו!
במאבק להשבת גלעד שליט ליוו אותי מילות השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי, ובמיוחד השורות:
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
ומילותיי לעניין זה נכתבות מלב מלא געגועים ודאגה, משל הייתי אני אב או אם או בן או אח. כי כולנו, ממש כולנו, משפחה חטופה. איבר מגופנו, בהיותנו ערבים זה לזה, כמו הושלך לידי ליסטים. ערכי הרעות ואי ההפקרה, מקור כוחנו האמיתי, עומדים למבחן הקיום של ישראל כמדינה אחראית על אזרחיה, שהם המסד והם המבטיחים את עצמאותה.
זהו החוזה הכתוב בין המדינה לבין האזרח. השמירה על זכותו ויכולתו לגור בביתו בבטחה, מבלי שמישהו הרוצה ברעתו יעשה בו שפטים ויחטוף אותו אל מעבר לגבול.
עלינו להכיר בכך שזה היה האסון הגדול ביותר מאז 48' עת הופר האמון הבסיסי במדינה שחבה לאזרח את ההגנה הראויה. דם אזרחים הנמים את שנתם וחיילים שלא שמעו לקולם היה הפקר.
ואכן, בשבוע הראשון, עת הוקם המטה, התייצבתי בפני המשפחות וזעקתי שאין ברירה בידינו, כמדינה, כריבון, אלא לרדת על הברכיים ולבקש סליחה מהם, ולהבטיח שדבר ראשון, לפני כל מיטוט, הריבון, המדינה, יהיו מוכנים לדבר עם השטן ולהציע מחיר גבוה מאוד עבור הבטחת שובם של החטופים בעדיפות ראשונה, ללא שום גמגום. אסטרטגיה של כושר הרתעה, של תחושת נקמה (שהיא טבעית), אינה גדולה מהחשיבות של חוסן לאומי, של השבת האמון, של חובת המדינה אל מול אחריותה למה שקרה כלפי כל החטופים והחטופות. וזהו הביטחון הלאומי שלנו. זה הייחוד שלנו. להציל את החיים בעדיפות ראשונה, ולהילחם אחר כך. זו החמלה גם במלחמה.
"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים". אלו דבריו של דוד בן גוריון. נילחם על מדינתנו. ראו עד כמה חיילינו טובים, מסורים ומוכנים להקרבה. היום בישראל בשנות השבעים שלה. להם ולמשפחותיהם מגיע הביטחון שאם ייחטפו או יפלו בשבי, לעולם לא נשאיר אותם מאחור. זהו מקור הכוח האמיתי של הנוהגים והנוהגות בטנק, במטוס ובנמר. וזהו מקור הביטחון של האזרח שחי בביתו.
כאמור החוזה הופר! אמנם הצלחנו באיחור להשיב חלק מהחטופים והחטופות. נכון שעצרנו לרגע. ותודה לביידן המבוגר האחראי באזורנו. אך לא ניקינו עצמנו מהפצע. בכל יום שחולף אנחנו אחראים לשלום החטופים והחטופות לא פחות מהמחזיקים בהם. כולנו שומעים מהו הסבל שהם עוברים.
מראשית הטלתי ספק באמירה שככל שנלחץ ונהרוג נקדם את עסקת החטופים. אני מבקש להעלות את הטענה המוכחת היום, שמרגע שיצאנו ל"תמרון" סיכנו ואנחנו מסכנים את שלום החטופים, ואולי חלילה מוותרים עליהם.
שאלת החטופים היא מבחינתי שאלה קיומית של ישראל. לא כמות ההרוגים מהחמאס ולא השטחים הנכבשים. ככל שאלו מטרות חשובות, חייבים להעמיד את שאלת החטופים בעדיפות ראשונה. ושתי המטרות אינן חיות בכפיפה אחת זו עם זו. הגיע הזמן לומר את האמת ולא להוליך את הציבור שולל.
ערך חיי האדם הוא מה שעושה אותנו שונים במרחב. ולכל ערך הסיכון שלו. שומה עלינו לגלות את שאר הרוח ואת מנת הכוח הטמונה בסיכון שאנו לוקחים עבור הערך המחייב אותנו, ו"לשלם מחיר". יחד עם זאת עלינו לעשות אחר כך את כל הנדרש שחלילה לא ניתפס שוב בבושתנו, כפי שנתפשנו ביום הארור ההוא.
ככתוב בשולחן ערוך: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים… הוי כאילו שופך דמים". ומהתלמוד: "חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם".
