יעקב איננו, המורשת שלו תישאר

"מעטים האנשים שזכו להשאיר מורשת אחריהם. ואבא שלי משאיר אחריו מורשת נפלאה. מסיפור משפחתי של אובדן ומסירות, למפעל חברתי גדל והולך של חיים לכל כך הרבה ילדים, בני נוער, מבוגרים ומזדקנים, שמצאו בית חם, אוהב ומכבד".

המשפטים האלו, מתוך ההספד של הבת סיגל, מקפלים בתוכם את סיפור חייו של יעקב גבע, מראשוני כפר ורדים, שנפטר לפני שלושה שבועות (26.11.20) לאחר שחלה בקורונה. גבע החל את דרכו כאיש חינוך והיה מנהל בית ספר קשת בשנותיו הראשונות של הכפר. ב-1989 פרצה שריפה בביתו שברחוב שניר. שניים מילדיו נספו בדליקה – אייל, בנו הביולוגי; וליאת, בתו המאומצת, שהייתה ילדה בעלת מוגבלויות. גבע עצמו נפגע קשה מכוויות ומשאיפת עשן כאשר ניסה להציל את ילדיו. לאחר השיקום הפיזי, חבר להנרי דכוור מתרשיחא, והשניים הקימו יחד את חברת "קשר", המספקת דיור מוגן לבעלי מוגבלוית. כיום מפעילה החברה כ-40 בתים והוסטלים, בהם מתגוררים כ-400 אנשים, עם מגוון לקויות, בכל רמות התפקוד, ומגילאי נוער ועד למזדקנים.

יעקב, בן 72 במותו, הותיר אחריו אישה, יוכי, שישה ילדים וחמישה נכדים.

מגיל 19 ביחד

הוא נולד בחיפה ביולי 1948 כיעקב זיסברג. גדל בבית בית"רי, היה תלמיד מצטיין, חניך בתנועת הצופים וכבר מילדות התאהב בנגינה על סקסופון. המוזיקה והסקסופון ילוו אותו עד יומו האחרון. למרות שהיה חבר בתנועת הצופים, יצא לנח"ל במסגרת גרעין של הנוער העובד והלומד, גרעין שיועד ליישב את קיבוץ פרוד. "כבר ביום הראשון לפגישת הגרעין יעקב עזר לי עם המזוודה", נזכרת יוכי. "באותו רגע ידעתי שנועדנו להיות יחד. ליעקב לקח עוד קצת זמן".

את סיפורו של יעקב אני שומע מיוכי ומהבת הבכורה, סיגל קוסן-גבע. אנחנו יושבים בביתם של יוכי ויעקב, שותים קפה טוב, וכמעט כל פרק בחייו של יעקב מלווה באנקדוטות – חלקן משעשעות, חלקן דרמטיות, וכולן מעידות על איש מיוחד, ערכי, סקרן ואוהב-חיים. יוכי ויעקב הפכו לזוג רשמי כמה חודשים לאחר מכן, כאשר הלכו יחד לצפות במצעד צה"ל שצעד באותה שנה בחיפה. "הלכנו לפנות בוקר לתפוס מקום טוב על אחת הגבעות", נזכרת יוכי. "היה קריר, ויעקב הוריד את החולצה שלו ופרש אותה על האדמה כדי שאכל לישון קצת. אחרי המחווה הזו כבר היינו ממש חברים".

במלחמת ששת הימים מילאו שני בני הזוג תפקידים כמעט קרביים. "אנחנו, הבנות, שמרנו על הזקנות של פרוד עם מקלות", מחייכת יוכי, "ואת חיילי הפלוגה של יעקב, שהיו עדיין טירונים, שלחו כדי לבצע הסחת דעת לסורים ברמת הגולן. הסורים ריכזו את כל האש עליהם, והכוחות המאומנים יותר פרצו מנקודה אחרת".

יעקב נפצע בצבא, אבל דווקא בתאונת אימונים כמה חודשים לאחר המלחמה. הוא שבר רגל, ונשלח לשיקום בבית קיי בנהריה. באחד הביקורים של יוכי, היא סיפרה ליעקב כי אימה חולה בלוקמיה. "הוא מיד הציע לי שנתחתן, כדי שאמא תזכה לראות אותי תחת החופה. עד היום אני נדהמת מצורת המחשבה הזו של בחור בן 19".

בני הזוג נישאו בקיבוץ פרוד ב-28 באפריל 1968. זו הייתה חתונה טיפוסית לקיבוץ של פעם. הכיבוד כלל ביצה קשה ("תמיד אמרתם חצי ביצה", אומרת סיגל), מלפפונים, עגבניות ולחם שחור. יוכי: "אני זוכרת שאבא של יעקב לא כל כך אהב את האירוע, אבל אנחנו היינו מאושרים".

בחודש נובמבר באותה שנה נולדה סיגל. יוכי לא הסכימה שביתה תישן בלינה המשופת, ובני הזוג עזבו את הקיבוץ, במהלך שנחשב אז לדרמטי. הם התגוררו בטבעון והחלו לבנות את חייהם. יעקב למד תנ"ך באוניברסיטת חיפה, עבד במקביל במספר עבודות, ובטבעון נולדו גם טלי ונועם. קצת לאחר סיום הלימודים שמע יעקב מחבר שבבית שאן מחפשים מורה לתנ"ך. למרות המרחק, יעקב החל לעבוד שם, כשמידי בוקר הוא עושה את המסלול מטבעון לבית שאן בסוסיתא שרכשה המשפחה.

תוך תקופה קצרה הפך גבע לדמות מרכזית בבית הספר. הוא מונה לרכז חברתי, ובהמשך לסגן מנהל. אחד הדברים שהכניס לבית הספר היה נושא ריקועי נחושת. הוא למד את התחום מצייר ששהה עמו בבית קיי, הפגין כישורים לא מבוטלים בתחום, והעביר את הטכניקה הלאה כשלימד תלמידים בחוגים שפתח.

ואז שמענו על כפר ורדים

המשפחה עברה לגור בבית שאן, במהלך שהחל כמה שנים של נדודים בארץ. סיגל: "בבית שאן לא הסתדרנו. אני כבר הייתי ילדה די גדולה, וחווינו קשיי הסתגלות". אחרי שנה בבית שאן עברה המשפחה לדירה בקריות. אלא שיעקב היה אסטמתי, והיה ברור שצריך לעזוב את הקריות. התחנה הבאה הייתה מרכז ספיר שבערבה. יעקב קיבל שם עבודה בתיכון, ובמשך כמה שנים שימש כמורה, רכז חינוך חברתי וסגן מנהל.

במהלך המגורים בערבה שמעו על היוזמה של סטף ורטהיימר. ובמילותיה של יוכי: "ואז שמענו על כפר ורדים". המשפחה עמדה במבחני הקבלה והצטרפה לגרעין המייסד של הכפר. סיגל: "אלו היו תחילת שנות השמונים, ואני זוכרת הרבה התרגשות, הרגשה של משהו חדש שנבנה. היו מפגשים של המשפחות, ימי ספורט, ביקורים בשטח לראות התקדמות, ממש תחושה של חלוציות".

המשפחה עברה זמנית לכרמיאל, כדי לעקוב מקרוב על בניית הבית החדש בכפר ורדים, ולהשתתף בפעילויות של הקהילה שהולכת ונבנית במקביל. ב-1981 נולד ילדם הרביעי של יוכי ויעקב, אייל. יעקב עבד באותה תקופה בתיכון הורוביץ בכרמיאל, וגם שם התבלט. הוא היה מורה להיסטוריה, אזרחות ותנ"ך, ובמקביל שימש כרכז שכבה. "אבא היה אדם עם נוכחות כבר אז", מספרות יוכי וסיגל ביחד. "הוא נודע כמורה קשוח שמקפיד על משמעת, עורר יראה בקרב תלמידיו, אבל יחד עם זאת גם הרבה כבוד והערכה".

ב-1984 עוברת המשפחה לביתה החדש בכפר ורדים. "זה היה בית עץ מקסים, שבנינו ממש במו ידינו", נזכרות האם וביתה. "חלק מהדלתות עוד לא הותקנו, עוד היינו צריכים  להדביק טפטים על הקירות אבל זה היה בית חלומות חמוד. אהבנו אותו".

ב-1986 הוקם בכפר בית ספר קשת, ושנה לאחר מכן, ב-1987, מונה יעקב למנהל בית הספר. למעשה, היה זה תפקיד כפול, שכן גם המתנ"ס פעל בבית הספר, וכך מצא את עצמו יעקב משמש גם כמנהל המתנ"ס.

הלילה הארור

ב-1988 הצטרפה למשפחה ילדה מאומצת, ליאת. עוד לפני כן שימשה המשפחה כמשפחת אומנה למספר ילדים. יוכי: "ראינו בטלוויזיה כתבה על ילדה נטושה עם תסמונת דאון. הלכנו לראות אותה, היא הייתה מתוקה בצורה בלתי רגילה וכשראתה אותנו הושיטה את ידיה לכיוונו של יעקב. מיד החלטנו לאמץ אותה, וכך נכנסנו לעולם של בעלי המוגבלויות". בהמשך אימצו יוכי ויעקב גם את עדי, תינוקת בת 10 חודשים.

האידיליה המשפחתית התנפצה לרסיסים בליל ה-13.12.1989. זה התחיל דווקא כמאורע משמח, ערב זמר שיעקב ארגן והתקיים בבית הספר. "אני במיוחד זוכרת את אייל באותו ערב", נזכרת יוכי. "הוא היה בן שמונה, לבש חולצה לבנה וסוודר תכלת, והיה יפהפה עם השיער הבלונדיני ועיני הדבש שלו. והוא שר נהדר, וכל כך נהנה לשיר".

בני המשפחה שבו הבייתה. סיגל לא הייתה איתם. שבוע קודם לכן עברה להתגורר בחיפה עם יואב בן זוגה, לימים בעלה. טלי הייתה אמורה למחרת להתגייס לצה"ל, ועסקה באריזה בקומה השנייה. בקומת הגג ישנו אייל וליאת. בחוץ השתוללה סופת ברקים. יוכי נזכרת: הרחנו ריח של עשן, וטלי קראה לנו. בחדר שלה פרצה להבה מאחד השקעים. יעקב עלה עם מטף קטן. חשבנו שזה משהו מקומי, ויעקב כיבה את האש הזו. אבל בינתיים התברר שכל הגג בוער, מעל ליאת ואייל.

יעקב ניסה להציל את שני הילדים, אך לשווא. ליאת ואייל נהרגו בשריפה, יעקב נכווה קשות וריאותיו ניזוקו משאיפת עשן. "ערב נוראי", מסכמות יוכי וסיגל באיפוק.

כאן התחיל תהליך שיקום ארוך. שיקום פיזי, שיקום משפחתי ובנייה מחדש של הבית. יוכי ויעקב החליטו שהאסון לא ישבור את רוחם, ולימים בנו מתוך ההריסות מפעל חיים מרשים, המעניק איכות חיים למאות אנשים.

"האסון והפגיעה ריככו משהו באבא", אומרת סיגל. "הרבה מהקליפות הקשוחות נשרו. הוא נעשה אדם יותר מסביר פנים, יותר מביע רגשות, דברים שלא כל כך אפיינו אותו לפני אותו לילה ארור".

במסגרת תהליך השיקום, יוכי ויעקב גבע חיפשו דרכים לתרום לקהילה, בעיקר בתחום של בעלי מוגבלויות. ב-93' אימצו גם את שי, ויעקב היה חלק מהגרעין שהקים את מרכז כוכב, המספק תעסוקה לבעלי מוגבלויות. במישור המקצועי התקשה יעקב להמשיך ולתפקד כמנהל בית הספר. הוא עבר למשרת פיקוח במשרד החינוך, ובמקביל נפגש עם הנרי דכוור מתרשיחא, צעיר שחיפש להשקיע בעסק משמעותי וכלכלי. ב-1994 מקימים השניים את חברת "קשר" ופותחים את ההוסטל הראשון לבעלי מוגבלויות (אז המינוח היה "בעלי צרכים מיוחדים").

הפך לאגדה

החברה הפכה למפעל חיים ולמרכז חייהן של שתי המשפחות. יוכי: "בהתחלה עבדנו בהוסטל, יחד עם מידא, אשתו של הנרי, הכנו בעצמנו את האוכל לדיירים, ערכנו את הקניות, והיינו חלק מהצוות. בעצם, היינו הצוות". בשנים הבאות העסק מתפתח בהתמדה, כשבשנת 2000 סיגל מצטרפת לצוות הבכיר. החברה מצליחה לצמוח במהירות, ויחד עם זאת לשמור על עצמה כחברה משפחתית. הקשרים בין שתי המשפחות התהדקו, כשיעקב והנרי הופכים לחברי נפש, למרות שמפרידות ביניהם כמה שנים טובות.

כיום מספקת החברה דיור ושירותים ליותר מ-400 בעלי מוגבלויות. הם מתגוררים בשמונה מערכי דיור, הכוללים יחד כ-40 בתים והוסטלים. בבתים מתגוררים דיירים ברמות תפקוד שונות, ומכל קשת המוגבלויות: מוגבלות שכלית, אוטיזם, תסמונת דאון, אנשים לאחר אירוע מוחי ועוד. הבתים מפוזרים בכל רחבי הגליל המערבי ובקריות, ובנוסף מפעילה החברה מרכז תעסוקה. אנשי הצוות הם יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, ומאות העובדים כוללים מדריכים, עובדים סוציאליים, מטפלים, אימהות בית, פסיכולוגים ועוד.

"אבא ראה בחברה מנוף לחיים", אומרת סיגל. "המוטו שלו היה 'מפי עוללים ויונקים ייסדתי עוז', במובן הזה שבני אדם נושעים מתוך הנתינה. לא משנה כמה ניתן, תמיד נקבל יותר. ראשי התיבות של קשר הם 'קיים שייך רצוי' ואת המוטו הזה אבא יישם. הוא הכיר בשמות כמעט את כל הדיירים, והם כמובן הכירו אותו. הוא רקם קשר הדוק וחברי עם המון אנשים, ולעולם לא שפט אדם לפי דת, מיגדר או השכלה. מכל הסיפורים ששמעתי במהלך השבעה, אני מקבלת תחושה שמיד עם מותו הוא הפך לאגדה".

הימים האחרונים

שני האירועים המכוננים של חייו – אסון השריפה והקמת חברת קשר, השפיעו לבסוף גם על הדרך בה סיים את חייו. "בצורה סימבולית הקורונה חדרה לחיינו דרך ההוסטלים", אומרת יוכי. "הילדים (עדי, שי ואורי שאומץ גם הוא, שלושתם מתגוררים באחד ההוסטלים של החברה) היו בבידוד ארבעה שבועות רצופים, כולל בראש השנה. הם לא הגיעו הבייתה ואנחנו לא יכולנו לבקר אותם. יעקב, שאהב מאוד לצאת לקונצרטים ולתערוכות, השתגע בבית. אפילו החזרות של תזמורת המבוגרים, מסגרת שיעקב מאוד אהב, נפסקו. הוא סבל מאוד מהקורונה עוד לפני שחלה במחלה".

בסוף השבוע שלפני יום כיפור יצאו הדיירים סוף סוף לבתיהם, כאשר לפני כן הם נבדקו ונמצאו שליליים. אלא שאז התגלה שאחת המדריכות חיובית למחלה, ושלושתם נכנסו לבידוד. לאחר יום כיפור, נבדקו כל בני הבית. יוכי, אורי ושי נמצאו חיוביים. יעקב ועדי נמצאו שליליים. שלושת החולים נשארו בבידוד בבית המשפחה, ואילו יעקב ועדי עברו לבית משפחתה של סיגל בכפר ורדים. אלא שכבר למחרת יעקב החל לחוש ברע, ובסוף אותו שבוע אובחנו גם הוא, עדי וסיגל כחולי קורונה.

יעקב חזר הבייתה, לבידוד משותף עם יוכי ושלושת הילדים. יומיים לאחר מכן חש ברע, ערכי הסטורציה (רמת החמצם בדם) שמדד היו נמוכים, והוא הובהל בדחיפות לבית חולים גליל בנהריה. כתוצאה מהפגיעה באסון השריפה, רמת התפקוד של הריאות עמדה על 40 אחוז, והיה ברור שהמצב רציני. ביומיים הראשונים הוא היה בהכרה, סבל מאוד, אבל תקשר בטלפון עם בני המשפחה.

סיגל מספרת כי הצליחה לשמור על אופטימיות מסוימת. יוכי לעומתה אומרת: "ידעתי. וגם יעקב ידע שהוא לא ייצא מזה". בערב סוכות קבעו הרופאים שמוכרחים להרדים ולהנשים אותו, כמוצא אחרון. יעקב טלפן לרוב בני המשפחה, לשיחות פרידה. יוכי משחזרת את שיחתם האחרונה: "בכינו המון. הוא נפרד ממני במילים 'אני לא אצא מכאן. תגידי לכל הילדים שאני אוהב אותם ומאמין בהם. עכשיו הכל עלייך'".

ביום שישי 23.10, כשבועיים לאחר ההרדמה, עוד התעוררה תקווה בקרב בני המשפחה. "קיבלתי הודעה מהאחות שאבא לא מורדם ולא מונשם, ומתאושש", נזכרת סיגל. אך ההתאוששות הייתה רגעית. כבר למחרת לקה יעקב בליבו, עבר החייאה, אך שוב נאלצו הרופאים להכניסו להרדמה והנשמה. לימים הקורונה חלפה, אך גופו של יעקב לא שב לאיתנו. הוא הועבר למחלקה פנימית, מה שאיפשר למשפחה לבקר אותו. "לפחות יכולנו ללטף אותו", אומרת יוכי, אבל בחודש האחרון לא הייתה תקשורת איתו. ראינו כמה הוא סובל, כמה שזה לא הוא. ועם כל הכאב, בשלב מסוים אמרתי לו 'יעקב, אני משחררת אותך. אם יש איזה מעבר, אז אולי עוד ניפגש'. יום לאחר מכן, ב-26.11, יעקב נפטר".

יעקב נפטר, אבל המורשת שלו תישאר. כך התחייבו אנשי חברת קשר בהספדים שנשאו (ראו מסגרת), וגם סיגל, שלמעשה תמלא את מקומו בחברה, אמרה בדבריה: "מבטיחה להמשיך לשאת בגאווה את שמך ואת מורשתך ההומניסטית".