הרומן שלי עם הקומקום

חנה ניב נולדה בקיבוץ עין החורש להורים ילידי בלגיה, חלוצים שעלו ארצה בשנת 1932, הסתננו דרך לבנון, הגיעו לכפר גלעדי והוסעו בטרקטור ועגלה לחדרה כעובדי אדמה. היו בין מקימי עין החורש, קיבוץ של השומר הצעיר עם ״לינה משותפת וחינוך קיבוצי עם כל האידיאולוגיה".
חנה: ״אחרי הצבא חזרתי לשנה לקיבוץ ועבדתי בחדר האוכל, כמו שהיה מקובל. בגיל 21 רציתי ללמוד. כמובן שהייתה התנגדות, מה פתאום, חכי שבע שנים ואז תצאי ללימודים. התעקשתי".
איך הצלחת לממן את הלימודים? ״בעבודה קשה, הצחתי גם לעבוד, גם לשלם שכר דירה, גם שכר לימוד, הכל… למדתי באוניברסיטת תל אביב ספרות והיסטוריה כללית. אחרי הלימודים נישאתי לאיתמר ועברנו לחיפה לשנה ואחר כך לקרית שמונה. שני בוגרי קיבוץ עם כיסים ריקים, התחלנו שם את חיינו המשותפים ושם נולדו ילדינו״.
ומה עשית בקרית שמונה? ״התחלתי את הקריירה בהוראה, בבתי ספר מקיפים. פעם בשבוע במשך ארבע שנים הלכתי לחוגי אמנות שונים, בעיקר קרמיקה, במכללת תל חי".
בקרית שמונה התגוררה כעשר שנים: ״החיים שלנו בקרית שמונה היו טובים, למרות שהייתה תקופה מאוד קשה. מלחמת שלום הגליל, קטיושות, אבל קרית שמונה היחא מקום של אנשים טובים".
בשנת 1978 ראתה מודעה של סטף ורטהיימר שקראה לאנשים שרוצים להקים יישוב חדש בגליל לבוא לקפה פינגווין בנהריה. ״כמו הוריי, רציתי להיות שותפה לאיזו יצירה חדשה. בשנת 1985 היינו בין הנרשמים הראשונים".
בכפר ורדים לא נגעה בקרמיקה במשך 25 שנים. לימדה בבית ספר אורט מעלות במשך 17 שנים ואחר כך עסקה בהדרכה ובניהול פרויקטים, גידלה ילדים, עשתה תואר שני, סיימה תואר שלישי בספרות והבעה.
כאשר יצאה לגמלאות גילתה שוב את האמנות. ״יצאתי לפנסיה ואז באו לי געגועים לחומר. חיי הספרות והרוח קצת נדחקו הצדה והקרמיקה תפסה את מקומה. יש משהו בחומר הקרמי שהוא מאוד ידידותי, אינטימי כמעט. אתה יכול להשקיע בחומר את הרגשות שלך ואת המחשבות שלך, הוא זורם אתך. יחד עם זה, ׳החומר זוכר הכל׳, לכן יש לנהוג בו בעדינות, בהתחשבות, כי יש לו נשמה".
חנה אוהבת את כפר ורדים, את המקום, הטבע, אוהבת את הבית, חושבת שהקהילה איכותית ושאנחנו חיים בבועה. היא מהללת את סיורי האמנות שמארגנת אתי צ׳כובר, במהלכם נתקלה באשדוד בעבודותיה הצבעוניות של הקרמיקאית דורי זנגר מנוה זיו. עד אז יצרה קומקומים בחימר חום, שחור או לבן. הצבעוניות אצל דורי זנגר כבשה אותה בסערה וכשחזרה מהסיור, הפכה לתלמידה.
לפני כמה שנים הכירה את נורית לשד, קרמיקאית תושבת הכפר והחיבור היה כמעט מיידי ונמשך עד היום. ״אנחנו בטנדו זה כמה שנים, וזה ממש נפלא. שתי נשים יושבות ויוצרות ביחד, כל אחת יצירה שונה לחלוטין אבל יש דיאלוג. מצאתי לי בית, מצאתי מקום".
למה קומקומים? ״יש לי רומן עם הקומקום. כבר בקרית שמונה התאהבתי בקומקומים, לא ככלי שימושי, אלא כחפץ פיסולי. הקומקום מתמסר ליצירתיות אינסופית. אני לא מפסיקה לעשות קומקומים. אני עושה אותם כזוג, כאשר יש שניים יש תנועה ודינמיקה. כמו האדם, לא טוב היות הקומקום לבדו".
איך הגעת לשילוב אריגה ורקמה? ״בשנים האחרונות למדתי צורפות אצל נטע ראובני בכפר, וגם למדתי בתל חי רקמה יצירתית ולימדתי את עצמי אריגה. התחלתי לשלב בקומקומים גם את הצורפות, הרקמה והאריגה. התפיסה הרב תחומית מדברת אליי".
התערוכה המשותפת עם אתי צ'כובר שמוצגת בגלריית אמני הכפר, היא תערוכה גדולה ראשונה של חנה, שעד כה הרבתה להשתתף בתערוכות קבוצתיות. בתערוכה מציגה חנה קומקומים בלבד תחת השם "יש סיבה למסיבה".
התערוכה מוצגת לצד התערוכה של אתי צ'כובר "מעשה אמנות או מעשה יום יום". העבודות של חנה מוצגות על סטנדים. באמצע האולם שני שולחנות שעוצבו ביחד עם הקרמיקאית מיכל אשל, שמוקדשים למסיבת התה המטורפת של עליזה בארץ הפלאות.