אתי צ׳כובר (לא צ׳חובר!) נולדה בתל אביב בשנת 1951, להורים שעלו מפולין עוד לפני מלחמת העולם. מאוחר יותר עברה לירושלים ולמדה ארבע שנים עיצוב גרפי בבצלאל. בהשנה הראשונה ללימודיה התחתנה עם מני, איש מחשבים.
״בשנת 1978 נסענו, מני ואני, לטיול באירופה הקלאסית. כנראה חטפתי סוג של הלם. כאשר גדלים בארץ, בשלולית הקטנה, המפגש עם אמנות אירופאית ובתים באיטליה עושה מהפך. חזרנו לארץ, התפטרתי מהסטודיו לגרפיקה ואמרתי למני שאני עוברת לאמנות. התחלתי לצייר ואני ממשיכה עד עצם היום הזה".
בשנת 1980 נסעו בני הזוג להולנד והתכוונו לשהות בה שנה. הם נשארו שם 15 שנה. בתם השנייה נולדה שם. בהולנד התמסרה כל כולה לציור והשתתפה במשך השנים בכ-22 תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. כיוון שלא למדה אמנות, אלא גרפיקה ואילוסטרציה, הסגנון שלה היה ייחודי. העבודות היו קטנות, בצבעי אקריליק, נבעו מהשראה פנימית וגם מהנופים האנושיים שנגלו לעיניה בארץ החדשה. לשמחתה, היא מציינת, הציורים נמכרו היטב.
אחרי 15 שנה בהולנד חזרו ארצה. ״הקשר לישראל נותר חזק מאוד. לא רצינו להזדקן בהולנד. התיישבו ברעננה, דווקא בתקופת הפיגועים הנוראיים ורצח רבין. כשחוזרים לארץ זה כמו ליפול לבור שחור. הלם תרבותי. אף אחד לא מכיר אותך. שנה שלמה לא ציירתי מרוב טראומה".
הם עזבו את רעננה בשנת 2000, בעיקר בגלל החום והלחות, וקנו בית מן המוכן בכפר ורדים. ואז קרה משהו לא צפוי, שהשפיע על הציור שלה לטווח ארוך: ״יום אחד מני תיקן משהו והגיעו לידיי קורות עץ. עשיתי ציור ראשון על עץ ונשאבתי לתוך זה. העץ משתתף אתי בתוך העבודה. מאז ועד היום העץ מלווה אותי. נוצרו עבודות מעניינות בגלל השילוב של צבע השמן עם העץ. בתקופת הקורונה ביליתי הרבה בסטודיו וציירתי. מאז אני עולה יום יום לסטודיו כדי לצייר.
״מה שמעניין אותי זה להציג ולהביא את האמנות לקהל. פונים אליי כל מיני אוצרים דרך הפייסבוק, שמאפשר חשיפה לקהל גדול. הייתה לי תערוכה במוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה בברעם. באפריל תהיה תערוכה קבוצתית מאוד גדולה בנושא השואה בגלריה על הצוק בנתניה. עוד סדרה על השואה הוצגה במעלות בשנת 2008. אני למעשה דור שלישי אבל הנושא חשוב לי".
מה פתאום דור שלישי? ״אבי עלה לארץ לפני המלחמה והשאיר את הוריו מאחור. הם נספו בשואה. אחיה של אמי, שהיה צייר, נספה בשואה״.
לפני עשרים שנה ויותר התחילה אתי ללמד ציור והיא ממשיכה בכך עד היום. אספה קבוצה קטנה של תלמידים שבאים לסטודיו שלה פעם בשבוע ומציירים בהדרכתה. חוץ משיעורי הציור זיהתה שהציבור בכפר ורדים צמא לאמנות: ״אנחנו יושבים בגליל, רחוק ממרכז הפעילות, האמנים התל אביביים. קוראים לנו ׳הפריפריה׳. לפני כ-15 שנה הוצגו שלוש תערוכות של אמנים יוצאים מן הכלל: אלה אלטר, ציירת וצלמת, שהתגוררה בכפר, שכרה איתי אוטובוס לנסיעה למרכז. אלה הדריכה בתערוכה של עדי נס, אני הדרכתי בתערוכה של רענן לוי, ולקחנו הדרכה מהמוזיאון על מארק רותקו״.
מאז אותה תערוכה, אחת לחודש, יוצאת אתי לסיורי אמנות יחד עם כ-32 איש (32 נשים ליתר דיוק). ״בדיעבד מסתבר שהסיורים הם מפעל חיים. אנחנו מבקרים בסטודיו של אמנים בכל הארץ וזו חוויה יוצאת מן הכלל. זו תרומתי לכפר, בהתנדבות. אני מביאה אנשים שלולא הסיור לא היו יוצאים מן הבית".
בימים אלה היא מציגה (יחד עם חנה ניב) תערוכה בגלריית אמני הכפר. ״אני קוראת לתערוכה ׳מעשה אמנות או מעשה יום יום׳. אני מציגה ציורים על עץ, כולל דיוקנאות על עץ שנראים לא גמורים, סגנון המכונה נון-פיניטו. לאחרונה יצרתי סדרה על שקיות תה, וגם היא תוצג בתערוכה".
תוכניות לעתיד? ״לחיות עד 120 ולצייר יום יום״.
אתי צ'כובר ומקבץ מעבודותיה
