"הסיפור קרה לי במסגרת הטיולים של מועדון הזהב מכפר ורדים, בעקבות ביקור ביחידה להנצחת חיילי המודיעין בצומת גלילות. בתחילה אירחו אותנו באולם בו שמענו על פעילויות היחידה בליווי סיפורים, מצגות, פעולות, מפות ועוד. מכל זאת התחברתי מאוד לנושא קורבנות המבצעים.
בהמשך יצאנו החוצה לראות את אתר ההנצחה. האתר בנוי כמעין מבוך של חדרים ללא גג, רק קירות. אתה הולך בפרוזדור המוביל אותך מחדר לחדר, מימין לשמאל עוד ועוד. כל חדר מוקדש למבצע מסוים. שמות כל הנופלים חרוטים על הקירות. גם שמותיהם של לוחמים שנפטרו מאוחר יותר, אבל השתתפו בעבר באחד המבצעים.
הצער על האובדן קשה לי מאד.
בסוף המסלול הגענו לבית הכנסת. המדריך פתח את ארון הקודש והראה לנו ספר תפילה צר וארוך, ומיד סגר את הארון. הוא החל לספר על הפינה השנייה, בה מוצגים בתוך ארונית אלבומים לזכר הנופלים. כל אלבום שייך לדמות מסויימת מאנשי המודיעין שנפלו, ובתוכו סיפור נפילתו של החייל, תמונות ומילים לזכרו שנכתבו על ידי בני המשפחה. אחת לשנה, ביום הזכרון, מזמינה יחידה זו לטקס את משפחות הנופלים. המשפחה מתחברת לאלבום, מוסיפה תמונות או כותבת משהו, מלטפת, נזכרת, ונפרדת שוב.
המדריך הציג בפנינו אלבום אחד סגור, וסיפר על חייל שעלה ארצה לבדו ושירת במודיעין. הוא יצא למבצע בירדן דרך שער מנדלבאום, אך נחטף ונרצח על ידי הירדים. נאטמתי. לא קלטתי דבר. משהו קרה, נראה היה לי שהמדריך עומד להחזיר את האלבום לארונית. סליחה, קראתי לעברו, אין שום צילום של החייל?
יש, ענה, פתח את האלבום ומיד סגר.
קלטתי פני בחור צעיר נחמד מאד. אינני יודעת מה שבר את ליבי, אבל משהו קרה בראותי את מבטו של החייל. הוא לא היה במדים אלא לבש חולצה לבנה.
הביקור הסתיים ויצאנו החוצה. איבדתי את השקט הנפשי שלי. ניגשתי אל המדריך ושאלתי: האם אפשר לקבל העתק של הצילום? הרגשתי שתגובותי מושפעות מכח עליון ולי אין שליטה על תחושתי זו. אחרי כמה דקות קיבלתי עותק של הצילום.
הטיול נגמר, וחזרתי לשגרה בביתי. הגלריה שפתחתי מכתיבה לי את קצב חיי. אני באמצע ציור חדש, אבל משהו מפריע לי. נזכרתי בצילום של החייל. לקחתי אותו לידי והיתה לי תחושה שהוא, ללא מילים, שולח אותי לצייר את דמותו.
סיפורו של יעקב בוקעי
יעקב בוקעי נולד בדמשק ב-26 באוקטובר 1930. בשנת 1944 עלה לארץ ונקלט בקיבוץ אשדות יעקב. בפברואר 1948, בטרם מלאו לו 18, התגייס לפלמ"ח. בהמשך גויס ליחידת "שחר", יחידת המסתערבים של "ההגנה", שאנשיה יועדו לצאת למשימות מודיעין וחבלה מעבר לקווי האויב. בוקעי ומסתערב נוסף בשם אפרים נבחרו לצאת למשימת מודיעין בירדן. התוכנית הייתה להחדירם לממלכה יחד עם 450 מסתננים ירדנים שהיו עצורים בישראל, בהתאם להסכם שביתת הנשק. השניים נכלאו בכלא רמלה יחד עם מסתננים, ולפי אחד המקורות אף הוכו שם על ידי הסוהרים יחד עם יתר האסירים.
בחודש אפריל או מאי, יצאו השניים לירדן דרך מעבר מנדלבאום בירושלים. אפרים עבר בשלום, אבל עקבותיו של בוקעי אבדו. במשך תקופה כשלו הניסיונות לברר מה עלה בגורלו. לימים נודע כי נאסר ונכלא. הנסיבות בגללן נעצר אינן ידועות, ואין ודאות שהירדנים ידעו בעת לכידתו כי תפסו סוכן ישראלי.
בוקעי נחקר בירדן בעינויים, ולאחר מכן הועמד למשפט ונידון למוות. ב-2 או ב-3 באוגוסט 1949 הוצא בוקעי להורג בתלייה בעמאן.
חודשיים לאחר שנתלה הגיע לישראל מכתב מבוקעי, שהועבר באמצעות אסיר שהיה כלוא עמו. בין השאר כתב: "לא בגדתי, מצפוני וליבי נשארו ויישארו אצלכם כל עוד אני חי בעולם האפל הזה".
בשנות ה-90' נסלל מעל בית הקברות בו נקבר בוקעי כביש רחב. לימים, לאחר הסכמי השלום עם ירדן, חיפשו אנשי ענף איתור נעדרים בצה"ל את קברו, אך שלטונות ירדן מסרו להם כי לא פינו כל שרידי אדם מבית הקברות שנהרס.
ליעקב בוקעי הוענקה דרגת סגן. מצבה לזכרו הוקמה בגן הנעדרים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים, וכיכר נקראה על שמו בשכונת כוכב הצפון בתל אביב.
(מתוך ויקיפדיה)
הייתי נסערת! לקחתי בד מתאים והתחלתי לעבוד. אני מציירת דמות מקסימה וליבי בוכה .
באלבום אין מילים שנכתבות על ידי מבקרים. אף אחד לא אומר "קדיש" לזכרו. תחושתי היא שדמותו נמחקה מעולמנו ללא זכר. כואב לי שהצילום הוא בשחור לבן. רציתי לדעת עליו יותר. מאיזה מוצא הוא? אני רוצה לצייר אותו בצבעים. התקשרתי אל מוטי המדריך, הזכרתי לו שאני המבקרת שביקשה ממנו לצלם לי את תמונתו של בוקעי, וכעת זקוקה לפרטים נוספים עליו.
מתברר ששמו יעקב בוקעי, יליד סוריה 1930. בשנת 1946 עלה לישראל לבדו, לחם במסגרת הפלמ"ח ולקראת סוף המלחמה גוייס למודיעין. הוא נשלח למשימה בירדן, נתפס ונכלא. למרות שבמשך שמונה חודשים עבר עינויים ותקיפה, הוא לא הודה בדבר. באוגוסט 1949 הוצא להורג בתלייה. לאחר הסכם השלום עם ירדן ביקשה המדינה להעלות את עצמותיו לקבורה בישראל, אך התברר כי מעל בית הקברות נסלל כביש רחב (לפרטים נוספים על יעקב בוקעי – ראו מסגרת).
הייתי המומה. ככה נגמרים חיים, ללא כל זכר? סיפרתי למוטי שאני ציירת וכעת עובדת על דיוקן שלו. כשאגמור לצייר ולכתוב כמה מילים לזכרו, אני מבקשת להציג זאת על יד האלבומים שעל הקיר. כאשר תסיימי, אמר, תתקשרי ותגיעי אלינו עם הציור, ונפגיש אותך עם המפקדים.
כעת יעקב בוקעי ואני מביטים האחד על השני. אני ממשיכה לצייר. מעולם לא חשתי סערה נפשית עם כל נגיעה של המכחול. נדמה לי שהוא מחייך כשאני מציירת את התום והעצב בעיניו. הציור אינו רק על הבד, אלא, גם בנפשי פנימה. אני מתחברת אליו ויש זרימה מוזרה בכל גופי. אינני מצליחה להכיל בנפשי שעלם חמודות זה בגיל 19 נתלה בארץ אויב. איך הלך לבדו אל עמוד התליה? מה עבר בראשו? אולי כוח עליון ליווה אותו בחיבוק והבטחה שישמרו עליו בשמים?
חשתי שכעת אוכל לנוח מעט. הצבתי את הציור לפני וישבתי על הכורסא להנות מן המראה. אבל שוד ושבר. אני קולטת שיש טעות גדולה. למה התחושה הזו? הרי ציירתי בהתאם לצילום! במה שגיתי? השינוי היחיד הוא צבע הפנים, במקום בשחור לבן, ציירתי בצבע העור. הדמות מדהימה. מי יאמין שיכולה להיות תחושה פנימית קשה ממבט על ציור? צילמתי את הדיוקן ופיתחתי לתמונה גדולה.
יעקב בוקעי ואני מביטים האחד על השני. מעולם לא חשתי סערה נפשית עם כל נגיעה של המכחול. נדמה לי שהוא מחייך כשאני מציירת את התום והעצב בעיניו. הציור אינו רק על הבד, אלא, גם בנפשי פנימה
משהו קורה. אינני יכולה לשמוח. הוא משדר לי… אני חייבת לנסות לברר מה היה צבע עיניו ושערותיו. בעזרת חברים הגעתי לגברת תל אביבית בת 90 שגדלה בדמשק, ומכירה את בוקעי מילדות. מתברר כי עיניו היו ירוקות ושערו אדמוני. שיניתי את גון פניו. נדמה לי שמילאתי בשמחה את דמותו. אני יודעת שזה נשמע הזוי. אבל שקטה נפשי.
התקשרתי ליחידת המל"מ, ולמרות סדר היום העמוס נקבעה פגישה בהקדם. לקחתי את הציור ואת מה שכתבתי, כדי להכניס לאלבום בארונית אשר בבית הכנסת. תמצית מהסיפור הצמדתי לפס עץ שיוצג מתחת לדיוקן. כעת, חשבתי, כל הפוקד בן משפחה, יפקוד תחילה את יעקב בוקעי.
הגעתי ליחידה. בפסיעה הראשונה אל לשכת המפקד, הרגשתי שהסוללה במכשיר השמיעה שבאוזני שבקה חיים. כעת אני חרשת. נבהלתי ופלטתי "לכל הרוחות". המפקד הביט בי במבט מוזר. סליחה, סליחה, מלמלתי והסברתי את מצבי. הוא חייך: זה בסדר, גם לי יש בעיות שמיעה. הקרח נשבר.
קראתי את הסיפור שכתבתי. המפקד, המזכירה ומפקד נוסף שהיה בחדר התרגשו. ביקשתי להציג את דיוקנו של יעקב בבית הכנסת ליד ארון האלבומים של הנופלים. לא, אמר המפקד. יש לי מקום הרבה יותר מתאים. באתר קיימת ספרייה גדולה מאוד שפוקדים אותה אנשים רבים. בין השאר יש בה פינת הנצחה לאלי כהן. שם מקומו של יעקב, לידו.
הייתי נסערת. אולי זה יעקב בוקעי שדאג שינציחו אותו? אותי שלח לצייר והקפיד שאמלא את משאלת ליבו ובגוונים הנכונים?
***
כמה הייתי רוצה ללטף את פניו ולספר לו שבזכותו אנחנו כאן בארץ הנהדרת הזו. כאשר אני מתרכזת בתווי פניו אני יודעת מה עלי לעשות. כאשר אפגוש את המפקד, אבקש שירשמו אותי כאדם הקרוב ליעקב בוקעי ויודיעו לי על יום הזיכרון לחללי המודיעין. אני לא אדם צעיר, אבל אעשה כל מאמץ להגיע ולעמוד ליד האנדרטה שלו. אספר לו שהוא אינו לבד אחרי מותו. כעת נדמה לי שאני רואה חיוך על פניו.
תפילתי שלא יישכח לעולם!
