"אני מציין את ההתחלה של פעילותי הציבורית באוקטובר 2000. עוד לפני כן עסקתי בפעילות ציבורית, אבל מאז אירועי אוקטובר ההיקף גדל מאוד. בכל משבר פוליטי במדינה אנשים נרתעים ונסוגים אחורה, אני מנסה לשנות את הדפוס הזה".
גם המצב הפוליטי של אחרי הבחירות הוא מן הסתם משבר בעיניו של באסל טנוס מתרשיחא. הפעיל החברתי שמוכר לרבים גם במגזר היהודי, עדיין מאמין שהשוויון יכול להגיע גם לכאן, אם כי לא בעתיד הקרוב. ולא מתכוון להאט את פעילותו גם עכשיו: "אני רואה בזה שליחות".
טנוס, 60, יליד נצרת, נשוי פעם שנייה עם שלושה ילדים, ומשנת 1996 הוא מתגורר עם משפחתו בתרשיחא. בעבר עסק בתחום העיתונאות אותו למד במוסקבה, וגם בצילום ובימוי של סרטים תיעודיים. בשנת 2007, במסגרת אירועי פסטיבל הסרטים התיעודיים "דוקאביב", הוצג סרטו של טנוס "כלת הגליל" (ערוס אל ג'ליל), המגולל את סיפורה של תרשיחא בשנת 48' מנקודת מבטה של פאטמה הווארי, אישה שנותרה על כיסא גלגלים בעקבות הפצצה של הכפר בידי טייסים יהודים, בה נהרג גם חתנה המיועד.
כיום עוסק טנוס בזמנו הפנוי בהפקות שונות ובסיוע למתנ"ס, ועובד כעוזר לדובר בעיריית מעלות תרשיחא, על תקן של דובר ערבית. הוא מגדיר את עצמו כאתאיסט וכ"פעיל חברתי ציבורי", וחלק נכבד מפעילותו סובב סביב נושא החיים המשותפים. בתרשיחא אין כמעט אחד שלא מכיר אותו, וגם בכפר ורדים וביישובים היהודים שבאזור הוא מוכר לרבים.
-מה בדיוק התחלת לעשות בעקבות אירועי אוקטובר 2000?
"באותה תקופה עבדתי בטלוויזיה כתחקירן. בעקבות האירועים חבריי ואני ארגנו קבוצות אנשים שידברו אלו עם אלו. הקבוצות היו מורכבות מאוכלוסיות מעורבות של יהודים וערבים, בגילאים שונים, כשהרוב מבוגרים. הצלחנו להביא את האנשים האלה לאולפן. השיח הזה היה מאוד חסר אז בתקשורת".
תפעילו את השכל
בין שאר פעילויותיו טנוס עורך סיורים בתרשיחא לקבוצות שונות, ומספר את סיפורו של המקום. "אני מסייר איתם בסמטאות המיוחדות, והם שומעים חוויות ממקור ראשון. זה מיוחד ככה. יש לי יחסים טובים עם אנשים מהסביבה, קיימת קרבה אישית, לא רק יחסי עבודה. עשיתי הרבה סיורים לאוכלוסיות יהודיות. פעם אפילו אמרו לי 'אם לא היינו מסיירים איתך לא היינו יודעים כלום'".
-יש חוויות שזכורות לך במיוחד?
"לפני שנתיים הזמינו אותי לקיבוץ מזרע להקרין את הסרט שלי, המספר את הנרטיב הפלסטיני דרך עיניה של אישה. כשהסרט הסתיים, הסתכלתי על הקהל שהיה מורכב בעיקר מפנסיונרים, והרגשתי משהו שחוויתי גם בפעמים אחרות. קיים עולם של מבוגרים שרק אחרי שיוצאים לפנסיה הם נפתחים ומדברים. לפני כן הם קצת מפחדים לעשות זאת. לדעתי מתפספס ככה דור שלם, שלמעשה הבין איך לשנות, אך לא ממש דיבר על כך. ואז הם הולכים לעולמם, ואנחנו חוזרים שוב אחורה.
"בשנה שעברה ובזו שלפניה נפל בחלקי להיפגש עם שתי קבוצות של ישיבות קדם צבאיות. חברים שלי לא הבינו איך אני עושה דבר כזה, נפגש עם חבר'ה לפני גיוס. בשבילי זה היה אתגר, וראיתי בכך תפקיד חשוב, לשתף אותם במה שאני חושב. גם הם שיתפו אותי בדעות שלהם, במה שהם מרגישים. את המפגשים הייתי מסיים עם אמירה: יש לי רק בקשה אחת מכם, אל תוותרו על האישיות שלכם ואל תהיו רובוטים. תפעילו את השכל. יש בזה אולי משהו נאיבי, אבל המילים האלו תופסות, גורמות להם לחשוב. גם אם לא כולם יזכרו את מה שאמרתי, מספיק שזה ישנה משהו אצל מישהו אחד".
-מה אתה מרגיש לנוכח תוצאות הבחירות והרכב הממשלה המסתמן?
"מה שקורה עכשיו זה דבר שאני רואה כבר כמה שנים. המדינה הולכת ימינה. השמאל-מרכז רודף אחרי הימין-ימינה, אבל לא מביא אלטרנטיבה פוליטית וחברתית. יש דיבורים רבים, אבל המעשים נשארים אותו הדבר. רמת הפשע בעולם הערבי גדולה מאוד ומספר ההרוגים מטפס מידי שנה. כבר לא מזכירים את המילה 'כיבוש', ואפילו המילה שלום נעלמה מהשיח.
"אני מרגיש שבורחים מהעיקר. כמו יוקר המחייה לדוגמה. על זה מדברים, אבל כלום לא נפתר. מרצ כבר לא נמצאת ונראה שתיעלם, אלא אם תתאחד עם גורם פוליטי אחר. מפלגת העבודה בקושי עברה את אחוז החסימה. וזו מפלגת העבודה, המפלגה שהקימה את המדינה, הגוף שהיה הכי משמעותי בפוליטיקה הישראלית, והיא כמעט ואיננה.
"החברה הערבית בדיכאון. אנשים לא רואים שום תקווה, איזה משהו שאפשר להיאחז בו. בקושי הגענו ל-56 אחוזי הצבעה במגזר. במיוחד הצעירים לא רואים שום תקווה או טעם להשתתף בהכרעה פוליטית. כולם מרגישים שאין תועלת".
"קיים עולם של מבוגרים שרק אחרי שיוצאים לפנסיה הם נפתחים ומדברים. לפני כן הם קצת מפחדים לעשות זאת. לדעתי מתפספס ככה דור שלם, שלמעשה הבין איך לשנות אך לא דיבר על כך. ואז הם הולכים לעולמם, ואנחנו חוזרים שוב אחורה"
-מותר לשאול לאיזו מפלגה הצבעת?
הצבעתי חד"ש. זה השמאל היחידי. אולי היחידים שהציבור הערבי יכול להיאחז בהם בתקווה".
-אומרים שבאזור שלנו הוא דוגמה לדו קיום שעובד טוב יחסית. אתה מסכים?
"יש שותפות טובה באזור, אבל יש פוטנציאל לשותפות יותר עמוקה ויותר אמיתית. זה לא חייב להיעצר, לדוגמה, רק בקבלת שירותים. יש הרבה שותפות בבתי עסק אבל לפעמים אני מרגיש שזה קצת נעצר שם. אין כל כך הרבה אנשים שיש להם יחסים טובים באמת, כאנשים, מבלי לחשוש שמישהו ייפגע מחברו. קשה להתנתק מהבעיה המרכזית. אנחנו לא באמת מדינה אחרת פה בגליל, גם אם לפעמים יש תחושה של 'בועה'.
"בתקופות יותר מתוחות, לדוגמה, נוהגים קודם כל להחרים את העסקים. מה המשמעות? שהיחס הוא של מקבלי שירות. כלומר יש בדו קיום הזה היבטים רבים שעדיין לא עומדים במבחן התוצאה. הכל שביר. בחיים משותפים אמיתיים, אם קורה לדוגמה משהו ליהודי שנמצא בתרשיחא, החבר הערבי אומר לו 'אתה נשאר פה, איתי', ואותו הדבר גם הפוך. הרגשה של בן בית.
"רוב האנשים לצערי עדיין שבויים בסטריאוטיפים ופחדים, ואפילו חוששים להכיר. זה הטבע של האנשים. לפעמים הם מפחדים שאין להם את הכלים הרגשיים להתמודד עם נרטיבים שהם לא מכירים, או את היכולת להפריד בין הקשבה, הבנה וקבלה. להם אני אומר: אפשר לקבל ואפשר לא לקבל, אבל חשוב לשמוע, להבין, לראות אם זה עושה להם משהו. לבדוק מה זה גורם להם להרגיש".
-מהן התחושות שלך כיום כאזרח במדינה?
"כולם הולכים ימינה. התחושה היא של ראש בקיר. שנגיע בסוף לאיזו תאונה, התנגשות".
-ולדעתך יש דרך לשנות את זה?
"רק כשמישהו באמת יגיע עם הראש שלו לקיר", הוא צוחק. "אולי אם מישהו יתעשת קצת. כרגע זה מרגיש שרק מחכים להתפוצצות. מיליארדי השקלים שהוציאו בכל מערכות הבחירות האחרונות, זה לא נורמלי. יש כמיהה למשהו שיחזיק מעמד. אנשים כבר מתעייפים, די. אי אפשר לחזור עוד פעם על הבחירות. זה לא יביא כלום".
"בתקופות מתוחות נוהגים קודם כל להחרים את העסקים. אלו בעיקר היהודים שמחרימים עסקים של ערבים, ובמיוחד כאלו שהעזו להביע עמדה. כלומר יש בדו קיום הזה היבטים רבים שעדיין לא עומדים במבחן התוצאה"
-מה האידיאל שהיית רוצה שיתממש?
"הוא עדיין לא קיים אבל צריך לשאוף אליו. הייתי רוצה מדינה שכולם חיים בה בשוויון, שלכל קבוצה יש את הזכויות התרבותיות, הדתיות והלאומיות שלה. בלי הבדל. זה יכול לקרות, אני לא יודע מתי. אף אחד לא מביא אלטרנטיבה ולא שינוי אמיתי. אז מה אנחנו עושים? אני מקווה מאוד שיצוץ משהו או מישהו שיקדם את האלטרנטיבה הזו, את הכיוון. גם אם זה לא שמאל עד הסוף, אבל לפחות לא להמשיך עם הראש בקיר.
"ברמת היחסים באזור הייתי מאוד רוצה לראות יותר תרבות המעודדת קיום מפגשי שיח, מוזיקה, פעילויות שמקרבות אותנו אחד אל השני. בעיקר באופן שוטף, ולא רק בזמנים של אחרי משבר. חייבים ללמוד להקשיב, להכיר. רק ככה נחשפים למורכבויות, לחיים של אנשים. כולנו ביחד מרכיבים משהו הרבה יותר גדול. יותר משמעותי מה'אני'. חשוב להטיל ספק, לא לקחת הכל כמובן מאליו, ובתקווה גם לפעול ברוח הזו. זה סוג של ראיית עולם. במיוחד צריך להעביר מסר של תקווה לדור הצעיר. היכולת לחשוב ולפעול, היא כלי הכרחי שצריך להיות לכל בן אדם".
