קודם כל שיחזרו החטופים. זו אמירה מובנת מאליה, אבל גם לא. כששורות אלו נכתבות, יש דיווח על הצעה של החמאס שמונחת על השולחן. היא בלתי נסבלת, כמובן. עוד יותר בלתי נסבל כל יום שעובר בשבי על כל כל חטופה או חטוף. מסמוס ההצעה הזו, גם במחיר הכבד שהיא תגבה מהמדינה, יהווה בגידה של המנהיגים בנו, תושבי המדינה. ואני בוחר את המילה בגידה בקפידה, כי התנאי הכי בסיסי, הכי מרכזי והכי ראשוני בחוזה בין שלטון לאזרחיו, הוא האחריות של השלטון לביטחונם הפיזי של התושבים. התנאי הזה הופר בענק בשבעה באוקטובר. זו לא סיבה להפר אותו שוב.
המחיר אכן כבד. אני ער לסיכונים הביטחוניים שייוותרו על כנם עם קבלת ההסכם. הם לא גבוהים מהסיכונים שהיו ערב השבעה באוקטובר. עם הניסיון המר והכואב שנכפה עלינו, נוכל להתמודד מולם בתקיפות ובאחריות. החמאס ביצע את הטבח, הרשלנות הפושעת של הדרגים הצבאיים והפוליטיים כאחד איפשרה אותו. אני רוצה להאמין שאחרי השבעה באוקטובר רשלנות כזו לא תחזור. למרות מה שאני הולך לכתוב בסעיף הבא.
עוד מאותו דבר. התגובה הישראלית לטבח איננה שונה במאום מתגובות קודמות, למעט העוצמה וההיקף. מפגיזים מהאוויר (כמו בכל הסבבים), חודרים קרקעית (כמו בחלק מהסבבים ובעיקר במבצע צוק איתן), מתגאים בחיסול של כמה בכירים ומציגים כלפי חוץ ופנים פסבדו של אחידות מזויפת. ההבדל היחידי הפעם הוא העוצמה ומשך המבצע. במילים אחרות, מוחם המבריק של קברניטי המדינה עבד ככה: כל מה שעשינו עד היום לא עזר. אז בואו נעשה עוד מהדבר הזה, רק הרבה יותר.
חדשנות זה בהייטק. אני מאזין לראש הממשלה (אל ייקל הדבר בעיני איש, זה דורש ממני מאמץ). לשר הביטחון. לרמטכ"ל. לדובר צה"ל. לשרים. לפרשנים. לכל מיני לשעברים מכל התחומים. לאנשי תקשורת בכל הערוצים. אני מנסה לזהות איזו חשיבה חדשה, ראייה פוקחת עין, חשיבה מחוץ לקופסה, בדל של מקוריות. נאדה. אפילו ניסיון כזה אני לא מזהה.
שלא לדבר על תכנון לעתיד. זה לא מקרי שראש הממשלה נמנע מהדיון – הפומבי והפנימי, על היום שאחרי. לכל אורך שנות שלטונו החזון שלו היה ביטחוני בלבד וראיית העתיד הפליגה שנתיים קדימה, גג שלוש, ואני קצת לארג'.
לפני כעשר שנים, עם פרוץ מבצע צוק איתן, כתבתי טור פוליטי תחת הכותרת "בעוד עשר שנים". הטור התייחס לחזונו המצומצם של נתניהו, ובין השאר כתבתי אז את השורות האלו:
'איש מהם (ממנהיגי המדינה) לא חושב לטווח הרחוק, אף אחד לא פורש חזון מרחיק ראות וגם מה שהם עושים ומה שהם מבקשים לעשות נובע מאינספור סיבות ושיקולים, אבל חף מאלמנטים של ראיית פני העתיד.
האם בעוד 10 שנים ישראל עדיין תהיה מדינה כובשת? האם עדיין נחיה פה במציאות של טילים שנורים על אוכלוסייה אזרחית? אם נחסל את החמאס, מי יעלה במקומו? כמה זמן עוד נהנה מתמיכתה של ארצות הברית? מי יהיו המדינות החזקות שייכנסו לעזה ולרמאללה אם ייראו שם ניצנים של פיתוח כלכלי? איך תראה מערכת החינוך בישראל בעוד 10 שנים? מה יהיה מפלס השנאה של הצעירים שמתחנכים היום על ברכי הפייסבוק, ליברמן, נפתלי בנט ומירי רגב?
בנימין זאב הרצל חזה את מדינת ישראל יותר מ-50 שנה לפני שהוקמה. דוד בן גוריון דיבר על הפרחת השממה ואישר את הקמת הכור בדימונה. מנחם בגין ויתר על רבים מעקרונותיו כדי לכונן הסכם שלום עם מצרים, ויזם את פרויקט שיקום השכונות. יצחק רבין הלך נחוש אליי הסכם למרות טרור שהשתולל מתוך מחשבה על העתיד ושילם על כך בחייו.
כשביבי מדבר על העתיד, הוא מדבר על אולטימטום של 48 שעות, שקט תמורת שקט, חיסול תשתיות הטרור וכיוצא באלו. לא זוכר אותו מתבטא לגבי עתיד רחוק יותר משנת תקציב אחת, מקסימום שתיים.
כשהוא מתייחס לעבר, אגב, הוא בהחלט מסוגל ללכת 3,000 שנה אחורה'.
את הטור המלא אפשר לקרוא בהקלקה כאן בגרסת הדיגיטל, או כשמחפשים בגוגל: בעוד עשר שנים אייל כץ.
מחדל ביטחוני, בטח, אבל לא רק. ככל שמתרבות העדויות והתזכורות לתקופה של טרום השבעה באוקטובר, כך מתבהר גודל המחדל ומתעצמת התחושה לעיוורון העצום שלקו בו הן בהנהגה והן בצבא. עיוורון וחוסר מעש שנגועים ביהירות ובזחיחות, בביטחון עצמי של מי יכול עלינו ואיך בכלל יתכן שאנחנו טועים. בהתנהלות מנותקת של אנשים המשוכנעים שאלוהים נגע בהם והם מבריקים, מצוינים ומצליחים מעצם היותם הם.
האסון הנוראי שנגרם לנו מצטרף לשבר ולפילוג בחברה הישראלית, לאסון המירון, למערכת הבריאות המשוועת לתקציבים, למערכת החינוך הסטגנטית, לתחבורה המפגרת, לתרבות המקרטעת, החקלאות המדשדשת ועוד ועוד. ולכל אלה מתלווה תמיד ביטחון עצמי נטול ספיקות והיסוסים. תלמידים נכשלים במבחנים בינלאומיים? הבעיה במבחנים. משקיעים מיליארדים "במחסום בלתי עביר"? אל תצחיקו עכשיו עם בדיקה פשוטה שמא דחפור סטנדרטי יכול למוטט אותו. בביטוח הלאומי עוד עובדים עם פקסים? אל תיתפסו לזוטות, אנחנו אומת ההיי-טק. ויש כמובן עוד אינספור דוגמאות לכשלים משמעותיים שאיש אינו מטפל בהם באמת, כי במקום בו אנחנו רואים פקקים, מי שקובע רואה מחלפים.
בגדול, כולנו אשמים. התרבות הזו מחלחלת מלמעלה למטה ולהפך. גם אנחנו, האזרחים הפשוטים, לוקים (בעידוד הרשתות החברתיות ותאגידי הטלוויזיה) בתעופה עצמית ממאירה. כל תובנה בשנקל היא "מעוררת השראה", מנה טעימה עם שילוב קצת יוצא דופן היא כבר "יצירת אמנות", ספורטאי שנותן שניים שלושה משחקים טובים בליגה מקצוענית בחו"ל הופך להיות העתיד של קבוצתו, ושחקנית קולנוע סבירה שחיה בלוס אנג'לס היא כוכבת הוליוודית וגאווה ישראלית.
ואלו, לפחות בחלקם, זכו לפרסום בזכות. הם באמת מקצוענים, עבדו קשה והגיעו לאנשהו. ההאדרה הריקה הזו עובדת גם על כוכבי אינסטנט, שלרגע אחד או שניים שירתו את מכונת הרייטינג. וכולנו מצווים להיות לא שיפוטיים, מכילים, מבינים, מקבלים, מעצימים ומועצמים, מעריכים את זולתנו ומלאים מעצמנו. כל אחד מאיתנו הוא פתית שלג גאוני שאם רק יקבל את "המרחב" שלו יוכל "להביא את האיכויות שיש בו", ואו אז יתפתח ויעלה ויפרח.
אל תבלבלו אותנו עם הצורך לתקן, לשפר, לבחון, לעבוד קשה, לבחון עוד אופציות. הבעיה היא בביקורת עצמה. הצהרתית, כולם מוכנים לקבל ביקורת, בתנאי שהיא "ביקורת בונה". יסלחו לי כולם, ביקורת בונה היא סוג של אוקסימורון.
נפלנו כולנו לתרבות של רדידות ובינוניות, שלא לומר ריקנות. מחדלי השבעה באוקטובר הם ייצוג השיא של התרבות הזו, שמצויה בכל חלק ונים בחברה הישראלית. זו לא רק המערכת הביטחונית והפוליטית שצריכה שידוד מערכות. כולנו זקוקים לאישזהו כיול מחדש בעקבות האירועים.
שם למלחמה. נדמה לי שקצת פחות מתעסקים בזה, ונדמה לי שיש כאן בכל זאת שאלה מעניינת. האם הדבר הזה שמחפשים עבורו שם הוא "מלחמה"? עוד אחת מיני רבות, כמו העצמאות, סיני, ששת הימים, יום כיפור, לבנון, המפרץ, לבנון השנייה וצוק איתן? (אגב, השמות הרשמיים של שתי הראשונות הם הקוממיות ומבצע קדש, ושל אחרות הם מלחמת יום הדין, ושלום הגליל).
מה שמתרחש לנגד עינינו מאז השבעה באוקטובר הוא הרבה יותר ממלחמה. השילוב של הטבח ההמוני, החטופים, הלחימה בעזה, המחאה ההמונית שקדמה לטבח, השבר החברתי שנמשך גם היום, המצב הפוליטי הייחודי וההתנהלות בנושא החטופים הם מכלול רחב ודרמטי יותר אפילו מאירוע מאז'ורי כמו מלחמה. יקראו לתקופה הזו כפי שיקראו לה, אני מאוד מקווה שהיא מהווה נקודת מפנה לשיקום וצמיחה, ולא תחילת הסוף שלנו כעם חופשי בארצו.
צילום: חפץ בחיים
