האהבה נחרטה בעור

"סבא יוסף דיבר איתי עם העיניים שלו. אני ראיתי בפנים שלו שני יהלומים. הבנתי שזה המקום בשבילי". הדובר הוא עמית דיסניאקה, עובד זר מסרילנקה, שמתאר את פגישתו הראשונה עם יוסף קפל ז"ל, ניצול שואה מכפר ורדים.

עמית התגורר עם יוסף במשך שש שנים וחצי, עד למותו בחודש מאי האחרון בגיל 95. בין השניים נרקם קשר מיוחד במינו, ולאחר מותו של יוסף קעקע עמית על זרועו את המספר שהוטבע ביוסף כשהיה כלוא במחנה בירקנאו.

***

עמית (פירוש שמו: מקסימום, מיטבי) הגיע לארץ בשנת 2012 ועד לשנת 2014 ליווה את "סבתא ברוריה" מכפר גדעון. "הייתי כמו נכד שלה", הוא מספר. לפני שהלכה לעולמה הבטיחה לו ברוריה: "אני אעזור לך מלמעלה למצוא עבודה עם אדם שמתאים בדיוק עבורך!". מתברר, שלקח לה קצת זמן. לאחר פטירתה חיפש עמית עבודה בכל רחבי הארץ, ואף התחיל לעבוד כמה ימים, אבל הרגיש שזה לא מתאים.

יוסף קפל היה ניצול שואה שהתגורר בכפר ורדים. ליוסף ארבעה ילדים בוגרים – אלון, ענת ניצן ואורנה, כולם מתגוררים מחוץ לכפר. בתחילת שנת 2015 קיבל עמית טלפון מטלי, אשתו של אלון קפל, שקיבלה את הפרטים מביתה של סבתא ברוריה. "טלי הזמינה אותי לפגוש את יוסף. אמרו לי שהוא מתאים לי וגר בכפר ורדים. חשבתי שזה רחוק, כמעט בלבנון, סוף העולם. וקר מאוד שם…".

עמית הגיע בכל זאת למפגש, והקליק היה מיידי. עוד באותו לילה, בחודש ינואר 2015, התחיל הקשר החברי האמיץ שבין עמית לסבא יוסף. "סבא היה אומר לי: יש לך פה גדול. לפעמים הוא היה כועס על סבתא ברוריה, 'איזה בנדיט היא שלחה אלי'", עמית מחייך, בעברית המרשימה שלו.

עמית עשה את כל מה שנדרש למען רווחתו ובריאותו של יוסף. שום דבר לא היה קשה עבורו: בישל אוכל בריא, הלך איתו לבדיקות ולרופאים, חקר ודאג למיצוי זכויות מקסימלי. "אהבתי אותו. זה סבא ראשון שלי. הוא עבר חיים קשים, היה לי הכי חשוב שלא יכאב לו".

הקשר בין השניים לא התמצה בכך, והתפתח למקומות עמוקים יותר. "היינו שני משוגעים. לא יכולים להיות בבית. טיילנו בכל הארץ, חופשיים כמו שני ציפורים. ראינו גם הרבה סרטים בקולנוע. לפעמים הגיעו המשפחה, הייתי אומר 'עכשיו יהיה לי קצת שקט', וסבא קורא לי כל הזמן: 'עמית, עמית'. לא יכול לבד. היה לי חוזה (העסקה ס.ש.), אבל אני עובד מהלב. לא עשיתי חשבון. לא עבדתי עם סבא, גרתי איתו".

***

עמית ידע שיוסף הוא ניצול שואה, אבל לא לגמרי הבין מה זה אומר. בעקבות סרט על השואה ששודר בערוץ 12, התוודע עמית לחייו של יוסף. ביחד עם המשפחה הם נסעו לטיול שורשים בפולין.

בזמנו, כשהיה אסיר במחנות, סייע יוסף לבחור צ'כי, יארוש שמו, שבתורו פרש על יוסף את חסותו. במשפחה מספרים שבמלחמת העצמאות שלחו הצ'כים מטוסי קרב לישראל בזכותו של יארוש, שהיה אז בעמדת מפתח וזכר את החסד שעשה איתו יוסף.

עמית התעניין מאוד, חקר ובדק לעומק, ונסע עוד כחמש פעמים לאירופה להתחקות על עקבותיו של יוסף במלחמה. "אני כותב ספר על החיים של סבא", הוא מגלה.

הקורונה אמנם עצרה את הטיולים והבילויים של השניים, אבל לא אדם כעמית ירים ידיים: הוא רכש מחשב והוריד אליו המון סרטים בנושא מלחמת העולם השנייה.

הבן אלון מספר שבזכות עמית היה יוסף נייד ונגיש יותר והקשר המשפחתי אף התהדק: ארוחות משותפות, אירועים משפחתיים, תמיד ביחד עם עמית, שהפך לחלק משפחה. "שניהם אינטליגנטים וסקרנים, וכיבדו מאוד אחד את השני", מעיד אלון.

בתחילת חודש מאי האחרון אושפז יוסף, עבר ניתוח והתקשה להתאושש. הילדים ועמית עשו משמרות בבית החולים. "חשבתי: הוא בן אדם חזק. היה במחנות, הוא יכול להתגבר. הייתי מבקש מההורים בתמונה בבית (תמונה משפחתית של הוריו ואחיו של יוסף, שנפטרו בשואה ס.ש.) 'תעזרו לי שסבא יחזור הביתה. אני רוצה את סבא'".

באחד הימים יצא עמית הביתה לישון, יודע שמוקדם בבוקר ישוב כדי להחליף את אלון. כשהגיע, גילה בכאב גדול שיוסף נפטר. "נגעתי בגוף שלו והוא היה עוד חם. ביקשתי מהאחות: תחברי אותו שוב, נצליח, בבקשה, בואי ננסה'. בכיתי, עד שאלון אמר לי: 'עמית, זה נגמר'".

-אולי סבא יוסף כבר רצה ללכת?

"סבא רצה? לא. אני הייתי מפריע לו. עכשיו הוא גם אמר לי: 'עמית אל תדאג, אני שומר עליך, אני לוקח אותך למקום טוב'. אני מרגיש שאני אדם בלי רגליים, בלי ידיים. אפילו עכשיו אני לא מאמין שסבא נפטר", הוא אומר בכאב. "באותו יום אחרי בית החולים נסעתי לנהריה וביקשתי שיעשו לי קעקוע על היד עם המספר שהיה ליוסף מהשואה, ממחנה אושוויץ-בירקנאו. B2324. ככה אני מרגיש שהוא עוד איתי".