צבא של מרפאים

מאז ה-8 באוקטובר הנחיתי סדנאות בישראל ובארה"ב. יצרתי עם שותפותיי מקומות בטוחים להרגיש הכל, לשחרר, להתחבר. בימים אלו שוחחתי ונפגשתי עם מאות א.נשים.

דיברתי, בכיתי, כאבתי, כעסתי.

ועדיין הכל בתוכי.

מציק, בעיקר בלילות.

פגשתי גבר צעיר שהגיע מהעוטף ורק רצה לשכב על האדמה בלב קבוצה תומכת כדי להרגיש שהיא עדיין שם עבורו, סופגת את הזוועות שרק היא יכולה להכיל.

פגשתי צעקות קורעות לב של משתתפות בסדנה בקיבוץ, ואמא מפוחדת שהגיעה לבדוק מה קורה. אולי הטבח הגיע גם אליהם, במרכז הארץ?

פגשתי אשה שעשתה למען השלום שנים כה רבות, ועכשיו רצתה להרוג מישהו.

אולי זה יעזור לה לשחרר את תחושת הבגידה הנוראית.

ואז, אחרי שחבטה על כריות במשך דקות ארוכות, הגיע בכי עטוף בעצב שאין לו סוף.

פגשתי גבר שחיבק אותי כשרעדתי ובכיתי ואז פתאום הבין את חרדת בנו הצעיר, הפוחד לאבד אותו, את אביו.

והייתה גם אשה יהודייה מארה"ב שהחביאה סכינים במקומות שונים בביתה ותכננה דרכי מילוט אל השכנים למקרה שיגיעו גם אליה. ואשה אחרת שלא הפסיקה לעשות אפילו לרגע כדי לא לטבוע ביגון. ואשה שנשאה איתה כאב בן דורות של עם החי ללא ארץ. פגשתי צעירה שרצתה לשמוע ולו לרגע שאני מבינה את הכאב הבלתי נסבל של אמהות בעזה, ואת בני משפחת החטופה מהכפר שלי הנאבקים ללא לאות כבר 106 ימים להשיבה הביתה.

וידיד אהוב שרגע לפני כניסתו לעזה שיתף שהיכולת לחוש חמלה לצד השני כמעט נעלמה לו.

פגשתי חברה ששניים מבניה בעזה והיא בקושי ישנה בלילות. פגשתי את עצמי בניתוק, בפחד, בכעס, ברצון לנקמה ובלב פתוח, מבין, מלא באהבה. אני לא יודעת לאן כל זה יוביל, רק יודעת שהרגעים בהם אנו מסכימים להרגיש את הכאב שלנו, של אחרים, הם רגעי חסד, עם תחושה עמוקה שכולנו מחוברים ואין עוד מלבדה ואין עוד מלבדו.

***

הרגעים האלו, ושעות האזנה לסיפורים שוברי לב ברדיו בזמן שהגרון נחנק והדמעות זולגות, הבהירו לי שכולנו בטראומה. כולנו.

ואז נזכרתי שב-2010 חברה שהייתה אז מנכ"לית קרן קריגר השתתפה באחת הסדנאות שלנו בחו"ל שאותה הנחיתי יחד עם אן ברדני. זו הייתה קבוצה של כ-20 נשים שכללה יהודיות וערביות פלסטיניות מישראל ונשים מארה"ב. חברתי הגיעה כי במשך שבע שנים הארגון שלה תרם כספים עבור עבודת קירוב הלבבות שלנו, אבל היא מעולם לא השתתפה בסדנה כי רובן התקיימו בישראל. בסיום הסדנה אמרה לנו: "חשבתי שאצטרף לסדנה לשעה-שעתיים ואז אלך לקבל עיסוי. אך ברגע שהסדנה החלה לא יכולתי לעזוב, הרגשתי שאני חייבת להישאר כי זו עבודת הריפוי הכי משמעותית ברמה האנושית שאי פעם חוויתי". בשיחה מאוחרת יותר הוסיפה: "ניצן, העבודה שלכן מדהימה, אבל 3-4 קבוצות בשנה זה לא מספיק. כדי לעשות שינוי מהותי, עמוק ולטווח ארוך תזדקקו לצבא של מרפאים, Army of Healers".

במשך שנים המשכנו להריץ קבוצות שונות מבלי לגדול באופן משמעותי, וקובץ המילים Army of Healers נותר לי בראש. ואז הגיע ה-7 באוקטובר, וכמו הרבה אנשים הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה. בתחילת נובמבר, בעקבות ספר שלי שיצא לאור ב-2023 (Together Beyond Words: Women on a Quest for Peace in the Middle East), הפגישו אותי עם פעיל חברתי בשם עלי שהוא במקור מדובאי. הוא שאל אותי מה הייתי עושה אם היה לי כסף ויכולתי להגדיל את הנפח וההשפעה של העבודה שלנו. מיד עניתי: "הייתי מקימה Army of Healers". וכך, בשיתוף פעולה עם עלי, התחיל להתגלגל הרעיון.

חשבתי שבמקום 3-4 קבוצות נוכל לכנס 100 קבוצות ריפוי בשנת 2024 ברחבי הארץ ובשטחים. לקבוצה יוזמנו כל מי שרוצה לקבל מתנה של הקשבה, שחרור רגשי, ביחדנס, קרבה, מודעות וריפוי. כל קבוצה תיפגש לעשרה מפגשים שבמסגרתם המנחים יצרו מרחב בטוח ומכיל לכל הרגשות והתחושות העולים בנו בימים אלו: כאב לב, מועקה, כעס, יאוש, פחד, מתח, כדי שלא הם יובילו את התנהגותנו ביומיום. אנו מאמינות שכאב שלא מותמר מועבר הלאה, ולעיתים קרובות יוצר עוד כאב וסבל.

אנשים ששמעו על הרעיון שאלו על המילה army, צבא. האם זו המילה המתאימה? חשבתי על זה רבות, ואף חיפשתי מילה חילופית. ואז חברה אמרה לי שבאנגלית המילה arms פירושה גם זרועות. זרועות היכולות לחבק ולגעת. כמו כן אחת המשמעויות של המילה צבא היא קבוצה ענקית או גוף של אנשים המתארגנים לקידום מטרה. ובנוסף, ביהדות ובנצרות "צבאות" הוא אחד השמות של אלוהים. לכן החלטתי בשלב זה להישאר עם המילה army, ולדעתי אזורנו והעולם כולו זקוקים ללא פחות מ-Army of Healers.

היה לנו חשוב שהמנחים לא יעבדו בהתנדבות. אחרי חודשים של התנדבות מבורכת שלי ושל רבים, הבנתי שכדי לאפשר המשכיות והכרה בעבודת הריפוי, חייבת להיות תמורה כספית. לא הגיוני שכל כך הרבה כסף בעולם מושקע בנשק וכלי מלחמה, וכל כך מעט בעבודה מרפאת. פרסמנו תיאור תפקיד ברשתות, ולשמחתנו פנו יהודים וערבים פלסטינים מכל הארץ, ואנו מגייסים עוד ועוד מנחים טובים.

תרצה פיירסטון שכתבה רבות על נושא הטראומה טוענת: "חשוב לזכור שטראומה קיצונית לא רק מעצבת מחדש את חייהם של אלה שחיים בפועל אירועים מחוננים. הטראומה היא גם רכבת רועשת העוברת דרך ההיסטוריה ומפקידה את מטענה בתוך חייהם של הדורות החדשים".

לדעתי ברגע זה אנו נקראים לעשות מעשה אמיץ, לעצור את הרכבת, לטפל במטען הכאב שהיא נושאת כדי לוודא שהמשא שיגיע לדורות הבאים יכלול גם יכולות לפתור קונפליקטים בדרכים לא אלימות, בעבודת ריפוי פנימית, דיאלוג, הכלה הקשבה וחמלה.