וגולת הכותרת: צניר

תושב הכפר יעקב קורין הכשיר לגמרי לבדו את שביל "סולם יעקב", וחשף את תופעת הטבע היפה
יעקב קורין בכניסה לשביל
יעקב קורין בכניסה לשביל

שביל חדש בכפר ורדים: סולם יעקב. השביל מצטרף לשורה של שבילים ואתרי טיול שהוסדרו ביוזמה של תושבים, לעתים פרטית ולעים בשיתוף המועצה וגופים אחרים.

"סולם יעקב" הוא יוזמה פרטית לגמרי של תושב הכפר יעקב קורין, והוא מחבר את החלק העליון של רחוב מירון עם המארג. בדרך הוא עובר בתוך חורש נאה עם פריחה, חוצה דרכי שירות, פוגש ב"זולה" מושקעת שהקימו בני נוער, וצופן הפתעה נאה באמצע המסלול: צניר יפהפה שיעקב חשף ובו קניון קטן.

קורין, 73, פסיכולוג קליני במקצועו, נשוי למיכל, אב לארבעה וסב לנכד, ניהל עד לפרישתו רשת מרפאות פסיכולוגיות של משרד הבריאות. הרשת התמקדה בטיפול בנרקומנים. "זו עבודה שדורשת המון ריכוז ודריכות כל הזמן", הוא מספר, "ואולי חיבתי לטיולים רגליים ועבודה פיזית היא קצת כדי לאזן את הסוג הזה של עבודה".

הוא החל להכשיר את השביל במטרה לחבר את הרחוב לשביל אחר, המוביל לכיוון קרית החינוך, אל תיכון אמירים ובית הספר הפתוח תפן. לאחר שמשימה זו הושלמה המשיך אותו לכיוון המארג והפך אותו בכך לשביל טיול עצמאי. העבודות כללו ניקוי השביל מקיסוסית וקוצים אחרים, חציבת מדרגות בעזרת חפירה והזזת אבנים, שילוט וסימון. העבודות, הוא מספר, נמשכו מספר חודשים, שבכל פעם הוא יוצא מביתו מצויד בכלי עבודה אחרים לביצוע העבודות השונות.

טיילתי בשביל יחד עם יעקב, חברי המדריך עמרי אבידר (שגם החליט פה אחד על שמו של השביל), וג'ון-ג'ון, כלבו האנרגטי של יעקב. כשאנחנו מגיעים לבית דו מפלסי שבנוי על אחד העצים, הוא מספר לי כמה שמח למצוא אותו: "כשגרתי ברמת גן הכרתי הרבה 'זולות' כאלה, וכאן לא נתקלתי בהן". תהיתי אם כמי שטיפל בנרקומנים לא מפריע לו שהזולות משמשות לעתים גם כמקום לעשן בו חומרים, שלפחות בינתיים מוגדרים כסמים אסורים. "לא מעניין אותי מה הם מעשנים או לא מעשנים", הוא עונה. "מה שחשוב בעיניי זה שבני נוער בונים משהו משמעותי, מטפחים אותו ולוקחים עליו אחריות".

גם יעקב עצמו לוקח אחריות. הוא לא הולך לעצור בהכשרת השביל, ובכוונתו להמשיך לטפח אותו ולשמור עליו. "בכלל", הוא צוחק, "השתעשעתי ברעיון להיות 'שומר היערות' של הכפר. אבל ויתרתי כשרק חשבתי על הפרצדורה שכרוכה בלהגיע לתפקיד כזה". חלום קטן נוסף שיש לו הוא לגלות מערה. "זה יהיה נחמד. אני מתכוון למערה שממש אפשר להיכנס אליה ולשהות בה. ורצוי שכבר תהיה בה טלוויזיה". עד שיגשים את החלומות הללו, התנדב לטייל עם חניכי המארג בשבילי החורש הסמוך. הטיולים האלו היו אחד הזרזים לרעיון השביל, וכעת הוא מחכה שמגבלות הקורונה יוסרו והוא יוכל לשוב ולטייל עם החניכים.

גולת הכותרת של המסלול היא צניר נאה בערך באמצע הדרך. צניר הוא קטע קעור (דמוי צינור) במצוק, שגיאולוגים חלוקים לגבי אופן היווצרותו. "הצניר כאן היה מכוסה לגמרי בעלווה ובשיחים", מספר יעקב. "לאט לאט חשפתי אותו, וגיליתי שבאמצעו יש גם קניון קטן שחורץ את הצניר". חלק מהגזם ריכז יעקב בערימה מסודרת, ומי שרוצה יכול להדליק על רצפת הצניר מדורה קטנה מבלי לסכן את החורש ולהכין קפה.

איך מטיילים? הכניסה אל השביל היא ברחוב מירון בין בתים 107 (ביתו של יעקב) ל-109. עוברים בין שני הבתים, ומבחינים בכניסה לשביל שבחורש. משם צועדים לאורך השביל ובהתאם לסימון עד שמגיעים למארג. המסלול קצר – 460 מטר, אך הירידה תלולה, שכן הפרש הגבהים בין תחילתו של המסלול לסופו הוא כ-120 מטרים. עמרי מגדיר את דרגת הקושי "באזור הקל של מיטיבי לכת". מהמארג אפשר לחזור ברגל דרך רחוב מירון, או לשוב על עקבותיכם, מביני דבר אומרים שהדרך חזרה היא טיול אחר לגמרי. אפשר גם לעבור בצינור שמתחת לרחוב מירון אל הטרסות שליד מגרשי הספורט והפטנג, ואפשר גם להמשיך אל מסלול הוואדי הקסום ברחוב כרמל. זו נחשבת לנקודת הסיום, אבל אחרי הירידה התלולה בסולם יעקב, אפשר לשחרר קצת בעלייה המתונה של הוואדי.

דילוג לתוכן