ב-7 באוקטובר 2023 השתנו החיים של כולנו. לתמיד. בכל אחד מאיתנו זה נגע במקום אישי, כואב, מפחיד.
דורון בולדס, חבר, קולגה ושותף עסקי באין ספור אירועים, נרצח במסיבה ברעים אחרי שהגיע לשם להאכיל את החוגגים. איילת ארנין ושגב קירזנ'ר, הילדים של השכנים מעצמון, נרצחו אף הם.
מתוך הכאב העצום הייתי חייב לתעל את תחושת האין אונים, וכשחבר חקלאי סיפר לי שהוא ואחיו בדרך לעזה ושהוא לא יודע איך יתרכז במלחמה בעת שהזיתים הבשילו ועומדים לנשור מהעצים במשק, הבטחתי לו שאעזור ואגייס מתנדבים. בה בעת הבנתי שזו בעיית רבים ולא בעיית יחיד.
החקלאות הישראלית עברה תהליך התדרדרות ודיכוי קשה במשך שנים רבות. משרד החקלאות מצד אחד ורשתות השיווק מהצד השני גרמו למצב בו משקים רבים ננטשו, לרבים מהחקלאים אין דור ממשיך והם מסתמכים על כוח עבודה זר. הטבח שבוצע בעובדים הזרים בשטחי העוטף גרם לעזיבתם המהירה של מעל ל-15 אלף תאילנדים, ויחד איתם עזבו גם כל הפועלים הפלשתינים. המשקים נותרו ריקים מידיים עובדות.
הבנה מהירה של הסיטואציה, שבוע לתוך המלחמה, גרמה לי לגייס את עצמי בצו 8 אזרחי ולהקים קבוצת פייסבוק בשם "צו 8 לחקלאות" שהפכה תוך שלושה ימים להיות הזירה העיקרית למפגש בין חקלאים שזקוקים לעזרה לבין מתנדבים מכל קצוות הארץ. לצד הקבוצה גויס צוות ניהול, פתחנו חמ"ל, בנינו במהירות מערכת טכנולוגית שתאפשר למפות את המשקים והצרכים הדחופים וגייסנו עשרות מתנדבים לניהול המפגש בין הצרכים לבין קבוצות מתנדבים.
קבוצת הפייסבוק הגיעה במהירות לעשרות אלפי ישראלים ותוך חודשיים נכנסו אליה 1.36 מיליון אנשים, ומאות חקלאים מכל רחבי הארץ ביקשו וקיבלו סיוע. עשרה ימים לתוך המלחמה, בעודנו מגייסים מתנדבים, עלתה שאלת הביטוח למתנדבים, גם לאלו שמגיעים עצמאית מהמודעות למשקים. שיחת טלפון ארוכה בשעת לילה מאוחרת לאילת כהן קלוזנר, סגנית ראש מנהל ומנהלת אגף נפגעי עבודה בביטוח לאומי, הפכה תוך 48 שעות לשינוי נהלים שמאפשר לכל הארגונים לרשום לצרכי ביטוח לאומי את המתנדבים וגם למתנדבים העצמאיים להרשם לצרכי ביטוח דרך קבוצת הפייסבוק של "צו 8 לחקלאות". מגיעה לה הערכה רבה ותודה גדולה.
עזבתי את העבודה ממנה אני מתפרנס, ההתנדבות שאבה אותי והייתה בלי ספק הדבר הכי חשוב לעשותו. בחודשיים הראשונים הייתי מחובר למחשב ולטלפון 20 שעות ביום שבעה ימים בשבוע, בניסיון לתת מענה לכמה שיותר משקים. עשיתי זאת מבלי לחזור הביתה לגליל, מלבד בסופי שבוע, פשוט כי חבל על הזמן בדרכים.
טיפלתי באין ספור מקרים מורכבים וקשים של חקלאים שבני משפחתם נרצחו, נחטפו לעזה, משקים שבעל המשק בעצמו נרצח או נפטר. לירז, לדוגמה, שבעלה החקלאי נפצע, אמרה לי: "פצעו אותנו, רצחו אותנו, חטפו אותנו, אבל על החקלאות לא נוותר". דוגמה נוספת היא בעל משק, ששלחנו אליו קבוצה לשתול קישואים, יום אחרי סיום השבעה על בנו שנרצח. כששאלתי אותו איך אתה עושה את זה?, ענה לי בקול רועד שבנו נרצח, שאר משפחתו מפונה והעבודה באדמה היא היחידה שמונעת ממנו לקפוץ מהגג. סיפורים כאלו ואחרים, קשים, עצובים, יש לי עשרות.
בהתחלה חשבתי שאבנה מערכת שתאפשר גישה לכל הארגונים והמיזמים, תאפשר לסנכרן מידע ולהפוך למקום בו תיווצר סינרגיה שתמנע כפילויות בסיוע ותאפשר בצורה יעילה להגיע לכמה שיותר משתמשים. אבל לא לקחתי בחשבון את שלושת הכ' – כוח, כסף וכבוד, שהכשילו את המהלך. בחרתי ש"צו 8 לחקלאות" יהיה ארגון לא פוליטי על מנת שאוכל לעזור לכולם, בלי דעות קדומות, וזאת על אף היותי "אנרכיסט" בעל דעות מוצקות. בתקופת המסיק שלחתי מתנדבים לחקלאים חילוניים ודתיים, יהודים, ערבים ודרוזים, כשאני אומר בכל הזדמנות שהגשם משקה את העצים של כולם אותו הדבר.
כששאלתי בקבוצת הפייסבוק מה מניע אתכם להתנדב? עיקר התגובות התמקדו בכך שההתנדבות היא הפסיכולוג הכי טוב שיש. אנשים אמרו שההתנדבות עזרה להם לא פחות מאשר לחקלאים. דיברו על להיזכר איך האוכל שלנו גדל, על חיבור לערכים, לעבודת האדמה, דברים שנשכחו עם השנים. גם הביטוי "ביטחון תזונתי" לא נעדר מהשיח. הישראלים שיצאו לקטוף עגבניות לא רוצים לאכול עגבניות שתלויות ברצונו של ארדואן, או מלפפונים שמגיעים מירדן.
בשלב הזה משרד החקלאות ממש לא בתמונה. הייתה פגישה מתסכלת עם מנכ"ל המשרד ובכיריו, בה ביקשתי דבר פשוט: שיעמידו אוטובוסים בסבידור מרכז בתל אביב ויאפשרו לנו למלא אותם במתנדבים ולהסיעם לעוטף, אסם הירקות של מדינת ישראל. את התשובה אחסוך מכם, אבל לאורך כל השיחות הסבירו לי שאי אפשר להעביר לי כסף כי אני לא עמותה ורדיקלים חופשיים הם לא יישות שיודעים איך להתמודד איתה. ואני בכלל לא ביקשתי כסף, אלא רק תחבורה שתתופעל ישירות על ידי משרד החקלאות.
בשלב זה הכריז סוף סוף משרד החקלאות על קול קורא לעמותות שמסייעות לחקלאים. נכון, אפשר לעשות את זה הרבה יותר יעיל וזול, אבל זו המציאות. איחוד מחויב המציאות עם גוף שניגש לקול הקורא, עמותת "לב אחד", איפשר לנו להוציא מאות אוטובוסים תוך חודשיים. אבל ב-31.12.23 נגמרה המלחמה מבחינת משרד החקלאות, והתקצוב נעצר כשאנחנו נאלצים לדחות פניות רבות של קבוצות שרוצות להתנדב ומחפשות מימון להסעה.
עד היום הבעיה עדיין לא נפתרה. נכון, התחילו לחזור חלק מהעובדים הזרים, ואולם החקלאים עדיין במצוקה ענקית, מצמצמים חממות, מסתכלים בעיניים כלות על הפרי הנושר מהעצים וזה במקומות שיש אליהם גישה. בחלקים נרחבים מגבול הצפון אין אפשרות בכלל להגיע לשטחים, וניסיונות של חקלאים להיאחז במשק עלו לעתים בחייהם.
נכנסנו מתחת לאלונקה. אנחנו, האזרחים הצלנו את החקלאות הישראלית מקריסה באופן ברור, יספר לכם את זה כל חקלאי. תוך שלושה חודשים הוצאנו דרך "צו 8 לחקלאות" 120-150 אלף מתנדבים שעבדו ביותר מ-1,000 משקים בכל הארץ. היינו, יחד עם עוד ארגוני מתנדבים, חסם העורקים שאיפשר פעילות וחיים. אבל עכשיו החקלאות חייבת לעלות מיידית על סדר היום הציבורי, ולהישאר בראשו גם ביום שאחרי.
חייבים להבין שהחקלאות הישראלית היא זו שבעבר קבעה את גבולות המדינה (בהכרזה בכ"ט בנובמבר 1947 גבולות המדינה שורטטו בהתאם לשטחים החקלאיים של ההתיישבות היהודית), וגם היום לאורך כל גבולות המדינה פזורים מושבים וקיבוצים מבוססי חקלאות, נטישתה תגרור גל עזיבה שיסכן את קיומם של היישובים שמהווים שכפ"ץ גם לביטחון המדינה.
צריך להפנים שחקלאות איננה רק ענף כלכלי שנמדד בעלויות ובמחיר התוצרת. אנחנו חייבים לשמור על ביטחון תזונתי, כזה שלא יחשוף אותנו למצב שבו לא תהיה תוצרת חקלאית בישראל בגלל אמברגו פוליטי (ארדואן למשל), או העדפות אחרות בשל מצוקה בשווקים מסיבות של מגפות (קורונה) או מלחמות שאינן בשטחנו (רוסיה-אוקראינה). אנחנו הצרכנים חייבים לתמוך ולהעדיף תוצרת מקומית, ומשרדי הממשלה חייבים לשנות גישה ולשקם את החקלאות הן על ידי שינויים רגולטורים כגון הורדת תעריפי מים וסובסידיות ישירות לחקלאים, והן על ידי תמרוץ כוח עבודה מקומי, כמו מתן מענקים מוגדלים לחיילים משוחררים שיעבדו בחקלאות, קורסים מקצועיים והפניית אנשים שאינם במעגל העבודה לעבודה בחקלאות.
לנו, האזרחים, יש עוד משימה. גם אם יש לכם כבר סלפי מלפפון או שאספתם ביצים בלולי הצפון, החקלאים עדיין צריכים אותנו. מצאו לכם יום בחודש וצאו להתנדב לטובתכם, לטובת החקלאים ולטובת כולנו.
