"הלכנו ברגל בסבך פראי, מלא חיות טרף שאינן רגילות לנוכחות אנושית. אריות, צ'יטות, צבוע חום, מקום מסוכן מאוד. בלילה, למשל, אסור היה לצאת מהאוהל אפילו להשתין. המלווים שלנו היו בושמנים. אנשים דקיקים בגובה מטר וחצי, חמושים בקשת קטנה עם כמה חצים מורעלים וחנית קטנה. ומה שמפליא הוא שאיתם הרגשנו בטוחים לחלוטין".
עופר אבל, תושב הילה ומומחה במיומנויות קדומות, נזכר בחוויה שלו עם ההבושמנים כשאני מנסה לברר איתו עד כמה רלוונטי היום לדעת להדליק אש בלי גפרורים, להסוות את עצמך ביער, ללקט אוכל מהצמחים שבסביבתך הקרובה או להכין סכינים ומסורים מאבנים שמוצאים בשטח. "העניין הוא לא הישרדות. השורד הכי טוב הוא זה שמחזיק בכיס קפוסת גפרורים מנוילנת, ולא זה שיודע להדליק אש מחיכוך עצים. העניין הוא לראות. לפתח רגישות לסביבה. כשהסתובבתי עם הבושמנים בסבך – הבוש של נמיביה, הבנתי שאני ממש עיוור. עיוור. אנחנו, חברי המשלחת המערביים, לא ראינו כלום – רק שיחים וסבך, לטווח של מטר לכל היותר. בעיניים הבושמנים ראו אולי כמונו, אבל בפועל ידענו שהם רואים המון. הם יודעים, למשל, על נוכחות של בעלי חיים גם אם הם מסתתרים ולא משמיעים שום קול. וזה לא מיסטי, זה רגישויות מפותחות שאנחנו איבדנו לחלוטין. אנחנו תרבות של עיוורים".
אבל, בן 62, הוא מדריך טיולים בארץ ובעולם ומומחה למיומנויות עתיקות כמו גששות, ליקוט, סתתות כלים מאבני צור, מיומנויות אש, הסוואה, ניווט בעזרת כוכבים ועוד. ביער שליד ביתו הוא מקיים יחד עם אשתו איריס פעילויות תחת השם "סדנאות של פעם". הפעילויות כוללות בעיקר חוגים לילדים, אבל יש גם הרבה הצעות למבוגרים כמו ארוחת ליקוטים עשירה, תצפיות כוכבים ואפילו סדנת אש זוגית בה מדליקים אש בפועל, אבל גם "מלבים את האש בין בני הזוג".
לראות טיגריס בטבע
אל הבושמנים הגיע לפני כשלוש שנים, במסגרת חברות בעמותה בינלאומית לגששות העוסקת בין השאר בתיעוד של מינים המצויים בסכנת הכחדה כגון קרנפים. זו הייתה חוויית חיים, הוא אומר בעיניים בורקות, ומדובר באדם שטייל והדריך במקומות רבים בארץ ובעולם.
אני תוהה אם עדיין קיימות בימינו אוכלוסיות שבאמת חיות כלקטים ציידים, עשרת אלפים שנה ויותר אחרי המהפכה החקלאית. "זה לא ילידים מאומנים שמהווים אטרקציה לתיירים?", אני שואל. אבל מניד בראשו: "הגענו לכפר של כ-60 משפחות מבני שבט הסאן, אולי הלקטים ציידים האותנטיים האחרונים שחיים היום בעולם. אנחנו באנו לצפות וללמוד. הכפר שלהם הוא באמצע שום מקום בנמיביה, ולמעט אנשי מקצוע תיירים לא מגיעים לשם".
הוא נשוי לאיריס, אשתו השנייה. יש לו בן ובת בוגרים, הבת משותפת והבן הוא בנה של איריס מנישואיה הראשונים ("אבל הוא בהחלט רואה בי כאבא, הוא גדל כאן בבית). הוא נולד ב-1958 במושב בן עמי, כבן שלישי לזוג הורים שעברו למושב מבת ים. אביו עבד כפקיד, אמו הייתה גננת מיתולוגית בנהריה ובנוסף היה למשפחה משק עזר. כשהיה בן שש עברה המשפחה לנהריה, ולמעשה שם גדל. כבר מילדות, הוא מעיד, נמשך לטיולים ולשטח. "בתיכון הלכתי למגמת אלקטרוניקה, אבל מהר מאוד הבנתי שאלקטרונאי לא אהיה. השקעתי הרבה בתנועת הצופים, בים, אבל הצלחתי לעשות בסוף בגרות אקסטרנית".
אני מנסה לברר אם יש רגע מסוים שבו הוא נדלק על השטח והטיולים, וכמעט בלי היסוס הוא יורה: "זה התחיל בספרי הילדים, ביסודי. כל מיני חמישיות ושביעיות סודיות (סדרות של הסופרת הבריטית אניד בלייטון) עם סיפורי ההרפתקאות שלהן עוררו את דמיוני. אבא היה דייג חובב, ומאוד אהבתי להצטרף אליו לדיג". בצבא שימש כחובש מדריך, וגם שם העמיק החיבור לשטח. "הסתובבתי בין בסיסים בכל הארץ עם תרמיל על הגב. ניצלתי כל הזדמנות לטייל באיזה ואדי או מסלול שלא הכרתי, עשיתי קורסים להתמצאות בשטח, סנפלינג וכדומה, והכרתי כמעט כל פינה בארץ. אחרי הצבא, כמעט באופן טבעי, הצטרפתי כמדריך לבית ספר שדה קצרין".
בשנים הבאות שילב תפקידי הדרכה שונים כשבתווך יצא ל"טיול אחרי צבא" – שנה בדרום מזרח אסיה. "החלום שלי היה לראות טיגריס בטבע. הגשמתי אותו בזכות תעודת עיתונאי מזויפת שקניתי בבנגקוק (זיוף תעודות היה באותן שנים תעשייה של ממש בבירת תאילנד). הצטרפתי לאנשי הצוות של שמורת טבע בג'ונגלים של דרום הודו. במשך כמה ימים יצאתי איתם לפנות בוקר לסיור רכוב על גבי פילים. ובאחד הבקרים אכן ראינו טיגריס ענק יושב בנחת, כנראה עייף ונינוח אחרי הטרף שאכל במהלך הלילה. בזכות הפילים העזנו להתקרב אליו למרחק של מטרים בודדים ולהרגיש בטוחים, ובזכות העייפות שלו הוא לא טרח לקום ולהסתלק. וכך זכיתי לדקות ארוכות של התבוננות בחיה המרשימה הזו".
אני תוהה אם הסכנות שהוא מתאר מחיות הטרף אכן מוחשיות, או שמא צודקים אלו האומרים כי לרוב הן יימנעו מלתקוף אותנו ויעדיפו קורבנות קלים יותר. אבל חד משמעי: "אנחנו טרף קל, ובהודו למשל יש הרבה מקרים שחיות טורפות בני אדם. האדם הוא חיה חלשה, איטית ונטולת חושים חדים. היתרונות היחסיים שלנו הם מוח מפותח, ההליכה על שתיים והאגודלים בידיים. כל הכלים שעשינו, מימי האדם הקדמון ועד היום, באים למעשה לפצות על החולשות האלו. רק תשווה בין מהירות של אבן שמיידים לבין מהירות הריצה שלך, ועוד יותר מכך חץ שנורה מקשת או כדור שנורה מרובה. הגענו למה שהגענו רק בזכות העובדה שפיתחנו כלים".
נושא הכלים הפרימיטיביים קרוב לליבו. אנחנו יושבים באוהל הסמוך לביתו ומשמש אותו לסדנאות שהוא מעביר. על השולחן כלים מכלים שונים, גרזינים, סכינים, משורים, ואפילו כלי נגינה (שחלקם הם יותר משרוקיות להישרדות, ופחות כלים להפקת מנגינות שמחות). הוא מדגים לי איך מייצרים כלי חיתוך תוך דקות ספורות, אפילו שניות. הוא מנפץ אבן, נוטל את אחד הרסיסים שלה, ומצביע על שפת הרסיס: יש לך כאן כלי חיתוך חד, ברמה של סכין יפנית. לאחר מכן הוא מכה ברסיס האבן בעזרת מוט מברזל וזורק עליי את המודרנה שקפצה עלינו: "אתה בטח ממהר, אז דילגנו כמה אלפי שנים קדימה מתקופת האבן לתקופת הברזל". תוך דקות הוא מציג את הכלי החדש שנוצר: מסור משונן.
בחוגים שלו הוא יוצר עם המשתתפים כלי עבודה מסוגים שונים, כשחומרי הגלם הם אבנים, עצים, עצמות של חיות, וחבלים שהן מכינים מצמחים (הוא מדגים לי איך הוא מפורר עלה לסיבים, אותם הוא קולע לחבל חזק מאין כמוהו). בנוסף לכלים, הם מכינים יחד גם כלי נשק: קשתות וחיצים, וגם חניתות.
"לפעמים ההורים מרימים גבה, אבל מבחינתי חנית היא לא נשק לתקיפה או אלימות", הוא מסביר. "בעיקרון זהו כלי הישרדותי, שנועד לעזור בהגנה להשיג מזון. ובחוגים אנחנו בונים אותו כדי ללמוד, להבין, ולהתחבר לצורך הקיומי הזה. בשום אופן לא כדי לתקוף שלא לצורך".
באותו הקשר, מצהיר אבל שהוא אוכל בשר, אבל יש לו סייגים: "אני חושב שנועדנו לאכול בשר. העניין הוא לזכור שבשר מגיע מבעל חי. זה חשוב, כדי שנתנהג כלפי המאכל הזה בכבוד. לא נבזבז כל כך הרבה, ולא נזרוק כל כך הרבה, ונשתמש בכמה שיותר חלקים. אני אימצתי קצת את הגישה הבושמנית: אחרי שצדים חיה מבקשים ממנה סליחה ואומרים לה תודה. סליחה שנאלצתי להרוג אותך, ותודה על שאת מאפשרת לי ולבני משפחתי לחיות".
טלפון בחמש בבוקר
בכל חייו הבוגרים שילב עופר אבל את אהבתו לשטח עם חינוך. בין השאר ריכז בעבר את חוגי הסיור של החברה להגנת הטבע בנהריה ובכפר ורדים. לימים הפך מדריך מבוקש גם בחו"ל, בעיקר של טיולי ג'יפים וטרקים, בעיקר בגאורגיה, יוון רומניה, ירדן ותורכיה.
ההתמסרות הטוטלית לנושא החינוכי הגיעה לפני כ-11 שנים. "קיבלתי טלפון בחמש בבוקר", הוא נזכר. "מבחינתי זה בסדר, אלו השעות שלי, אבל בכל זאת היה לי קצת מוזר. על הקו הייתה המנהלת החינוכית של כפר הנוער נירים לנוער בסיכון. פרקטיקת הטיפול המרכזית שם היא טיפול באמצעות שטח, וקיבלתי הצעה לנהל את תחום השטח בכפר. מירי אמרה לי 'זה בדיוק אתה', ועוד באותו יום ביטלתי חמישה טיולים לגאורגיה וקיבלתי על עצמי את התפקיד".
את התפקיד הזה מילא במשך שש שנים אותן הוא מתאר כמעשירות ומספקות. "בני הנוער בכפר הולכים המון. במשך השהות בכפר כל אחד הולך בערך 2,000 ק"מ בשטח. ראיתי מה השטח עושה לבני נוער. איזה כלי אדיר זה לטיפול, חינוך ועיצוב אישיות של אדם צעיר. כמה כלים הוא מקבל, כמה ערכים וכמה אמונה בעצמו. זה באמת מדהים, ולדעתי השטח חייב להיות חלק משמעותי בחינוך של כל הילדים ובני הנוער".
מהתפיסה הזו נולד גם העסק הפרטי, "סדנאות של פעם", סדנאות וחוגים שמתקיימים למעשה בחצר הבית שלו. הבית הזה, אגב, הוא סיפור בפני עצמו. "כשבניתי אותו לא היו לי מי יודע מה אמצעים. אחרי חיפוש ארוך מצאתי בקיבוץ רמת השופט צריף בנוסח הקיבוצי הישן, שהקיבוץ רצה לפרק כדי להקים במקומו מבנה חדיש יותר. קניתי ממנו את הצריף, ובעזרת המון אנשים טובים הובלנו את הלוחות לכאן ובנינו את המעטפת החיצונית של הבית. הוא עומד כאן עד היום, יותר מ-30 שנה".
שיא הפעילות שלו עם בני נוער הוא מסע הישרדות בן חמישה ימים המתקיים מידי קיץ. המסע הזה התקיים גם השנה, וגם ב-2020, למרות מגיפת הקורונה. "הרעיון הוא לקחת נער רגיל מתל אביב, רעננה או מכל מקום אחר, ולעמת אותו עם צורת חיים לא מוכרת. הדבר הראשון שקורה הוא שהם מפקידים בידינו את הפלאפונים והשעונים. אגב, הפרידה הקשה היא מהפלאפונים, אבל בהמשך מתברר שמה שמסובך יותר זה להתנהל בלי שעון. מאוד קשה להם לא לשלוט בזמן. במהלך המסע המשתתפים יוצאים מאזור הנוחות שלהם ומגלים על עצמם המון דברים".
עם כל החיבה והחיבור לשטח, אבל מעיד על עצמו כי הוא לגמרי מחובר גם לחיי הנוחות ולטכנולוגיה. "יש לנו מזגן בבית, ואפילו מקלחת עם מים חמים", הוא צוחק. "אני אדם בורגני לחלוטין. אנחנו מאוד אוהבים טלוויזיה, יש לנו את כל המכונות בבית, ואני מבלה הרבה שעות על המחשב. אני אוהב לעבוד עליו, ופעיל למדיי ברשתות החברתיות".
ומה לגבי המחויבות לענייני סביבה ואקולוגיה? "אני כמובן תומך, אבל לא איזה פעיל סביבתי גדול", הוא מפתיע. למרות זאת, הוא פעיל כרגע במאבק למניעת הרחבה של הילה לאזור שמשמש בית גידול לבעלי חיים נדירים, וכשאני מעמת אותו עם הפגיעה הגדולה בסביבה הכרוכה בבתי קרקע הוא מצהיר בלי להסס: "אם יבנו כאן בהילה גורד שחקים שיחליף את כל בתי הקרקע, אני הראשון שמוכן לעבור לשם".
לפני שאני נפרד, אחרי שהסכמנו כי המיומנויות העתיקות שהוא מצטיין בהן ומלמד אותן לא מגיעות מהמקום הפרקטי, אני שואל אותו למה זה בכל זאת חשוב בעיניו. "קודם כל כי חיבור לשטח מרגיע. חלק גדול מהלחץ של האדם המערבי נובע מהניתוק מהטבע, ועובדה שמי שיוצא לחופשה בורח מתל אביב האורבנית לירוק של הגליל.
"וכמו בעניין הבשר, חשוב להכיר את הסביבה. לדעת מאיפה הדברים באים ואיך באמת העולם מתנהל. כשתראה מקרוב את השטח, בעצם את העולם האמיתי, כשתכיר אותו קצת יותר לעומק, אולי יהיה לך חשוב יותר גם לשמור עליו".
בוקסה
לדוג כמו לפני 14,000 שנה
לעופר אבל אין השכלה אקדמאית פורמלית. הוא למד המון תחומים בהמון קורסים ואצל הטובים ביותר, לימד את עצמו המון, אבל תואר אוניברסיטאי מעולם לא הוציא. למרות זאת, הוא נחשב למומחה שטח מוכר, ואנשי האקדמיה כמו גם משרדי ממשלה נעזרים בו מפעם לפעם.
כך למשל, בסקרים שמתבצעים לפני סלילת כבישים או הרחבות יישובים הוא חלק מפעילות כדי לגלות איזה בעלי חיים מתקיימים באזורים המיועדים לבנייה. "לפעמים מכשירים פשוטים ופרימיטיביים נותנים יותר מידע מהאמצעים הטכנולוגיים הכי משוכללים", הוא אומר ומציג בפניי לוח עץ שמתקפל למעין מחילה משולשת בת שני פתחים, כשעל הפאה האמצעית חלק לבן באמצע ושני אזורים מפוחמים בצדדים הקרובים לפתחים. "אנחנו שמים פיתיון בחלק הלבן, ומפזרים לוחות כאלה בגדלים שונים. חיות בגודל המתאים נכנסות, אוכלות, משאירות עקבות וממשיכות לדרכן. כשאנחנו אוספים את הדבר הפשוט הזה אנחנו יודעים לפי העקבות למי משמש האזור הזה בית גידול".
בימים אלה הוא שותף פעיל במחקר של הפרופסור לפרהיסטוריה גונן שרון על דיג בימי האדם הקדמון. "באתר הארכיאולוגי מדרגות הירדן גילו ממצא מיוחד, קרס דיג עשויה מעצם, ואבנים ששימשו כמשקולות. מדובר בתקופה של לקטים ציידים, לפני כ-14 אלף שנה, עוד לפני שהמהפכה החקלאית הושלמה. החוקר גונן שרון ביקש ממני לנסות לדוג עם כלים דומים. בסדנאות אנחנו בונים לעצמנו חכות עם חומרים מהטבע, אבל כאן הכל היה מאוד פרימיטיבי
"בניתי קרס זהה לקרס שהתגלה, כשאני משתמש בעצמות ומעצב חלק מהקרסים בכלי צור. כך גם האבנים ששימשו כמשקולות וחוט דיג שיצרתי מצמחים שצומחים שם באזור. עם 'ציוד הדיג' הזה יצאתי לדוג בבטיחה, והצלחתי להוציא כמה דגים. נכון, הייתי צריך הרבה סבלנות, אבל זה עובד".
טיזרים
"אנחנו, חברי המשלחת המערביים, לא ראינו כלום – רק שיחים וסבך, לטווח של מטר לכל היותר. בעיניים הבושמנים ראו אולי כמונו, אבל בפועל ידענו שהם רואים המון. הם יודעים, למשל, על נוכחות של בעלי חיים גם אם הם מסתתרים ולא משמיעים שום קול. וזה לא מיסטי, זה רגישויות מפותחות שאנחנו איבדנו לחלוטין. אנחנו תרבות של עיוורים"
"האדם הוא חיה חלשה, איטית ונטולת חושים חדים. היתרונות היחסיים שלנו הם מוח מפותח, ההליכה על שתיים והאגודלים בידיים. כל הכלים שעשינו, מימי האדם הקדמון ועד היום, באים למעשה לפצות על החולשות האלו. הגענו למה שהגענו רק בזכות העובדה שפיתחנו כלים"
"הרעיון במסע ההישרדות הוא לקחת נער רגיל מתל אביב, רעננה או מכל מקום אחר, ולעמת אותו עם צורת חיים לא מוכרת. הדבר הראשון שקורה הוא שהם מפקידים בידינו את הפלאפונים והשעונים. אגב, הפרידה הקשה היא מהפלאפונים, אבל בהמשך מתברר שמה שמסובך יותר זה להתנהל בלי שעון".
פרטים על הסדנאות של עופר ואיריס אבל אפשר למצוא בפייסבוק "סדנאות של פעם", באתר www.nomads.co.il, ובטלפון 0546645622.
עולמו של איש שטח
